La résistance juive face à Rome : un récit héroïque
Je me suis trouvé à Rome et trouvé sous l’arche de triomphe de Titus la procession des esclaves juifs et des légionnaires victorieux portant la Menorah du Temple qu’ils avaient brulé. et moi, j'ai pris un malin plaisir à circuler sur les ruines de ceux qui avaient voulu nous faire disparaitre : les romains.
Près de 2000 ans sont passés , les romains ont disparu, mais les juifs malgré la haine des peuples surtout européens sont toujours là; ils ont eu même l’outrecuidance de reconstruire leur pays que tout comme les samaritains, d’autres peuples venus d’ailleurs … pourtant, à chaque fois il a fallu se battre et les descendants des hébreux ont toujours été battus
… il y a un secret dans ce qu’on appelle résistance puis résilience : c’est la foi inébranlable en leur destin.
À Jérusalem, les Pharisiens s’opposaient aux Saducéen , on appela les romains pour les séparer, et Pompée, général romain franchit les murs de Jérusalem en 63 av. J.-C., il pensait soumettre un peuple comme tant d’autres.
Il ignorait qu’il venait d’entrer en guerre contre une nation dont la volonté de liberté serait plus forte que toutes les légions romaines réunies.
Car parmi les peuples vaincus par Rome — les Gaulois, les Germains, les Carthaginois, les Bretons — aucun ne montra la même détermination que les Juifs de Judée.
Eux seuls, pendant près de deux siècles, refusèrent de plier l’échine et firent de la résistance non pas une circonstance, mais une vocation.
Trois soulèvements majeurs marquèrent cette épopée : la Grande Révolte (66-74), la révolte de la Diaspora (116) et la révolte de Bar Kokhba (132-136).
Chacune se termina dans le sang, mais aucune ne brisa l’esprit d’Israël. Quand Jérusalem fut incendiée et le Temple détruit en 70, quand Massada tomba après trois ans de siège, quand les villages de Judée furent réduits en cendres, toujours renaissait la même certitude : mieux valait mourir debout dans la dignité que survivre à genoux sous le joug de Rome.
Les Romains envoyèrent des armées innombrables, traitant la Judée comme un champ de bataille décisif, leur “proche étranger”. Mais face aux machines de guerre, aux cohortes disciplinées et aux châtiments impitoyables, les Juifs inventèrent une résistance de feu et de pierre, faite de guérilla, de révoltes soudaines, d’embuscades et de sacrifices.
Chaque grotte devint une forteresse, chaque colline un bastion de liberté, chaque martyr un témoin que l’histoire n’oublierait pas.
Les héros de cette lutte portent encore aujourd’hui la grandeur des temps anciens : Jean de Gischala, Simon bar Giora, et surtout Simon Bar Kokhba, que beaucoup acclamèrent comme le Messie d’Israël.
Bar Kokhba
À sa tête, les insurgés crurent un instant pouvoir libérer la terre de Juda. Même écrasé par la puissance colossale de Rome, Bar Kokhba demeure une figure de lumière : il incarne l’homme qui, face à l’invincible, choisit le combat plutôt que la résignation.
Ces siècles furent une mer de larmes et de sang : villes rasées, populations massacrées, exilés dispersés aux quatre vents. Pourtant, la défaite militaire fut une victoire spirituelle.
Car si Rome détruisit des murailles et des vies, elle ne parvint pas à détruire l’âme d’Israël.
Le Temple brûla, mais la foi ne s’éteignit pas.
Près de quatre millions de juifs sont morts au combat ou ont été assassinés par les légions romaines, L’État s’effondra, mais la nation survécut, portée par la Torah, les synagogues et la mémoire des martyrs.
L’esprit de ce peuple qui a été détruit et éparpillé dans tout le monde méditerranéen est resté immatériel, donc a pu se transmettre et rester vivant.
Barry Strauss rappelle dans son dernier ouvrage que, sans cette résistance acharnée, le judaïsme n’aurait peut-être pas traversé les siècles. C’est dans la tragédie que s’est forgée son immortalité.
Comme un métal purifié par le feu, l’identité juive sortit de ces épreuves plus forte et plus indestructible. Rome, l’empire du monde, finit par tomber dans l’oubli. Israël, le peuple de la mémoire et de la foi, vit encore.
Ainsi, l’histoire de la Judée face à Rome ne se lit pas comme celle d’une défaite, mais comme une épopée glorieuse.
Les pierres de notre Jérusalem détruite, les cris de Massada, le sang versé par les insurgés, tout cela compose une symphonie de courage.
Dans ce combat millénaire, Israël transmit au monde un message éternel : il n’est pas de force capable d’éteindre la flamme d’un peuple qui choisit la liberté et la fidélité à son Dieu.
Depuis 1967 Jérusalem a été réunifiée, elle est devenue la Capitale indivisible de l’Etat d’Israel, que le monde des 70 nations ose encore contester !
Un nouveau livre raconte l’Histoire :auteur : Barry Strauss Jews/ Rome ) Édition Simon & Schuster)
© 2025 JBCH. Tous droits réservés. Reproduction du texte interdite sans autorisation
Cet article est personnel, je ne prétends pas être ni un scientifique, ni un historien, ni un professionnel du journalisme...
C'est délicat de témoigner quand on est un profane, mais dans ce blog j'exprime en général un coup de coeur
d'après l'actualité , et le lecture de ma revue de presse internationale
les photos et films sont prises sur le web, là aussi pour une utilisation strictement personnelle, privée.
Anglais
Jewish Resistance Against Rome: A Heroic Tale
I found myself in Rome, standing beneath the Arch of Titus, witnessing the procession of Jewish slaves and victorious legionnaires carrying the Menorah from the Temple they had burned.
Nearly 2,000 years have passed, the Romans have vanished, but the Jews, despite the hatred of peoples, especially Europeans, are still here; they even had the audacity to rebuild their country, just as the Samaritans and other peoples from elsewhere did... Yet, each time, they had to fight, and the descendants of the Hebrews were always defeated.
There is a secret in what we call resistance, then resilience: it is their unshakable faith in their destiny.
In Jerusalem, the Pharisees opposed the Sadducees, and the Romans were called to intervene. In 63 BCE, Pompey, a Roman general, breached the walls of Jerusalem, thinking he would subdue a people like so many others.
Pompey and his legions
He did not know that he had just entered a war against a nation whose will for freedom would prove stronger than all the Roman legions combined.
For among the peoples conquered by Rome—the Gauls, the Germans, the Carthaginians, the Britons—none showed the same determination as the Jews of Judea.
They alone, for nearly two centuries, refused to bow and made resistance not just a circumstance, but a vocation.
Three major uprisings marked this epic: the Great Revolt (66–74 CE), the Diaspora Revolt (116 CE), and the Bar Kokhba Revolt (132–136 CE).
The Menorah
Each ended in bloodshed, but none broke the spirit of Israel. When Jerusalem was burned and the Temple destroyed in 70 CE, when Masada fell after a three-year siege, when the villages of Judea were reduced to ashes, the same certainty always resurfaced: it was better to die standing in dignity than to survive on knees under Rome’s yoke.
Masada
The Romans sent countless armies, treating Judea as a decisive battlefield, their “near stranger.” But against war machines, disciplined cohorts, and merciless punishments, the Jews invented a resistance of fire and stone, made of guerrilla warfare, sudden revolts, ambushes, and sacrifices.
Every cave became a fortress, every hill a bastion of freedom, every martyr a witness that history would not forget.
The heroes of this struggle still carry the grandeur of ancient times: John of Gischala, Simon bar Giora, and above all, Simon Bar Kokhba, whom many hailed as the Messiah of Israel.
Bar Kokhba
Under his leadership, the insurgents believed, for a moment, they could liberate the land of Judah. Even crushed by Rome’s colossal power, Bar Kokhba remains a figure of light: he embodies the man who, facing the invincible, chooses to fight rather than resign.
These centuries were a sea of tears and blood: cities razed, populations massacred, exiles scattered to the four winds. Yet, the military defeat was a spiritual victory.
For if Rome destroyed walls and lives, it could not destroy the soul of Israel.
The Temple burned, but the faith did not perish.
Nearly four million Jews died in battle or were murdered by Roman legions. The state collapsed, but the nation survived, carried by the Torah, the synagogues, and the memory of the martyrs.
The spirit of this people, destroyed and scattered across the Mediterranean world, remained intangible, thus able to be passed down and kept alive.
Barry Strauss recalls in his latest book that without this fierce resistance, Judaism might not have survived the centuries. It is in tragedy that its immortality was forged.
Like metal purified by fire, Jewish identity emerged from these trials stronger and more indestructible. Rome, the empire of the world, eventually fell into oblivion. Israel, the people of memory and faith, still lives.
Thus, the history of Judea against Rome is not read as a tale of defeat, but as a glorious epic.
