Je me suis demandé comment le Hamas a conçu, bien avant le 7 octobre 2023, une machine de propagande mondiale — ses canaux, ses relais, et les mensonges clés qui ont été repris dans les Universités les plus célèbres, par la presse internationale par des ONG en principe neutres, par des gouvernements et même par l’ONU.
La guerre des mots avant la guerre des armes
Bien avant que les dizaines de milliers de missiles ne soient tirées et que les commandos franchissent la frontière israélienne, le Hamas avait déjà déclenché une autre offensive : celle de l’information.
Depuis plusieurs années, ses stratèges ont compris qu’au XXIᵉ siècle, la bataille de l’opinion mondiale peut être aussi décisive que celle des champs de bataille.
L’objectif : préparer le terrain idéologique, façonner les perceptions, diaboliser Israël, et présenter toute action armée même diaboliques comme une « résistance légitime ».
Pour ce faire, le Hamas a mis en place un réseau coordonné de propagande reposant sur quatre piliers :
- La presse et la télévision régionales (notamment Al Jazeera, financée par le Qatar, et des chaînes arabes publiques ou privées alignées sur la cause palestinienne).
- Les réseaux sociaux (X/Twitter, TikTok, Instagram, Facebook, Telegram), utilisés à la fois pour diffuser des images, recruter des sympathisants et imposer des hashtags pro-Hamas.
- Les relais intellectuels (professeurs d’université, thèses de PHD, chercheurs, associations culturelles et ONG militantes) qui habillent le discours militant d’un vernis académique.
- Les influenceurs très suivis et militants à l’étranger qui, souvent sans lien organique direct, reprennent et amplifient les narratifs du Hamas, les adaptant aux codes visuels et émotionnels du public occidental, souvent surtout dans le domaine des écologistes à la recherche de buts politiques.
La fabrication des mensonges clés
La propagande du Hamas repose sur des messages courts, émotionnels, facilement partageables. Les éléments de langage sont conçus pour survivre à toute vérification factuelle, car ils jouent sur l’image, l’émotion brute et le choc visuel. Parmi les mensonges les plus répandus avant et après le 7 octobre, on retrouve :
- La négation de la violence interne : Le Hamas s’est présenté comme un défenseur du peuple palestinien, minimisant ou cachant ses exécutions sommaires de dissidents, ses détournements d’aide humanitaire et ses répressions sanglantes contre les habitants de Gaza eux-mêmes.
- Le mythe du “blocus total” imposé par Israël : Oubli volontaire que l’Égypte, qui elle aussi, ferme sa frontière pour des raisons sécuritaires, et que des flux massifs d’aide entrent régulièrement à Gaza, toujours détournés par le Hamas à des fins strictement militaires et dans des comptes bancaires personnels .
- La manipulation des chiffres : Avant même le 7 octobre, des bilans de victimes gonflés et non vérifiables étaient systématiquement transmis par le “ministère de la Santé” organe de propagande du Hamas, et repris tels quels, sans vérification ni contrôle par l’ONU et de grands médias internationaux.
- La diabolisation d’Israël comme “État colonial” : Un cadrage idéologique qui efface l’histoire millénaire du peuple juif dans la région, et permet de justifier toute attaque comme un acte de décolonisation, alors qu'Israël est le fruit d'une lutte permanente pour son indépendance depuis 2000 ans.
- L’omission volontaire du contexte du 7 octobre: Dans la narration du Hamas, les massacres, viols, éviscerements, décapitations et enlèvements sont soit passés sous silence, soit justifiés comme une réponse à "75 ans d’occupation"
Les relais internationaux : une machine bien huilée
Le Hamas a investi dans des partenariats médiatiques tacites avec certaines rédactions arabes et internationales surtout avec l'AFP, basée à Chypre.
Al Jazeera a joué un rôle clé, diffusant en continu des images soigneusement sélectionnées pour montrer des enfants blessés, des destructions, tout en minimisant l’usage des civils comme boucliers humains.
Dans les capitales occidentales, ils semblaient se réjouir sadiquement de diffuser ces images sans contre-vérification, car elles s’inscrivaient dans un récit déjà bien installé.
Les réseaux sociaux ont servi à amplifier cette couverture. Des comptes coordonnés ont inondé TikTok et Twitter/X de vidéos coupées hors contexte, de montages accusant Israël de frapper intentionnellement des écoles ou des hôpitaux.
L’algorithme, friand de contenus choquants, a permis à ces séquences de devenir virales.
Les universités occidentales ont parfois été un terrain fertile. Certains professeurs, sous couvert d’analyses “post-coloniales” ou “intersectionnelles”, ont légitimé à tord les actions du Hamas comme un acte de lutte contre l’oppression.
Ce discours, habillé d’un vocabulaire académique, a pénétré les médias généralistes et influencé des générations d’étudiants, futurs journalistes ou diplomates, les cadres du monde de demain.
Enfin, les ONG liées à la cause palestinienne, certaines financées par le Qatar ou d’autres bailleurs alignés sur le Hamas, ont fourni des “rapports” et “enquêtes” truquées, repris sans recul critique par les agences onusiennes, donnant un vernis institutionnel à des narratifs biaisés.
L’ONU comme caisse de résonance involontaire
Antonio Guitteres, Francesca Albanèse,en sont les moteurs actifs, l'ONU n’a pas créé cette propagande, mais elle l’a amplifiée.
En reprenant systématiquement les bilans fournis par le ministère de la Santé du Hamas, sans mentionner que cette entité est un organe du mouvement terroriste, l’ONU a offert une crédibilité mondiale à des chiffres contestés.
Ses résolutions, en ne nommant jamais directement le Hamas comme agresseur, et en oubliant les utages kidnappés dans leurs kibboutz, ont renforcé l’idée qu’Israël serait l’unique responsable des souffrances à Gaza.
Dans certaines agences spécialisées (UNRWA notamment), l'embauche volontaire et l’infiltration de sympathisants ou de membres du Hamas a permis un relais direct de cette propagande au sein même du système onusien.
Résultat : la désinformation, conçue à Gaza, se retrouve quelques jours plus tard citée par des diplomates à New York, puis relayée par des médias de référence.
Conclusion : une victoire stratégique avant le premier tir
Le 7 octobre n’a pas été le début, mais le point culminant d’une campagne d’influence planifiée. Le Hamas avait préparé le terrain psychologique et politique pour que, quel que soit le degré de violence de ses attaques, la riposte israélienne soit immédiatement perçue comme illégitime.
Dès le 8 Octobre 2023, la rapidité avec laquelle les slogans “genocide in Gaza” un mois avant même qu'Israël ne contre-attaque et “Free Palestine” ont envahi les rues et les réseaux prouve l’efficacité de cette préparation.
En inversant la réalité, le Hamas a remporté une victoire stratégique : il a transformé des actes terroristes en symboles de résistance, il a transformé ses victimes en coupables, et il a trouvé dans la presse internationale et l’ONU des relais — souvent complices, parfois naïfs — qui ont donné une portée mondiale à ses mensonges.
Un bon prétexte pour certains politiques de se lancer dans une nouvelle lutte contre l'Etat juif et de laisser se propager l'antisémitisme dans le monde ...
En Juillet 2025, Macron leur donne une entière satisfaction en promettant de reconnaître un nouvel état pour les arabes vivant sur la palestine mandataire tel que notifié dans les accords de San Rémo parafés par la SDN, Société des Nations.
© 2025 JBCH. Tous droits réservés. Reproduction interdite sans autorisation.
English
I wondered how Hamas, long before October 7, 2023, conceived a global propaganda machine — its channels, its networks, and the key lies that were echoed in the most prestigious universities, by the international press, by supposedly neutral NGOs, by governments, and even by the UN.
The war of words before the war of arms
Long before tens of thousands of rockets were fired and commando units crossed the Israeli border, Hamas had already launched another offensive: an information war.
For several years, its strategists understood that in the 21st century, the battle for global opinion could be as decisive as the one fought on the battlefield.
The goal: prepare the ideological ground, shape perceptions, demonize Israel, and present even the most heinous armed actions as “legitimate resistance.”
To achieve this, Hamas built a coordinated propaganda network resting on four pillars:
-
Regional press and television (notably Al Jazeera, funded by Qatar, and other public or private Arab channels aligned with the Palestinian cause).
-
Social networks (X/Twitter, TikTok, Instagram, Facebook, Telegram), used to spread images, recruit sympathizers, and impose pro-Hamas hashtags.
-
Intellectual relays (university professors, PhD theses, researchers, cultural associations, and activist NGOs) dressing militant discourse in academic language.
-
Influential foreign activists — often without direct organic links — who adapt Hamas narratives to Western visual and emotional codes, particularly among environmentalist circles in search of political causes.
The fabrication of key lies
Hamas propaganda relies on short, emotional, and easily shareable messages. These talking points are designed to survive any fact-checking because they operate on imagery, raw emotion, and visual shock. Among the most widespread lies before and after October 7:
-
Denial of internal violence: Hamas portrays itself as the defender of the Palestinian people, downplaying or hiding its summary executions of dissidents, diversion of humanitarian aid, and bloody repression of Gaza’s own residents.
-
The “total blockade” myth: Conveniently omitting that Egypt also closes its border for security reasons, and that massive flows of aid regularly enter Gaza — always diverted by Hamas for military purposes or private enrichment.
-
Manipulation of casualty figures: Even before October 7, inflated and unverifiable death tolls were systematically provided by the “Ministry of Health” — a Hamas propaganda organ — and repeated verbatim, without verification, by the UN and major international media.
-
Demonization of Israel as a “colonial state”: An ideological framing erasing the millennia-old history of the Jewish people in the region, justifying any attack as an act of “decolonization,” whereas Israel is the product of a 2,000-year struggle for independence.
-
Deliberate omission of October 7 context: In Hamas’s narrative, massacres, rapes, dismemberments, beheadings, and kidnappings are either ignored or justified as a response to “75 years of occupation.”
International relays: a well-oiled machine
Hamas invested in tacit media partnerships with certain Arab and international editorial boards, particularly AFP, based in Cyprus.
Al Jazeera played a key role, continuously broadcasting carefully selected images of wounded children and destruction, while minimizing the use of civilians as human shields.
In Western capitals, such footage was often aired without verification, fitting neatly into a pre-established narrative.
Social media amplified this coverage. Coordinated accounts flooded TikTok and Twitter/X with out-of-context videos and edited clips accusing Israel of deliberately striking schools or hospitals. Algorithms, drawn to shocking content, made these sequences go viral.
Western universities often proved fertile ground. Under the guise of “post-colonial” or “intersectional” analysis, some professors wrongly legitimized Hamas actions as anti-oppression struggles. This academic discourse infiltrated mainstream media and shaped future generations of journalists, diplomats, and decision-makers.
Finally, NGOs aligned with the Palestinian cause — some funded by Qatar or other Hamas-aligned donors — produced fake “reports” and “investigations” readily adopted by UN agencies, lending institutional credibility to biased narratives.
The UN as an unwitting echo chamber
Figures like Antonio Guterres and Francesca Albanese have been active drivers. The UN did not create this propaganda but amplified it.
By systematically repeating figures from Hamas’s “Ministry of Health” without mentioning its nature as a terrorist organ, the UN gave global credibility to disputed numbers.
Resolutions that never directly name Hamas as the aggressor, and that ignore kidnapped hostages from their kibbutzim, have reinforced the notion that Israel is solely responsible for Gaza’s suffering.
In some specialized agencies (notably UNRWA), the voluntary hiring and infiltration of Hamas sympathizers or members ensured direct propagation of Hamas messaging within the UN system.
The result: disinformation conceived in Gaza is echoed days later by diplomats in New York, then relayed by reference media outlets.
Conclusion: a strategic victory before the first shot
October 7 was not the beginning, but the climax of a planned influence campaign. Hamas had psychologically and politically prepared the ground so that, regardless of the violence of its attacks, Israel’s response would be instantly perceived as illegitimate.
As early as October 8, 2023, the speed with which slogans like “genocide in Gaza” — even before Israel counter-attacked — and “Free Palestine” filled the streets and social media proved the efficiency of this preparation.
By reversing reality, Hamas achieved a strategic victory: it turned terrorist acts into symbols of resistance, turned its victims into culprits, and found in the international press and the UN relays — sometimes complicit, sometimes naïve — that gave global reach to its lies.
In July 2025, Macron gave them full satisfaction by promising to recognize a new state for Arabs living in the former British Mandate of Palestine, as noted in the San Remo agreements endorsed by the League of Nations.
© 2025 JBCH. All rights reserved. Reproduction prohibited without permission.
Español
Me pregunté cómo el Hamás, mucho antes del 7 de octubre de 2023, concibió una máquina de propaganda mundial — sus canales, sus redes, y las mentiras clave que fueron repetidas en las universidades más prestigiosas, por la prensa internacional, por ONG supuestamente neutrales, por gobiernos e incluso por la ONU.
La guerra de las palabras antes de la guerra de las armas
Mucho antes de que se dispararan decenas de miles de misiles y que comandos cruzaran la frontera israelí, Hamás ya había lanzado otra ofensiva: la de la información.
Desde hace varios años, sus estrategas comprendieron que, en el siglo XXI, la batalla por la opinión pública mundial puede ser tan decisiva como la que se libra en los campos de batalla.
El objetivo: preparar el terreno ideológico, moldear percepciones, demonizar a Israel y presentar cualquier acción armada, incluso las más atroces, como una “resistencia legítima”.
Para ello, Hamás creó una red coordinada de propaganda basada en cuatro pilares:
-
Prensa y televisión regionales (en particular Al Jazeera, financiada por Catar, y otros canales árabes públicos o privados alineados con la causa palestina).
-
Redes sociales (X/Twitter, TikTok, Instagram, Facebook, Telegram), utilizadas para difundir imágenes, reclutar simpatizantes e imponer etiquetas pro-Hamás.
-
Correas de transmisión intelectuales (profesores universitarios, tesis doctorales, investigadores, asociaciones culturales y ONG militantes) que revisten el discurso activista con un barniz académico.
-
Influenciadores extranjeros muy seguidos — muchas veces sin vínculos orgánicos directos — que retoman y amplifican las narrativas de Hamás, adaptándolas a los códigos visuales y emocionales del público occidental, especialmente en círculos ecologistas que buscan causas políticas.
La fabricación de las mentiras clave
La propaganda de Hamás se basa en mensajes breves, emocionales y fácilmente compartibles. Los elementos de lenguaje están diseñados para resistir cualquier verificación factual, ya que apelan a la imagen, la emoción cruda y el impacto visual. Entre las mentiras más difundidas antes y después del 7 de octubre se encuentran:
-
Negación de la violencia interna: Hamás se presenta como defensor del pueblo palestino, minimizando o escondiendo sus ejecuciones sumarias de disidentes, el desvío de ayuda humanitaria y la represión sangrienta contra los propios habitantes de Gaza.
-
El mito del “bloqueo total”: Se omite voluntariamente que Egipto también cierra su frontera por razones de seguridad, y que masivos flujos de ayuda entran regularmente en Gaza — siempre desviados por Hamás con fines estrictamente militares o de enriquecimiento personal.
-
Manipulación de cifras: Incluso antes del 7 de octubre, balances inflados e imposibles de verificar eran sistemáticamente transmitidos por el “Ministerio de Salud” — órgano de propaganda de Hamás — y repetidos tal cual, sin verificación, por la ONU y grandes medios internacionales.
-
Demonización de Israel como “Estado colonial”: Un encuadre ideológico que borra la historia milenaria del pueblo judío en la región y permite justificar cualquier ataque como un acto de “descolonización”, cuando Israel es fruto de una lucha por su independencia que dura 2000 años.
-
Omisión voluntaria del contexto del 7 de octubre: En la narrativa de Hamás, las masacres, violaciones, mutilaciones, decapitaciones y secuestros son silenciados o justificados como respuesta a “75 años de ocupación”.
