La faillite de l’ONU : un constat d’impuissance devenu insoutenable
Depuis sa création en 1945, l’Organisation des Nations Unies se présente comme le garant de la paix et de la sécurité internationales, porteur des valeurs universelles inscrites dans la Charte de San Francisco. Pourtant, force est de constater qu’au fil des décennies, son action est devenue synonyme d’inefficacité chronique, d’impuissance diplomatique et, de plus en plus souvent, d’hypocrisie politique.
Les propos du sénateur Roger Karoutchi résonnent comme un réquisitoire implacable : l’ONU échoue presque systématiquement là où elle est censée agir, tout en concentrant son énergie à condamner sélectivement certains États, souvent occidentaux, avec un acharnement particulier contre Israël et parfois même la France.
Des crises internationales non résolues
Le français René Cassin d'origine juive a écrit en 1947 le premier texte de la déclaration, des droits de l'Homme
Qui eut cru qu'elle serait tant dévoyée, que l'ONU serait devenu un truc ingouvernable avec un conseil de sécurité et son droit de veto, et paradoxalement tant de résolutions condamnant Israël : Depuis sa création en 2006 jusqu’en 2024, le Conseil des droits de l’homme a adopté 108 résolutions contre Israël, à comparer avec 45 contre la Syrie, 15 contre l’Iran, 10 contre la Russie, etc.
La liste des échecs est longue et douloureuse. L’ONU exige aujourd’hui qu’Israël cesse son offensive contre le Hamas à Gaza, mais elle n’a jamais réussi à obtenir la libération des otages israéliens, ni même un simple droit de visite humanitaire.
Elle n’a pas désarmé les terroristes, pas plus qu’elle n’a favorisé la reconnaissance d’Israël par la majorité des États arabes. Loin du Proche-Orient, d’autres conflits démontrent cette incapacité : pas de fin à l’invasion russe de l’Ukraine, pas de réunification de Chypre ni de retrait turc du nord de l’île, pas de reconnaissance internationale des Kurdes, des Ouïghours ou des Tibétains.
Quant aux massacres en Syrie, au Soudan, en Somalie, en République Démocratique du Congo ou au Haut-Karabagh, l’ONU n’a été qu’un spectateur impuissant, parfois réduit au rôle de témoin gêné.
Sélectivité et biais politiques
Ce qui choque le plus dans l’action onusienne, c’est son indignation à géométrie variable. Certains États échappent systématiquement à toute condamnation ferme, alors que d’autres font l’objet d’une attention obsessionnelle.
Israël, par exemple, est le pays ayant reçu le plus grand nombre de résolutions hostiles à l’ONU, souvent votées dans un contexte de majorité automatique acquise aux pays arabes et à leurs alliés.
La France, pourtant membre fondateur, est également prise pour cible sur des sujets comme Mayotte ou la Nouvelle-Calédonie, alors même que l’organisation se tait sur des occupations bien plus flagrantes ailleurs dans le monde.
Un “machin” hors du temps
Le Général de Gaulle, dès les années 1960, parlait de l’ONU comme d’un « machin », déjà dépassé et inefficace. Soixante ans plus tard, l’image reste d’actualité.
Le Conseil de sécurité est paralysé par le droit de veto des grandes puissances, l’Assemblée générale est dominée par des coalitions idéologiques plus que par la recherche d’un consensus, et les agences spécialisées sont parfois instrumentalisées à des fins politiques.
L’organisation, conçue pour éviter une troisième guerre mondiale, semble incapable de gérer les invasions comme celle de l'Ukraine, les conflits asymétriques, les guerres civiles et le terrorisme transnational.
Antonio Gutteres son secrétaire est incapable de porter une parole audible, il est influencé par les pays dits du sud global, et n'a résolu aucun conflit, ce qui n'est pas le cas de Donald Trump qui court après un Prix Nobel.
Réformer d’urgence ou sombrer
L’ONU a-t-elle encore un avenir crédible ? Le sénateur Roger Karoutchi répond sans détour : elle doit être réformée d’urgence.