The stones of our destroyed Jerusalem, the cries of Masada, the blood shed by the insurgents—all compose a symphony of courage.
In this millennia-long struggle, Israel delivered an eternal message to the world: no force can extinguish the flame of a people that chooses freedom and fidelity to its God.
Since 1967, Jerusalem has been reunified, becoming the indivisible capital of the State of Israel, which the descendants of the Romans still dare to contest!
A new book tells this story: Author: Barry Strauss, Jews/Rome, Simon & Schuster
After leaving the forum of the city of seven hills, our hearts joyful as we walked among the ruins of our enemies, still very much alive, we headed to the banks of the Tiber, visited the magnificent synagogue, and ended with the famous bottarga pasta and Jewish-style artichokes at Yotvata in the Rome ghetto.
© 2025 JBCH. All rights reserved. Reproduction of the text prohibited without authorization.
This article is personal. I do not claim to be a scientist, historian, or professional journalist... It is delicate to bear witness as a layperson, but in this blog, I generally express a heartfelt reaction based on current events and my reading of the international press.
The photos and videos are sourced from the web, also for strictly personal, private use.
Espagnol
La resistencia judía frente a Roma: un relato heroico
Me encontré en Roma, bajo el Arco de Triunfo de Tito, presenciando el desfile de esclavos judíos y legionarios victoriosos que llevaban la Menorá del Templo que habían quemado.
Han pasado casi 2,000 años, los romanos han desaparecido, pero los judíos, a pesar del odio de los pueblos, especialmente los europeos, siguen aquí; incluso tuvieron la audacia de reconstruir su país, al igual que los samaritanos y otros pueblos venidos de otros lugares... Sin embargo, cada vez tuvieron que luchar, y los descendientes de los hebreos siempre fueron derrotados.
Hay un secreto en lo que llamamos resistencia, luego resiliencia: es la fe inquebrantable en su destino.
En Jerusalén, los fariseos se enfrentaban a los saduceos, y se llamó a los romanos para separarlos. En el 63 a.C., Pompeyo, un general romano, cruzó los muros de Jerusalén, pensando que sometería a un pueblo como tantos otros.
Pompeyo y sus legiones
No sabía que acababa de entrar en guerra contra una nación cuya voluntad de libertad sería más fuerte que todas las legiones romanas juntas.
Porque entre los pueblos conquistados por Roma —los galos, los germanos, los cartagineses, los britanos— ninguno mostró la misma determinación que los judíos de Judea.
Solo ellos, durante casi dos siglos, se negaron a doblegarse y convirtieron la resistencia no en una circunstancia, sino en una vocación.
Tres grandes levantamientos marcaron esta epopeya: la Gran Revuelta (66-74 d.C.), la Revuelta de la Diáspora (116 d.C.) y la Revuelta de Bar Kojba (132-136 d.C.).
La Menorá
Cada una terminó en sangre, pero ninguna quebró el espíritu de Israel. Cuando Jerusalén fue incendiada y el Templo destruido en el 70 d.C., cuando Masada cayó tras tres años de asedio, cuando los pueblos de Judea fueron reducidos a cenizas, siempre renacía la misma certeza: era mejor morir de pie con dignidad que sobrevivir de rodillas bajo el yugo de Roma.
Masada
Los romanos enviaron innumerables ejércitos, tratando a Judea como un campo de batalla decisivo, su “extraño cercano”. Pero frente a las máquinas de guerra, las cohortes disciplinadas y los castigos implacables, los judíos inventaron una resistencia de fuego y piedra, hecha de guerrillas, revueltas repentinas, emboscadas y sacrificios.
Cada cueva se convirtió en una fortaleza, cada colina en un bastión de libertad, cada mártir en un testigo que la historia no olvidaría.
Los héroes de esta lucha aún llevan la grandeza de los tiempos antiguos: Juan de Giscala, Simón bar Giora y, sobre todo, Simón Bar Kojba, a quien muchos aclamaron como el Mesías de Israel.
Bar Kojba
Bajo su liderazgo, los insurgentes creyeron por un momento que podrían liberar la tierra de Judá. Aunque fue aplastado por el colosal poder de Roma, Bar Kojba sigue siendo una figura de luz: encarna al hombre que, frente a lo invencible, elige luchar en lugar de resignarse.
Esos siglos fueron un mar de lágrimas y sangre: ciudades arrasadas, poblaciones masacradas, exiliados dispersos a los cuatro vientos. Sin embargo, la derrota militar fue una victoria espiritual.
Porque si Roma destruyó muros y vidas, no pudo destruir el alma de Israel.