Los intermediarios internacionales: una máquina bien engrasada
Hamás invirtió en asociaciones mediáticas tácitas con ciertas redacciones árabes e internacionales, especialmente con la AFP, con base en Chipre.
Al Jazeera desempeñó un papel clave, difundiendo de manera continua imágenes cuidadosamente seleccionadas para mostrar niños heridos y destrucción, minimizando al mismo tiempo el uso de civiles como escudos humanos.
En las capitales occidentales, estas imágenes se emitían sin verificación, encajando perfectamente en un relato ya establecido.
Las redes sociales amplificaron esta cobertura. Cuentas coordinadas inundaron TikTok y Twitter/X con vídeos sacados de contexto y montajes que acusaban a Israel de atacar intencionadamente escuelas u hospitales. El algoritmo, ávido de contenidos impactantes, hizo que estas secuencias se volvieran virales.
Las universidades occidentales fueron a veces terreno fértil. Bajo la cobertura de análisis “poscoloniales” o “interseccionales”, algunos profesores legitimaron erróneamente las acciones de Hamás como una lucha contra la opresión. Este discurso, revestido de vocabulario académico, penetró en los medios generalistas e influyó en generaciones de estudiantes, futuros periodistas o diplomáticos.
Finalmente, ONG vinculadas a la causa palestina — algunas financiadas por Catar u otros patrocinadores alineados con Hamás — produjeron “informes” y “investigaciones” falsos, adoptados sin crítica por agencias de la ONU, lo que dio un barniz institucional a narrativas sesgadas.
La ONU como caja de resonancia involuntaria
Antonio Guterres y Francesca Albanese han sido motores activos. La ONU no creó esta propaganda, pero sí la amplificó.
Al repetir sistemáticamente las cifras proporcionadas por el Ministerio de Salud de Hamás, sin mencionar que es un órgano de un movimiento terrorista, la ONU otorgó credibilidad mundial a datos cuestionados.
Sus resoluciones, que nunca nombran directamente a Hamás como agresor y omiten a los rehenes secuestrados en sus kibutz, reforzaron la idea de que Israel es el único responsable del sufrimiento en Gaza.
En algunas agencias especializadas (como UNRWA), la contratación voluntaria y la infiltración de simpatizantes o miembros de Hamás permitió un relevo directo de esta propaganda dentro del sistema de la ONU.
El resultado: la desinformación concebida en Gaza se cita días después por diplomáticos en Nueva York y es retomada por medios de referencia.
Conclusión: una victoria estratégica antes del primer disparo
El 7 de octubre no fue el inicio, sino el punto culminante de una campaña de influencia planificada. Hamás había preparado el terreno psicológico y político para que, sin importar el grado de violencia de sus ataques, la respuesta israelí fuera inmediatamente percibida como ilegítima.
Desde el 8 de octubre de 2023, la rapidez con que los lemas “genocidio en Gaza” — incluso antes de que Israel contraatacara — y “Free Palestine” invadieron las calles y las redes sociales demuestra la eficacia de esta preparación.
Al invertir la realidad, Hamás logró una victoria estratégica: convirtió actos terroristas en símbolos de resistencia, transformó a sus víctimas en culpables y encontró en la prensa internacional y en la ONU aliados — a veces cómplices, a veces ingenuos — que dieron alcance mundial a sus mentiras.
En julio de 2025, Macron les dio plena satisfacción al prometer reconocer un nuevo Estado para los árabes que viven en la Palestina del Mandato, tal como figura en los Acuerdos de San Remo refrendados por la Sociedad de Naciones.
© 2025 JBCH. Todos los derechos reservados. Prohibida su reproducción sin autorización.
גרסה בעברית (Hébreu)
תהיתי כיצד חמאס, זמן רב לפני 7 באוקטובר 2023, תכנן מכונת תעמולה עולמית — ערוציה, שלוחותיה, והשקרים המרכזיים שהדהדו באוניברסיטאות היוקרתיות ביותר, בתקשורת הבינלאומית, בארגונים לא־ממשלתיים שלכאורה ניטרליים, בממשלות ואף באו״ם.
מלחמת המילים לפני מלחמת הנשק
זמן רב לפני שנורו עשרות אלפי רקטות ולפני שיחידות קומנדו חצו את גבול ישראל, חמאס כבר פתח במתקפה אחרת: מלחמת המידע.
כבר שנים שמפקדיו הבינו כי במאה ה־21 המאבק על דעת הקהל העולמית עלול להיות מכריע לא פחות מהמאבק בשדה הקרב.
המטרה: להכין את הקרקע האידאולוגית, לעצב תפיסות, לשטנֵא את ישראל, ולהציג כל פעולה צבאית—even האכזריות ביותר—כהתנגדות לגיטימית.
לשם כך הקים חמאס רשת תעמולה מתואמת הנשענת על ארבעה עמודי־תווך:
-
העיתונות והטלוויזיה האזוריות (במיוחד אל־ג׳זירה הממומנת ע״י קטר, וערוצים ערביים ציבוריים או פרטיים המזוהים עם העניין הפלסטיני).
-
הרשתות החברתיות (X/Twitter, טיקטוק, אינסטגרם, פייסבוק, טלגרם) – להפצת תמונות, לגיוס תומכים, ולהטמעת האשטגים פרו־חמאסיים.
-
שלוחות אינטלקטואליות (מרצים באוניברסיטאות, עבודות דוקטור, חוקרים, אגודות תרבות ועמותות פוליטיות) המלבישות את השיח האקטיביסטי במעטה אקדמי.
-
משפיענים פופולריים בחו״ל — לרוב ללא קשר ארגוני ישיר — המאמצים את נרטיבי חמאס ומתרגמים אותם לקודים החזותיים והרגשיים של הקהל המערבי, במיוחד בחוגים ירוקים המחפשים מטרות פוליטיות.
ייצור השקרים המרכזיים
תעמולת חמאס נשענת על מסרים קצרים, רגשיים, קלים לשיתוף. השפה בנויה כך שתשרוד כל בדיקה עובדתית, משום שהיא פועלת באמצעות דימויים, רגש גולמי והלם חזותי. בין השקרים הנפוצים ביותר לפני ואחרי 7 באוקטובר:
-
הכחשת האלימות הפנימית: חמאס מציג עצמו כמגן העם הפלסטיני, תוך הקטנה או הסתרה של הוצאות להורג ללא משפט, ניצול סיוע הומניטרי, ודיכוי אכזרי של תושבי עזה עצמם.
-
מיתוס ה״מצור הכולל״: התעלמות מכך שגם מצרים סוגרת את גבולה מסיבות ביטחוניות, ומתעלמת מכניסת סיוע מסיבית לעזה — שתמיד מנותבת ע״י חמאס למטרות צבאיות או חשבונות פרטיים.
-
מניפולציה של נתוני נפגעים: עוד לפני 7 באוקטובר, דו״חות מנופחים ובלתי ניתנים לאימות סופקו ע״י ״משרד הבריאות״ — זרוע תעמולה של חמאס — ואומצו ללא בדיקה ע״י האו״ם וכלי תקשורת בינלאומיים מרכזיים.
-
שִׂטוּן ישראל כ״מדינה קולוניאלית״: מסגור אידיאולוגי המוחק את ההיסטוריה היהודית בת אלפי השנים באזור, ומאפשר להצדיק כל מתקפה כ״דה־קולוניזציה״ — למרות שישראל היא תוצר של מאבק בן 2000 שנה לעצמאות.
-
הסתרת ההקשר של 7 באוקטובר: בסיפור של חמאס, טבח, אונס, התעללות, עריפת ראשים וחטיפות — מושמטים או מוצדקים כהתגובה ל״75 שנות כיבוש״.
השלוחות הבינלאומיות: מכונה משומנת היטב
חמאס השקיע בשיתופי פעולה תקשורתיים שבשתיקה עם מערכות חדשות ערביות ובינלאומיות, במיוחד עם סוכנות הידיעות AFP שבסיסה בקפריסין.
