C’est une question profonde et très actuelle. Hannah Arendt, penseuse de la condition humaine et analyste lucide des mécanismes de la violence et de la déshumanisation, aurait sans doute été bouleversée par les tragédies que vous évoquez — au Soudan, au Congo, à Goma, mais aussi les atrocités commises par le Hamas et le Djihad islamique.
Sa célèbre affirmation selon laquelle :
« la mort de l’empathie humaine est l’un des signes les plus précoces et révélateurs d’une culture sur le point de sombrer dans la barbarie »
Cette phrase conserve une actualité brûlante.
Pour Arendt, la perte de la capacité à se mettre à la place de l’autre, à reconnaître son humanité, est ce qui rend possible l’indicible : l’extermination, la torture, la guerre sans limite.
Face au monde contemporain, Arendt n’aurait pas changé de diagnostic, mais elle l’aurait approfondi. Elle aurait sans doute vu dans l’indifférence internationale aux massacres au Soudan ou au Congo le symptôme d’une hiérarchisation implicite des vies humaines — une banalisation de la souffrance des autres, surtout quand ils sont lointains, pauvres, ou invisibles dans le récit occidental.
Elle aurait aussi été frappée par la manière dont certaines horreurs — comme celles commises par le Hamas ou le Djihad islamique — sont parfois relativisées, niées ou utilisées politiquement, au lieu d’être nommées pour ce qu’elles sont : des actes de cruauté extrême qui brisent l’ordre moral. Comment parler de "Génocide" pour mettre Israël au ban des Nations , et entraîner tous les juifs dans l'abime de l'antisémitisme.
Arendt n’aurait pas opposé un conflit à un autre, ni hiérarchisé les horreurs. Fidèle à sa pensée sur la banalité du mal, elle aurait plutôt insisté sur la nécessité absolue de penser, de juger, et d’assumer la responsabilité morale, même dans le chaos.
Pour elle, la barbarie commence lorsque les individus renoncent à penser par eux-mêmes, à exercer leur jugement, ou à ressentir la douleur d’autrui. Ce qui est le cas des islamistes.
Elle aurait donc vu dans les événements actuels non seulement des tragédies humaines, mais aussi des signaux d’alarme politiques et philosophiques.
Une humanité qui cesse de pleurer ses morts — qu’ils soient congolais, soudanais, israéliens — est une humanité qui abdique une part de sa dignité.
Enfin, Arendt aurait sans doute appelé à reconstruire des espaces publics où l’on puisse parler, juger, écouter, sans haine ni aveuglement idéologique, car pour elle, c’est dans l’espace du débat et de la pluralité que réside l’antidote à la barbarie.
© 2025 JBCH. Reproduction interdite sans autorisation.
זו שאלה עמוקה ואקטואלית מאין כמוה.
חנה ארנדט, הוגת הדעת של תנאי האדם ומנתחת חדה של מנגנוני האלימות והדה-הומניזציה, הייתה בוודאי מזועזעת מהטרגדיות שאתה מזכיר – בסודאן, בקונגו, בגומה, וגם מהזוועות שבוצעו בידי חמאס והג’יהאד האסלאמי.
אמרתה המפורסמת:
“מות האמפתיה האנושית הוא אחד מהסימנים הראשונים והחושפים ביותר של תרבות שעומדת לשקוע בברבריות”
נותרת רלוונטית להחריד גם כיום.
עבור ארנדט, אובדן היכולת להזדהות עם האחר, להכיר באנושיותו, הוא מה שמאפשר את הבלתי-יאמן: השמדה, עינויים, מלחמות חסרות גבולות.
אל מול העולם בן-זמננו, ארנדט לא הייתה משנה את אבחנתה, אלא מעמיקה אותה. היא הייתה רואה באדישות הבינלאומית כלפי הטבח בסודאן או בקונגו ביטוי להיררכיה סמויה של ערך חיי אדם – הפיכת סבלם של אחרים לבנאלי, במיוחד כשהם רחוקים, עניים או בלתי-נראים בנרטיב המערבי.
היא גם הייתה מזועזעת מהאופן שבו זוועות מסוימות – כמו אלו של חמאס או הג’יהאד האסלאמי – לעיתים מגומדות, מוכחשות או מנוצלות פוליטית, במקום להיקרא בשמן: מעשי אכזריות קיצוניים ששוברים את הסדר המוסרי.
כיצד ייתכן לדבר על “רצח עם” כדי להחרים את ישראל ולהשליך את כל היהודים לתהום האנטישמיות?
ארנדט לא הייתה משווה בין קונפליקטים או מדרגת זוועות. נאמנה לתפיסתה על הבנאליות של הרוע, היא הייתה מדגישה את הצורך לחשוב, לשפוט ולקחת אחריות מוסרית – גם בתוך הכאוס.
לדבריה, הברבריות מתחילה כאשר האדם מוותר על חשיבה עצמאית, שיפוט מוסרי ותחושת כאבו של האחר – תכונות שנמחקות על ידי אידיאולוגיות פונדמנטליסטיות.