El Templo ardió, pero la fe no se extinguió.
Cerca de cuatro millones de judíos murieron en combate o fueron asesinados por las legiones romanas. El estado colapsó, pero la nación sobrevivió, sostenida por la Torá, las sinagogas y la memoria de los mártires.
El espíritu de este pueblo, destruido y dispersado por el mundo mediterráneo, permaneció intangible, por lo que pudo transmitirse y mantenerse vivo.
Barry Strauss recuerda en su último libro que, sin esta resistencia feroz, el judaísmo tal vez no habría sobrevivido a los siglos. Fue en la tragedia donde se forjó su inmortalidad.
Como un metal purificado por el fuego, la identidad judía salió de estas pruebas más fuerte e indestructible. Roma, el imperio del mundo, acabó cayendo en el olvido. Israel, el pueblo de la memoria y la fe, sigue vivo.
Así, la historia de Judea frente a Roma no se lee como una derrota, sino como una epopeya gloriosa.
Las piedras de nuestra Jerusalén destruida, los gritos de Masada, la sangre derramada por los insurgentes, todo ello compone una sinfonía de valentía.
En esta lucha milenaria, Israel transmitió al mundo un mensaje eterno: no hay fuerza capaz de apagar la llama de un pueblo que elige la libertad y la fidelidad a su Dios.
Desde 1967, Jerusalén ha sido reunificada, convirtiéndose en la capital indivisible del Estado de Israel, ¡que los descendientes de los romanos aún se atreven a cuestionar!
Un nuevo libro cuenta esta historia: Autor: Barry Strauss, Judíos/Roma, Simon & Schuster
Tras dejar el foro de la ciudad de las siete colinas, con el corazón alegre de caminar entre las ruinas de nuestros enemigos, aún muy vivos, nos dirigimos a las orillas del Tíber, visitamos la magnífica sinagoga y terminamos con los famosos espaguetis con bottarga y alcachofas al estilo judío en Yotvata, en el gueto de Roma.
© 2025 JBCH. Todos los derechos reservados. Reproducción del texto prohibida sin autorización.
Este artículo es personal. No pretendo ser científico, historiador ni periodista profesional... Es delicado dar testimonio como profano, pero en este blog generalmente expreso un entusiasmo basado en la actualidad y mi lectura de la prensa internacional.
Las fotos y videos provienen de la web, también para un uso estrictamente personal y privado.
Hébreu
ההתנגדות היהודית מול רומא: סיפור גבורה
מצאתי את עצמי ברומא, מתחת לקשת הניצחון של טיטוס, צופה בתהלוכת העבדים היהודיים והלגיונרים המנצחים הנושאים את המנורה מבית המקדש ששרפו.
כמעט 2,000 שנים חלפו, הרומאים נעלמו, אך היהודים, למרות שנאת העמים, במיוחד האירופאים, עדיין כאן; הם אפילו העזו לבנות מחדש את ארצם, בדומה לשומרונים ולעמים אחרים שבאו ממקומות אחרים... ובכל זאת, בכל פעם היה צריך להילחם, וצאצאי העברים תמיד הובסו.
יש סוד במה שמכונה התנגדות, ואחר כך חוסן: זו האמונה הבלתי מעורערת בגורלם.
בירושלים, הפרושים התנגדו לצדוקים, וקראו לרומאים להפריד ביניהם. בשנת 63 לפנה"ס, פומפיוס, מצביא רומאי, חצה את חומות ירושלים, במחשבה שיכניע עם כמו רבים אחרים.
פומפיוס ולגיונותיו
הוא לא ידע שהוא נכנס למלחמה נגד אומה שרצונה לחירות יהיה חזק יותר מכל הלגיונות הרומאיים יחד.
כי בין העמים שנכבשו על ידי רומא — הגאלים, הגרמנים, הקרתגים, הבריטונים — אף אחד לא הראה את אותה נחישות כמו היהודים ביהודה.
הם לבדם, במשך כמעט שני מאות שנים, סירבו לכרוע ברך והפכו את ההתנגדות לא רק לנסיבה, אלא לייעוד.
שלושה מרידות גדולות סימנו את האפוס הזה: המרד הגדול (66-74 לספירה), מרד הגולה (116 לספירה) ומרד בר כוכבא (132-136 לספירה).
המנורה
כל אחת הסתיימה בדם, אך אף אחת לא שברה את רוח ישראל. כשירושלים נשרפה ובית המקדש נהרס בשנת 70 לספירה, כשמצדה נפלה לאחר שלוש שנות מצור, כשכפרי יהודה הפכו לאפר, תמיד התחדשה אותה ודאות: עדיף למות זקוף בכבוד מאשר לשרוד כפוף תחת עול רומא.
מצדה
הרומאים שלחו צבאות אין ספור, התייחסו ליהודה כשדה קרב מכריע, "הזר הקרוב" שלהם. אך מול מכונות המלחמה, הקוהורטות הממושמעות והעונשים חסרי הרחמים, היהודים המציאו התנגדות של אש ואבן, עשויה מגרילה, מרידות פתאומיות, מארבים והקרבה.
כל מערה הפכה למבצר, כל גבעה לבסיס חירות, כל קדוש מעונה לעד שההיסטוריה לא תשכח.
גיבורי המאבק הזה עדיין נושאים את הגדולה של הימים הקדמונים: יוחנן מגוש חלב, שמעון בר גיורא, ובעיקר שמעון בר כוכבא, שרבים הכריזו עליו כמשיח ישראל.
בר כוכבא
תחת הנהגתו, המורדים האמינו לרגע שיוכלו לשחרר את ארץ יהודה. גם כשנרמס על ידי הכוח העצום של רומא, בר כוכבא נשאר דמות של אור: הוא מגלם את האדם שבפני הבלתי מנוצח בוחר להילחם ולא להיכנע.
מאות השנים הללו היו ים של דמעות ודם: ערים נחרבו, אוכלוסיות נטבחו, גולים פוזרו לכל רוחות השמיים. ובכל זאת, התבוסה הצבאית הייתה ניצחון רוחני.
כי אם רומא הרסה חומות וחיים, היא לא הצליחה להרוס את נשמת ישראל.
בית המקדש נשרף, אבל האמונה לא כבתה.
כמעט ארבעה מיליון יהודים מתו בקרב או נרצחו על ידי הלגיונות הרומאיים. המדינה קרסה, אך האומה שרדה, נישאת על ידי התורה, בתי הכנסת וזכר הקדושים.
הרוח של העם הזה, שנחרב ופוזר ברחבי העולם הים-תיכוני, נותרה בלתי מוחשית, ולכן יכלה לעבור מדור לדור ולהישאר חיה.
בארי סטראוס מזכיר בספרו האחרון שבלי ההתנגדות העיקשת הזו, היהדות אולי לא הייתה שורדת את המאות. בטרגדיה נרקמה האלמותיות שלה.
כמו מתכת שזוככה באש, הזהות היהודית יצאה מהניסיונות הללו חזקה יותר ובלתי ניתנת להריסה. רומא, אימפריית העולם, בסופו של דבר נפלה לשכחה. ישראל, עם הזיכרון והאמונה, עדיין חי.
לכן, סיפור יהודה מול רומא אינו נקרא כסיפור של תבוסה, אלא כאפוס מפואר.
האבנים של ירושלים ההרוסה שלנו, זעקות מצדה, הדם שנשפך על ידי המורדים — כל אלה מרכיבים סימפוניה של אומץ.
במאבק האלפיים הזה, ישראל העבירה לעולם מסר נצחי: אין כוח שיכול לכבות את להבת העם שבוחר בחירות ובנאמנות לאלוהיו.
מאז 1967, ירושלים אוחדה מחדש והפכה לבירתה הבלתי ניתנת לחלוקה של מדינת ישראל, אותה צאצאי הרומאים עדיין מעזים לערער!
ספר חדש מספר את הסיפור הזה: מחבר: בארי סטראוס, יהודים/רומא, סיימון אנד שוסטר
לאחר שעזבנו את הפורום של העיר בעלת שבע הגבעות, לבנו שמח כשצעדנו בין חורבות אויבינו, עדיין חיים מאוד, הלכנו לגדות נהר הטיבר, ביקרנו בבית הכנסת המפואר וסיימנו עם פסטה מפורסמת עם בוטארגה וארטישוקים בסגנון יהודי ביוטווטה בגטו של רומא.
© 2025 JBCH. כל הזכויות שמורות. שכפול הטקסט אסור ללא אישור.
מאמר זה הוא אישי. אינני מתיימר להיות מדען, היסטוריון או עיתונאי מקצועי... עדין להעיד כחובבן, אבל בבלוג זה אני מבטא בדרך כלל התלהבות המבוססת על האקטואליה וקריאת העיתונות הבינלאומית שלי.
התמונות והסרטונים נלקחו מהרשת, גם כן לשימוש אישי ופרטי בלבד.