Cela suppose de repenser le fonctionnement du Conseil de sécurité, d’instaurer une réelle capacité d’intervention sur le terrain, d’exiger la réciprocité des obligations (et non l’application sélective), et de mettre fin à la politisation des agences onusiennes si corrompues comme l'UNWRA.
Sans cela, l’organisation risque de s’enfoncer dans une perte totale de légitimité, perçue comme un club diplomatique bavard mais impuissant, ou pire, comme un instrument au service d’agendas partisans.
En conclusion, le constat est clair : l’ONU, censée incarner l’espoir d’un monde pacifié, est aujourd’hui prisonnière de ses contradictions.
Elle n’agit plus qu’à travers des résolutions souvent inapplicables, condamne à sens unique, et reste spectatrice des pires tragédies humaines. La réformer est un impératif moral et stratégique.
À défaut, il faudra accepter qu’elle devienne définitivement un “machin” sans influence, condamné à l’oubli, pendant que le monde réel continuera de se déchirer loin de ses grandes déclarations.
© 2025 JBCH. Tous droits réservés. Reproduction interdite sans autorisation
English
The UN’s Bankruptcy: An Intolerable State of Powerlessness
Since its creation in 1945, the United Nations has presented itself as the guarantor of international peace and security, bearer of the universal values enshrined in the San Francisco Charter. Yet, over the decades, its action has become synonymous with chronic inefficiency, diplomatic impotence, and, increasingly, political hypocrisy.
The words of Senator Roger Karoutchi resound like an unrelenting indictment: the UN almost systematically fails where it is supposed to act, while focusing its energy on selectively condemning certain states, often Western ones, with particular relentlessness against Israel and sometimes even France.
Unresolved International Crises
Frenchman René Cassin, of Jewish origin, wrote in 1947 the first draft of the Universal Declaration of Human Rights.
Who would have thought it would be so perverted, that the UN would become an ungovernable body with a Security Council and its right of veto—and, paradoxically, so many resolutions condemning Israel? From its creation in 2006 until 2024, the Human Rights Council adopted 108 resolutions against Israel, compared to 45 against Syria, 15 against Iran, 10 against Russia, etc.
The list of failures is long and painful. The UN now demands that Israel cease its offensive against Hamas in Gaza, yet it has never succeeded in securing the release of Israeli hostages, nor even a simple humanitarian visitation right.
It has not disarmed the terrorists, nor fostered Israel’s recognition by the majority of Arab states. Far from the Middle East, other conflicts demonstrate this incapacity: no end to the Russian invasion of Ukraine, no reunification of Cyprus nor Turkish withdrawal from the north of the island, no international recognition of the Kurds, the Uyghurs, or the Tibetans.
As for the massacres in Syria, Sudan, Somalia, the Democratic Republic of Congo, or Nagorno-Karabakh, the UN has been nothing but a powerless spectator, sometimes reduced to the role of an embarrassed witness.
Selectivity and Political Bias
What is most shocking in the UN’s action is its selective indignation. Certain states systematically escape any firm condemnation, while others are subjected to obsessive attention.
Israel, for example, is the country that has received the largest number of hostile resolutions at the UN, often passed in a context of an automatic majority aligned with Arab states and their allies.
France, despite being a founding member, is also targeted on issues such as Mayotte or New Caledonia, even as the organization remains silent on far more blatant occupations elsewhere in the world.
A “Gadget” Out of Time
General de Gaulle, as early as the 1960s, referred to the UN as a “gadget,” already outdated and ineffective. Sixty years later, the image remains relevant.
The Security Council is paralyzed by the veto rights of great powers, the General Assembly is dominated by ideological coalitions rather than a search for consensus, and specialized agencies are sometimes instrumentalized for political ends.
The organization, conceived to prevent a third world war, seems incapable of managing invasions like that of Ukraine, asymmetric conflicts, civil wars, and transnational terrorism.
Secretary-General António Guterres is unable to deliver a credible message, influenced by so-called Global South countries, and has resolved no conflicts—unlike Donald Trump, who at least pursues a Nobel Prize.
Reform Urgently or Sink
Does the UN still have a credible future? Senator Roger Karoutchi answers bluntly: it must be urgently reformed.
This means rethinking the functioning of the Security Council, establishing a real capacity for field intervention, demanding reciprocity of obligations (and not selective application), and ending the politicization of UN agencies so corrupt like UNRWA.
Without this, the organization risks sinking into total loss of legitimacy, perceived as a talkative but powerless diplomatic club—or worse, as an instrument serving partisan agendas.
In conclusion, the verdict is clear: the UN, meant to embody the hope of a peaceful world, is today trapped by its own contradictions.
It acts only through often unenforceable resolutions, condemns in a one-sided manner, and remains a spectator to the worst human tragedies. Reforming it is a moral and strategic imperative.
Failing that, one will have to accept that it will become definitively a “gadget” without influence, condemned to oblivion, while the real world continues to tear itself apart far from its grand declarations.
Español
La bancarrota de la ONU: un estado de impotencia ya insoportable
Desde su creación en 1945, la Organización de las Naciones Unidas se presenta como garante de la paz y la seguridad internacionales, portadora de los valores universales inscritos en la Carta de San Francisco. Sin embargo, con el paso de las décadas, su acción se ha convertido en sinónimo de ineficacia crónica, impotencia diplomática y, cada vez más, hipocresía política.
Las palabras del senador Roger Karoutchi resuenan como un implacable alegato: la ONU fracasa casi sistemáticamente allí donde se supone que debe actuar, mientras concentra su energía en condenar selectivamente a ciertos Estados, a menudo occidentales, con una saña particular contra Israel e incluso, en ocasiones, contra Francia.
Crisis internacionales no resueltas
El francés René Cassin, de origen judío, redactó en 1947 el primer borrador de la Declaración Universal de los Derechos Humanos.
¿Quién hubiera pensado que se desviaría tanto, que la ONU se convertiría en un organismo ingobernable con un Consejo de Seguridad y su derecho de veto, y, paradójicamente, en tantas resoluciones condenando a Israel? Desde su creación en 2006 hasta 2024, el Consejo de Derechos Humanos ha adoptado 108 resoluciones contra Israel, frente a 45 contra Siria, 15 contra Irán, 10 contra Rusia, etc.
La lista de fracasos es larga y dolorosa. Hoy, la ONU exige que Israel detenga su ofensiva contra Hamás en Gaza, pero nunca ha logrado obtener la liberación de los rehenes israelíes, ni siquiera un simple derecho de visita humanitaria.
No ha desarmado a los terroristas, ni ha favorecido el reconocimiento de Israel por parte de la mayoría de los Estados árabes. Lejos de Oriente Medio, otros conflictos demuestran esta incapacidad: sin fin a la invasión rusa de Ucrania, sin reunificación de Chipre ni retirada turca del norte de la isla, sin reconocimiento internacional de kurdos, uigures o tibetanos.
En cuanto a las masacres en Siria, Sudán, Somalia, la República Democrática del Congo o Nagorno-Karabaj, la ONU no ha sido más que un espectador impotente, a veces reducido al papel de testigo incómodo.
Selectividad y sesgo político
Lo más chocante de la acción de la ONU es su indignación de geometría variable. Algunos Estados escapan sistemáticamente a cualquier condena firme, mientras que otros son objeto de una atención obsesiva.
Israel, por ejemplo, es el país que ha recibido el mayor número de resoluciones hostiles en la ONU, a menudo votadas en un contexto de mayoría automática adquirida a los países árabes y sus aliados.
Francia, pese a ser miembro fundador, también es objeto de críticas en temas como Mayotte o Nueva Caledonia, mientras la organización guarda silencio sobre ocupaciones mucho más flagrantes en otras partes del mundo.
Un “artefacto” fuera de época
El general De Gaulle, ya en la década de 1960, se refería a la ONU como un “artefacto”, ya superado e ineficaz. Sesenta años después, la imagen sigue vigente.
El Consejo de Seguridad está paralizado por el derecho de veto de las grandes potencias, la Asamblea General está dominada por coaliciones ideológicas más que por la búsqueda de consenso, y las agencias especializadas son a veces instrumentalizadas con fines políticos.
La organización, concebida para evitar una tercera guerra mundial, parece incapaz de gestionar invasiones como la de Ucrania, conflictos asimétricos, guerras civiles y terrorismo transnacional.
El secretario general António Guterres es incapaz de emitir una palabra creíble, influenciado por los llamados países del sur global, y no ha resuelto ningún conflicto, a diferencia de Donald Trump, que al menos persigue un Premio Nobel.
Reformar urgentemente o hundirse
¿Tiene aún la ONU un futuro creíble? El senador Roger Karoutchi responde sin rodeos: debe reformarse con urgencia.
Esto supone repensar el funcionamiento del Consejo de Seguridad, instaurar una verdadera capacidad de intervención sobre el terreno, exigir reciprocidad de obligaciones (y no aplicación selectiva), y poner fin a la politización de agencias onusianas tan corruptas como la UNRWA.
De lo contrario, la organización corre el riesgo de hundirse en una pérdida total de legitimidad, percibida como un club diplomático parlanchín pero impotente, o peor, como un instrumento al servicio de agendas partidistas.
En conclusión, el diagnóstico es claro: la ONU, destinada a encarnar la esperanza de un mundo pacificado, está hoy atrapada en sus propias contradicciones.
Actúa solo mediante resoluciones a menudo inaplicables, condena de forma unilateral y permanece como espectadora de las peores tragedias humanas. Reformarla es un imperativo moral y estratégico.
De no hacerlo, habrá que aceptar que se convierta definitivamente en un “artefacto” sin influencia, condenado al olvido, mientras el mundo real sigue desgarrándose lejos de sus grandes declaraciones.
עברית (Hébreu)
פשיטת הרגל של האו״ם: מצב של חוסר אונים שהפך לבלתי נסבל
מאז הקמתו בשנת 1945 מציג עצמו ארגון האומות המאוחדות כערב לשלום וביטחון בינלאומיים, נושא הערכים האוניברסליים המעוגנים במגילת סן פרנסיסקו. אולם, עם חלוף העשורים, פעולתו הפכה לשם נרדף לחוסר יעילות כרוני, חוסר אונים דיפלומטי, ולעיתים קרובות יותר – צביעות פוליטית.
דבריו של הסנאטור רוז׳ה קרוטשי מהדהדים ככתב אישום חריף: האו״ם נכשל כמעט בכל פעם שהוא נדרש לפעול, תוך שהוא משקיע את מרצו בגינוי סלקטיבי של מדינות מסוימות, לעיתים קרובות מערביות, ובמיוחד ישראל ולעיתים אף צרפת.
משברים בינלאומיים שלא נפתרו
הצרפתי רנה קאסן, יהודי במוצאו, כתב בשנת 1947 את הנוסח הראשון של ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם.
מי היה מאמין שהכרזה זו תסולף כל כך, שהאו״ם יהפוך לגוף בלתי ניתן לניהול עם מועצת ביטחון וזכות וטו – ובמקביל, למספר כה רב של החלטות גינוי נגד ישראל? מאז הקמתו בשנת 2006 ועד 2024, אימץ מועצת זכויות האדם 108 החלטות נגד ישראל, לעומת 45 נגד סוריה, 15 נגד איראן, 10 נגד רוסיה, ועוד.
רשימת הכישלונות ארוכה וכואבת. כיום דורש האו״ם שישראל תפסיק את מתקפתה נגד חמאס בעזה, אך מעולם לא הצליח להשיג את שחרור החטופים הישראלים, ואף לא את הזכות הבסיסית לביקור הומניטרי.
הוא לא פירק את ארגוני הטרור מנשקם, ולא קידם את הכרת ישראל על ידי רוב מדינות ערב. הרחק מהמזרח התיכון, סכסוכים אחרים מוכיחים חוסר אונים זה: אין סוף לפלישה הרוסית לאוקראינה, אין איחוד מחדש של קפריסין או נסיגה טורקית מצפון האי, אין הכרה בינלאומית בכורדים, באויגורים או בטיבטים.
בעניין הטבח בסוריה, סודאן, סומליה, קונגו הדמוקרטית או נגורנו־קרבאך – האו״ם שימש לא יותר מצופה חסר אונים, ולעיתים אף כעד לא נוח.
סלקטיביות והטיה פוליטית
המזעזע ביותר בפעולת האו״ם הוא מידת הזעם המשתנה שלו. מדינות מסוימות חומקות בעקביות מכל גינוי משמעותי, בעוד שאחרות זוכות להתמקדות אובססיבית.
ישראל, למשל, היא המדינה שקיבלה את מספר ההחלטות העוינות הרב ביותר באו״ם, לעיתים קרובות בהצבעות על רקע רוב אוטומטי של מדינות ערב ובעלות בריתן.
גם צרפת, חברת מייסדת, מוצאת את עצמה לעיתים על הכוונת בסוגיות כמו מאיוט או קלדוניה החדשה, בשעה שהארגון שותק לגבי כיבושים בוטים הרבה יותר במקומות אחרים בעולם.
״מכשיר״ מחוץ לזמן
הגנרל דה־גול, כבר בשנות ה־60, כינה את האו״ם ״מכשיר״ – מיושן וחסר תועלת. שישים שנה מאוחר יותר, התיאור הזה עודנו רלוונטי.
מועצת הביטחון משותקת בשל זכות הווטו של המעצמות, העצרת הכללית נשלטת על ידי קואליציות אידיאולוגיות במקום על ידי חיפוש אחר קונצנזוס, והסוכנויות המיוחדות משמשות לעיתים קרובות כלי משחק פוליטי.
הארגון, שנועד למנוע מלחמת עולם שלישית, נראה חסר אונים בטיפול בפלישות כמו זו של אוקראינה, בסכסוכים אסימטריים, במלחמות אזרחים ובטרור חוצה גבולות.
מזכ״ל האו״ם אנטוניו גוטרש אינו מצליח להשמיע קול אמין, מושפע ממדינות ה״דרום הגלובלי״, ולא פתר אף סכסוך – בניגוד לדונלד טראמפ, שרודף אחר פרס נובל.
רפורמה דחופה – או שקיעה
האם יש לאו״ם עדיין עתיד אמין? הסנאטור רוז׳ה קרוטשי עונה ללא היסוס: יש לבצע בו רפורמה דחופה.
משמעות הדבר היא לחשוב מחדש על תפקוד מועצת הביטחון, להקים יכולת התערבות אמיתית בשטח, לדרוש הדדיות בחובות (ולא יישום סלקטיבי), ולשים קץ לפוליטיזציה של סוכנויות כה מושחתות כמו אונר״א.
ללא זאת, הארגון מסתכן באובדן מוחלט של לגיטימיות, ולהיתפס כמועדון דיפלומטי ריקני וחסר אונים – או גרוע מכך, ככלי שרת בידי אג׳נדות פוליטיות.
לסיכום, המסקנה ברורה: האו״ם, שנועד לגלם את התקווה לעולם של שלום, שבוי כיום בסתירותיו הפנימיות.
הוא פועל בעיקר באמצעות החלטות שאינן ניתנות ליישום, מגנה באופן חד־צדדי, ונשאר צופה באסונות האנושיים הקשים ביותר. הרפורמה בו היא צו מוסרי ואסטרטגי.
אם לא כן, יהיה צורך להשלים עם כך שיהפוך ל״מכשיר״ חסר השפעה, שייעלם אל השכחה – בעוד העולם האמיתי ימשיך להיקרע הרחק מהצהרותיו הרמות.