אל־ג׳זירה מילאה תפקיד מרכזי, בהקרנת תמונות שנבחרו בקפידה של ילדים פצועים והרס, תוך צמצום הצגת השימוש באזרחים כמגנים אנושיים.
בערי הבירה המערביות, צילומים אלה הוקרנו ללא בדיקה, משום שהתאימו לנרטיב שהושרש מראש.
הרשתות החברתיות שימשו להגברת הכיסוי הזה. חשבונות מתואמים הציפו את טיקטוק ו־X/Twitter בקטעי וידאו מחוץ להקשר, בעריכה שמאשימה את ישראל בתקיפת בתי ספר או בתי חולים בכוונה תחילה. האלגוריתם, הצמא לתוכן מזעזע, הפך את הקטעים הללו לויראליים.
האוניברסיטאות במערב שימשו לעיתים קרקע פורייה. במסווה של ניתוחים ״פוסט־קולוניאליים״ או ״אינטרסקציונליים״, מרצים מסוימים העניקו לגיטימציה — בטעות — לפעולות חמאס כהתנגדות לדיכוי. שיח זה, בלבוש אקדמי, חדר לתקשורת הכללית והשפיע על דורות של סטודנטים — עיתונאים, דיפלומטים ומנהיגי העתיד.
לבסוף, ארגונים המזוהים עם העניין הפלסטיני — חלקם במימון קטר או גורמים פרו־חמאסיים אחרים — הפיקו ״דוחות״ ו״חקירות״ מזויפים, שאומצו ללא ביקורת ע״י סוכנויות או״ם, והעניקו לנרטיבים המוטים מראית עין מוסדית.
האו״ם כקול הד המוני שלא במתכוון
אנטוניו גוטרש ופרנצ׳סקה אלבנזה פעלו כמנועים פעילים. האו״ם לא יצר את התעמולה הזו, אך הגביר אותה.
בהעברת נתונים ממשרד הבריאות של חמאס, מבלי לציין שמדובר בזרוע של ארגון טרור, העניק האו״ם לגיטימציה עולמית לנתונים שנויים במחלוקת.
החלטותיו, שמעולם לא מציינות במפורש את חמאס כתוקפן ומתעלמות מהחטופים בקיבוצים, חיזקו את הרעיון שישראל היא האחראית הבלעדית לסבל בעזה.
בסוכנויות ייעודיות (ובמיוחד אונר״א), העסקה יזומה והסתננות של תומכי חמאס או חבריו אפשרו העברת המסרים של חמאס ישירות מתוך מערכת האו״ם.
התוצאה: דיסאינפורמציה שנוצרה בעזה מצוטטת ימים לאחר מכן בידי דיפלומטים בניו־יורק, ומשודרת ע״י כלי תקשורת בעלי שם.
סיכום: ניצחון אסטרטגי לפני הירייה הראשונה
7 באוקטובר לא היה ההתחלה, אלא השיא של מסע השפעה מתוכנן. חמאס הכין את הקרקע הפסיכולוגית והפוליטית כך שבלי קשר לעוצמת מתקפותיו, התגובה הישראלית תיתפס מיידית כבלתי לגיטימית.
כבר ב־8 באוקטובר 2023, המהירות שבה התמלאו הרחובות והרשתות בסיסמאות כמו ״Genocide in Gaza״ — עוד לפני שישראל הגיבה — ו״Free Palestine״, הוכיחה את יעילות ההכנה הזו.
בהפיכת המציאות על פיה, חמאס השיג ניצחון אסטרטגי: הוא הפך פעולות טרור לסמלי התנגדות, את קורבנותיו לאשמים, ומצא בתקשורת הבינלאומית ובאו״ם שלוחות — לעיתים שותפות, לעיתים תמימות — שהעניקו לשקריו תהודה עולמית.
ביולי 2025 העניק להם מקרון סיפוק מלא כשהבטיח להכיר במדינה חדשה לערבים החיים בשטח המנדט הבריטי לשעבר על־פי הסכמי סן־רמו שאושרו ע״י חבר הלאומים.
© 2025 JBCH. כל הזכויות שמורות. אסורה ההעתקה ללא רשות.