לכן, הייתה רואה באירועים העכשוויים לא רק טרגדיות אנושיות אלא גם אזעקות פילוסופיות ופוליטיות.
אנושות שמפסיקה לבכות את מתיה – בין אם הם קונגולזים, סודאנים או ישראלים – היא אנושות שמוותרת על חלק מכבודה.
לבסוף, קרוב לוודאי שארנדט הייתה קוראת לשיקום מרחבים ציבוריים שבהם ניתן לדבר, לשפוט, ולהאזין – ללא שנאה וללא עיוורון אידיאולוגי.
כי מבחינתה, דווקא בשיח הפלורליסטי טמון הנוגדן האמיתי לברבריות.
This is a deep and highly topical question.
Hannah Arendt, thinker of the human condition and a lucid analyst of the mechanisms of violence and dehumanization, would undoubtedly have been shaken by the tragedies you mention — in Sudan, Congo, Goma, as well as the atrocities committed by Hamas and Islamic Jihad.
Her famous statement:
“The death of human empathy is one of the earliest and most telling signs of a culture about to fall into barbarism”
remains burning with relevance today.
For Arendt, the loss of the ability to put oneself in another’s place — to recognize their humanity — is what makes the unthinkable possible: extermination, torture, unrestrained war.
Facing the contemporary world, Arendt would not have changed her diagnosis, but deepened it. She would have seen the international indifference to massacres in Sudan or Congo as a symptom of an implicit hierarchy of human lives — a normalization of the suffering of others, especially when they are distant, poor, or invisible in the Western narrative.
She would also have been struck by the way certain horrors — such as those committed by Hamas or Islamic Jihad — are sometimes downplayed, denied, or politically exploited, instead of being named for what they are: acts of extreme cruelty that break the moral order.
How is it possible to speak of “genocide” to exclude Israel from the family of nations, and drag all Jews into the abyss of antisemitism?
Arendt would not have compared one conflict to another or ranked atrocities. True to her thinking on the banality of evil, she would have insisted on the absolute necessity to think, to judge, and to assume moral responsibility — even in chaos.
To her, barbarism begins when people stop thinking for themselves, stop judging, or lose the ability to feel the pain of others — as is the case with Islamists.
She would therefore have seen current events not only as human tragedies, but also as political and philosophical warning signals.
A humanity that no longer mourns its dead — whether Congolese, Sudanese, or Israeli — is a humanity that renounces part of its dignity.
Finally, Arendt would have called for the rebuilding of public spaces where people can speak, judge, and listen — without hatred or ideological blindness.
For her, it is precisely in the pluralistic public space that the antidote to barbarism resides.
Es una pregunta profunda y muy actual.
Hannah Arendt, pensadora de la condición humana y analista lúcida de los mecanismos de la violencia y la deshumanización, sin duda se habría sentido conmovida por las tragedias que mencionas — en Sudán, el Congo, Goma, así como por las atrocidades cometidas por Hamás y la Yihad Islámica.
Su célebre afirmación:
“La muerte de la empatía humana es uno de los signos más tempranos y reveladores de una cultura a punto de caer en la barbarie”
sigue teniendo una actualidad abrasadora.
Para Arendt, la pérdida de la capacidad de ponerse en el lugar del otro, de reconocer su humanidad, es lo que hace posible lo impensable: la exterminación, la tortura, la guerra sin límites.
Frente al mundo contemporáneo, Arendt no habría cambiado su diagnóstico, sino que lo habría profundizado. Seguramente habría visto en la indiferencia internacional hacia las masacres en Sudán o en el Congo el síntoma de una jerarquía implícita de las vidas humanas — una banalización del sufrimiento ajeno, especialmente cuando se trata de personas lejanas, pobres o invisibles en el relato occidental.
También se habría horrorizado ante la forma en que ciertos horrores — como los cometidos por Hamás o la Yihad Islámica — son a veces relativizados, negados o instrumentalizados políticamente, en lugar de ser nombrados por lo que son: actos de crueldad extrema que destruyen el orden moral.
¿Cómo se puede hablar de “genocidio” para aislar a Israel del concierto de las naciones, y arrastrar a todos los judíos al abismo del antisemitismo?
Arendt no habría contrapuesto un conflicto a otro ni jerarquizado el horror. Fiel a su pensamiento sobre la banalidad del mal, habría insistido en la necesidad absoluta de pensar, de juzgar y de asumir la responsabilidad moral, incluso en medio del caos.
Para ella, la barbarie comienza cuando las personas renuncian a pensar por sí mismas, a emitir juicios o a sentir el dolor del otro — como ocurre con los islamistas.
Habría visto, por tanto, en los acontecimientos actuales no solo tragedias humanas, sino también señales de alarma políticas y filosóficas.
Una humanidad que deja de llorar a sus muertos — sean congoleños, sudaneses o israelíes — es una humanidad que renuncia a una parte de su dignidad.
Por último, Arendt seguramente habría hecho un llamado a reconstruir espacios públicos donde se pueda hablar, juzgar y escuchar — sin odio ni ceguera ideológica.
Porque para ella, es precisamente en el espacio plural del debate donde reside el antídoto contra la barbarie.
In English
:
