je vais essayer de rédiger un essai personnel qui dénonce l’hypocrisie de l’ONU et des dirigeants actuels face aux crimes du Hamas,
Ils ont laissé faire
(Essai personnel)
Le 7 octobre restera une date gravée au fer rouge dans l’histoire contemporaine. et dans l'histoire de l'humanité.
Ce jour-là, des hommes armés et déterminés, membres du Hamas, ont franchi la frontière israélienne, un jour de fête, pour perpétrer un des plus grands massacres, planifié de longue date.
Ils ont tué, éventré, brûlé, violé, décapité, mutilé plus de 1300 personnes, Ils ont pris des otages, des bébés, des enfants des vieillards.
Et le monde, ou du moins ses institutions censées garantir la paix et le droit, a regardé.
L’ONU a tenu des réunions d’urgence, a multiplié les discours, mais n’a jamais prononcé clairement ce qui devait l’être : la condamnation totale, sans conditions ni relativisme, d’un acte terroriste contre des civils. Lâcheté !
Dès le lendemain, le 8 octobre, certains États membres — Espagne, Irlande, Slovénie, et même la France à demi-mot — reprenaient déjà le langage du « génocide », mais pas pour désigner le pogrom du Hamas.
Non, ce mot, lourd de l’histoire juive, était jeté comme une arme contre Israël, la seule démocratie de la région. Un mois avant qu' Israël lance sa contre attaque ! Je pense que la ficelle est assez grosse !
Cette inversion accusatoire n’est pas un accident rhétorique. Elle est le fruit d’une propagande acharnée, financée et orchestrée par des puissances comme le Qatar, qui depuis des années a trouvé en l’ONU, dans certaines de ses agences (comme l'UNWRA) et résolutions, un terrain fertile à la diabolisation d’Israël.
La mécanique est rodée : réduire les crimes du Hamas à des « réactions de résistance », présenter chaque riposte israélienne comme une agression disproportionnée, et gommer du récit les otages encore détenus, les civils utilisés comme boucliers humains, et l’aide humanitaire volée ou bloquée par les milices islamistes elles-mêmes.
La complicité active et passive
Il y a ceux qui ont soutenu le Hamas par idéologie, et ceux qui l’ont soutenu par lâcheté.
L’Espagne, par sa diplomatie bruyante, s’est placée au premier rang des accusateurs d’Israël, tout en ménageant ses relations avec Doha.
L’Irlande a multiplié les déclarations incendiaires, oubliant que son propre peuple a payé cher les dérives du terrorisme dans son histoire récente.
La France, enfin, a voulu jouer un double jeu impossible : discours de fermeté contre l’antisémitisme d’un côté, mais refus d’afficher une solidarité pleine et entière avec Israël, par peur des réactions dans certains quartiers. (voir l'article consacré aux relations intimes Macron/Belattar).
L’ONU, elle, a franchi une ligne plus grave encore. Au lieu de nommer les responsables de la tragédie gazaouie : le Hamas et ses alliés régionaux, elle a préféré des résolutions floues, des condamnations « équilibrées », ce mot cynique qui met sur le même plan l’agresseur et la victime.
Elle n'a pas voulu visionner les films que les assassins ont diffusé en direct via leurs "go-pro", a fermé les yeux sur les vidéos où des Gazaouis criaient « Hamas, dehors » et où les camions d’aide humanitaire étaient pillés.
Elle a laissé le Qatar, sponsor officiel du Hamas, et sa chaine TV Al Djazeera, s’ériger en médiateur crédible, tout en sachant que Doha finance et protège la direction de ce mouvement.
Le détournement du mot “génocide”
L’histoire retiendra que dans les heures qui ont suivi le massacre du 7 octobre, des foules, dans les capitales occidentales, brandissaient déjà des pancartes accusant Israël de « génocide ».
Un mot qui devrait être manié avec la plus extrême prudence, et qui a été retourné contre les descendants mêmes de ceux qui en furent les victimes au XXe siècle.
Cette manipulation n’est pas anodine : elle vise à délégitimer moralement Israël, à le présenter comme un État hors-la-loi, indigne de défense.
En inversant les rôles, la propagande a aussi ouvert une brèche dans laquelle un vieil ennemi s’est engouffré : l’antisémitisme violent.
Depuis octobre, les synagogues sont attaquées, les symboles juifs effacés, les menaces multipliées, de graves attaques physiques ont été menées contre des juifs, Et dans cette recrudescence mondiale de la haine, l’ONU et les dirigeants complaisants ont leur part de responsabilité. On peut citer sans retenue Francesca Albanese et Antonio Gutteres, Ils seront jugés par l'Histoire !
Car à force de répéter qu’Israël commettrait un « génocide », on justifie implicitement la haine contre tous ceux qui le soutiennent, et donc contre les Juifs dans leur ensemble.
Une cause dévoyée
Au nom de « Free Palestine », ils ont laissé faire le pire. Ils ont oublié que la liberté ne se conquiert pas en massacrant des innocents, en enterrant des otages vivants, en utilisant ses propres enfants comme remparts humains.
Ils ont transformé une cause légitime : la recherche d’une paix durable et de droits pour les Palestiniens, en paravent pour l’idéologie meurtrière du Hamas.
L’ONU, censée être le garant d’un ordre international fondé sur le droit, a choisi le confort diplomatique au lieu de la vérité. (voir l'article consacré à l'ONU, cette semaine)
Les dirigeants qui aujourd’hui se posent en donneurs de leçons sont ceux qui, par leur silence ou leurs mots biaisés, ont encouragé la perpétuation du conflit.
Ils avaient tous pour mission de placer l’humain au centre. Ils ont choisi la politique. Et en sacrifiant la vérité, ils ont sacrifié l’humanité.
Alors il faut qu'à chaque fois qu'un journaliste, qu'un homme politique, qu'un responsable d'association prononce le mot "génocide" sen public et sur les réseaux sociaux, sur ce qui se passe au proche-orient, on puisse l'attaquer en justice :
Les mots tuent !!
© 2025 JBCH. Tous droits réservés. Reproduction interdite sans autorisation
|
English Translation
I will try to write a personal essay that denounces the hypocrisy of the UN and current leaders in the face of Hamas’s crimes.
They let it happen.
(Personal Essay)
October 7 will remain a date seared in red-hot iron into contemporary history and the history of humanity.
On that day, armed and determined men, members of Hamas, crossed the Israeli border during a holiday to perpetrate one of the largest massacres, planned long in advance.
They killed, disemboweled, burned, raped, beheaded, and mutilated over 1,300 people. They took hostages—babies, children, the elderly.
And the world, or at least its institutions meant to ensure peace and justice, watched.
The UN held emergency meetings, multiplied speeches, but never clearly stated what needed to be said: the total, unconditional, and unreserved condemnation of a terrorist act against civilians. Cowardice!
As early as October 8, certain member states—Spain, Ireland, Slovenia, and even France, half-heartedly—resumed the language of “genocide,” but not to describe Hamas’s pogrom.
No, this word, heavy with Jewish history, was wielded as a weapon against Israel, the only democracy in the region. A month before Israel launched its counterattack! I think the ploy is pretty obvious!
This accusatory inversion is not a rhetorical accident. It is the result of relentless propaganda, funded and orchestrated by powers like Qatar, which for years has found fertile ground in the UN, in some of its agencies (like UNRWA), and in its resolutions, for the demonization of Israel.
The mechanism is well-oiled: reduce Hamas’s crimes to “acts of resistance,” portray every Israeli response as a disproportionate aggression, and erase from the narrative the hostages still held, the civilians used as human shields, and the humanitarian aid stolen or blocked by Islamist militias themselves.
Active and Passive Complicity
There are those who supported Hamas out of ideology and those who supported it out of cowardice.
Spain, with its loud diplomacy, has placed itself at the forefront of Israel’s accusers while maintaining cozy relations with Doha.
Ireland multiplied incendiary statements, forgetting that its own people paid a heavy price for the excesses of terrorism in its recent history.
France, meanwhile, tried to play an impossible double game: speeches condemning antisemitism on one hand, but a refusal to show full and unwavering solidarity with Israel out of fear of reactions in certain neighborhoods (see the article on Macron/Belattar’s close ties).
The UN, for its part, crossed an even graver line. Instead of naming those responsible for the Gaza tragedy—Hamas and its regional allies—it preferred vague resolutions and “balanced” condemnations, that cynical term that equates the aggressor with the victim.
It refused to watch the films broadcast live by the killers via their GoPros, turned a blind eye to videos of Gazans shouting “Hamas, out!” and to trucks of humanitarian aid being looted.
It allowed Qatar, the official sponsor of Hamas, and its TV channel Al Jazeera, to pose as credible mediators, all while knowing that Doha funds and protects the leadership of this movement.
The Hijacking of the Word “Genocide”
History will remember that in the hours following the October 7 massacre, crowds in Western capitals were already waving signs accusing Israel of “genocide.”
A word that should be used with the utmost caution was turned against the very descendants of those who were its victims in the 20th century.
This manipulation is not trivial: it aims to morally delegitimize Israel, to portray it as an outlaw state unworthy of defense.
By inverting the roles, propaganda has also opened a breach into which an old enemy has rushed: violent antisemitism.
Since October, synagogues have been attacked, Jewish symbols erased, threats multiplied, and serious physical assaults have been carried out against Jews. In this global resurgence of hatred, the UN and complicit leaders bear their share of responsibility. Francesca Albanese and Antonio Guterres can be named without hesitation—they will be judged by history!
For by repeatedly claiming that Israel is committing a “genocide,” they implicitly justify hatred against all those who support it, and thus against Jews as a whole.
A Perverted Cause
In the name of “Free Palestine,” they have allowed the worst to happen. They have forgotten that freedom is not won by massacring innocents, burying hostages alive, or using one’s own children as human shields.
They have transformed a legitimate cause—the pursuit of lasting peace and rights for Palestinians—into a front for Hamas’s murderous ideology.
The UN, meant to be the guarantor of an international order based on justice, has chosen diplomatic comfort over truth (see the article on the UN this week).
The leaders who today pose as moral authorities are the same ones who, through their silence or biased words, have encouraged the perpetuation of the conflict.
Their mission was to place humanity at the center. They chose politics. And by sacrificing the truth, they sacrificed humanity.
So, every time a journalist, politician, or association leader publicly or on social media uses the word “genocide” regarding the Middle East, they should be sued:
Words kill!
© 2025 JBCH. All rights reserved. Reproduction prohibited without authorization.
Spanish Translation
Intentaré escribir un ensayo personal que denuncie la hipocresía de la ONU y los líderes actuales frente a los crímenes de Hamás.
Lo permitieron.
(Ensayo personal)
El 7 de octubre quedará como una fecha grabada a fuego en la historia contemporánea y en la historia de la humanidad.
Ese día, hombres armados y decididos, miembros de Hamás, cruzaron la frontera israelí durante una festividad para perpetrar una de las mayores masacres, planificada desde hace mucho tiempo.
Mataron, destriparon, quemaron, violaron, decapitaron y mutilaron a más de 1,300 personas. Tomaron rehenes: bebés, niños, ancianos.
Y el mundo, o al menos sus instituciones destinadas a garantizar la paz y la justicia, miró.
La ONU celebró reuniones de emergencia, multiplicó los discursos, pero nunca pronunció claramente lo que debía decirse: la condena total, sin condiciones ni relativismo, de un acto terrorista contra civiles. ¡Cobardía!
Ya el 8 de octubre, ciertos estados miembros —España, Irlanda, Eslovenia, e incluso Francia a medias— retomaron el lenguaje del “genocidio”, pero no para describir el pogromo de Hamás.
No, esta palabra, cargada de la historia judía, fue utilizada como un arma contra Israel, la única democracia de la región. ¡Un mes antes de que Israel lanzara su contraataque! ¡Creo que el truco es bastante evidente!
Esta inversión acusatoria no es un accidente retórico. Es el resultado de una propaganda implacable, financiada y orquestada por potencias como Qatar, que durante años ha encontrado en la ONU, en algunas de sus agencias (como la UNRWA) y resoluciones, un terreno fértil para la demonización de Israel.
El mecanismo está bien engrasado: reducir los crímenes de Hamás a “actos de resistencia”, presentar cada respuesta israelí como una agresión desproporcionada y borrar del relato a los rehenes aún retenidos, los civiles utilizados como escudos humanos y la ayuda humanitaria robada o bloqueada por las propias milicias islamistas.
Complicidad activa y pasiva
Están aquellos que apoyaron a Hamás por ideología y aquellos que lo apoyaron por cobardía.
España, con su diplomacia ruidosa, se ha colocado a la cabeza de los acusadores de Israel, mientras mantiene relaciones cordiales con Doha.
Irlanda multiplicó las declaraciones incendiarias, olvidando que su propio pueblo pagó un alto precio por los excesos del terrorismo en su historia reciente.
Francia, por su parte, intentó jugar un doble juego imposible: discursos de firmeza contra el antisemitismo por un lado, pero rechazo a mostrar una solidaridad plena y absoluta con Israel por miedo a reacciones en ciertos barrios (ver el artículo sobre los vínculos cercanos entre Macron y Belattar).
La ONU, por su parte, cruzó una línea aún más grave. En lugar de nombrar a los responsables de la tragedia gazatí —Hamás y sus aliados regionales—, prefirió resoluciones vagas y condenas “equilibradas”, ese término cínico que equipara al agresor con la víctima.
Se negó a ver las películas transmitidas en vivo por los asesinos a través de sus GoPros, cerró los ojos ante los videos de gazatíes gritando “¡Hamás, fuera!” y ante los camiones de ayuda humanitaria saqueados.
Permitió que Qatar, el patrocinador oficial de Hamás, y su canal de televisión Al Jazeera, se presentaran como mediadores creíbles, sabiendo que Doha financia y protege a la dirección de este movimiento.
El secuestro de la palabra “genocidio”
La historia recordará que en las horas posteriores a la masacre del 7 de octubre, multitudes en las capitales occidentales ya ondeaban pancartas acusando a Israel de “genocidio”.
Una palabra que debería manejarse con la máxima precaución fue utilizada contra los propios descendientes de quienes fueron sus víctimas en el siglo XX.
Esta manipulación no es trivial: busca deslegitimar moralmente a Israel, presentarlo como un estado fuera de la ley, indigno de defensa.
Al invertir los roles, la propaganda también abrió una brecha en la que un viejo enemigo se ha colado: el antisemitismo violento.
Desde octubre, las sinagogas han sido atacadas, los símbolos judíos borrados, las amenazas multiplicadas y se han llevado a cabo graves agresiones físicas contra judíos. En este resurgimiento global del odio, la ONU y los líderes cómplices tienen su parte de responsabilidad. Francesca Albanese y Antonio Guterres pueden ser nombrados sin dudar: ¡serán juzgados por la historia!
Porque al repetir que Israel comete un “genocidio”, justifican implícitamente el odio contra todos los que lo apoyan, y por ende contra los judíos en su conjunto.
Una causa pervertida
En nombre de “Palestina libre”, han permitido lo peor. Han olvidado que la libertad no se conquista masacrando inocentes, enterrando rehenes vivos o usando a los propios hijos como escudos humanos.
Han transformado una causa legítima —la búsqueda de una paz duradera y derechos para los palestinos— en una fachada para la ideología asesina de Hamás.
La ONU, destinada a ser garante de un orden internacional basado en la justicia, eligió la comodidad diplomática en lugar de la verdad (ver el artículo sobre la ONU esta semana).
Los líderes que hoy se presentan como autoridades morales son los mismos que, con su silencio o palabras sesgadas, han alentado la perpetuación del conflicto.
Su misión era poner a la humanidad en el centro. Eligieron la política. Y al sacrificar la verdad, sacrificaron la humanidad.
Por eso, cada vez que un periodista, político o líder de una asociación pronuncie públicamente o en redes sociales la palabra “genocidio” respecto al Medio Oriente, debería ser demandado:
¡Las palabras matan!
© 2025 JBCH. Todos los derechos reservados. Prohibida la reproducción sin autorización.
Hebrew Translation
אנסה לכתוב מסה אישית שמגנה את הצביעות של האו"ם ומנהיגי העולם הנוכחיים לנוכח פשעי החמאס.
הם נתנו לזה לקרות.
(מסה אישית)
ה-7 באוקטובר יישאר תאריך חרוט בברזל לוהט בהיסטוריה העכשווית ובהיסטוריה האנושית.
באותו יום, גברים חמושים ונחושים, חברי חמאס, חצו את גבול ישראל במהלך חג וטבחו באחד מהטבחים הגדולים ביותר, שתוכנן זמן רב מראש.
הם רצחו, שיספו, שרפו, אנסו, ערפו ראשים ופצעו יותר מ-1,300 בני אדם. הם לקחו בני ערובה – תינוקות, ילדים, קשישים.
והעולם, או לפחות המוסדות שאמורים להבטיח שלום וצדק, צפה.
האו"ם קיים ישיבות חירום, הכפיל נאומים, אך מעולם לא אמר במפורש את מה שהיה צריך להיאמר: גינוי מוחלט, ללא תנאים או רלטיביזם, של מעשה טרור נגד אזרחים. פחדנות!
כבר ב-8 באוקטובר, מדינות חברות מסוימות – ספרד, אירלנד, סלובניה, ואפילו צרפת בחצי פה – חזרו לשפה של "רצח עם", אך לא כדי לתאר את הפוגרום של חמאס.
לא, המילה הזו, כבדה עם ההיסטוריה היהודית, נזרקה כנשק נגד ישראל, הדמוקרטיה היחידה באזור. חודש לפני שישראל השיקה את מתקפת הנגד שלה! אני חושב שהתרגיל די ברור!
ההפיכה המאשימה הזו אינה תאונה רטורית. היא תוצאה של תעמולה בלתי פוסקת, ממומנת ומתוזמרת על ידי כוחות כמו קטאר, שמצאה במשך שנים קרקע פורייה באו"ם, בחלק מהסוכנויות שלו (כמו UNRWA) ובהחלטותיו, לשם השמצת ישראל.
המנגנון משומן היטב: להפחית את פשעי החמאס ל"מעשי התנגדות", להציג כל תגובה ישראלית כתוקפנות לא פרופורציונלית, ולמחוק מהסיפור את בני הערובה שעדיין מוחזקים, את האזרחים המשמשים כמגינות אנושיות ואת הסיוע ההומניטרי שנגנב או נחסם על ידי המיליציות האיסלאמיסטיות עצמן.
שותפות פעילה ופסיבית
יש כאלה שתמכו בחמאס מתוך אידיאולוגיה, ויש כאלה שתמכו בו מתוך פחדנות.
ספרד, עם הדיפלומטיה הרועשת שלה, הציבה את עצמה בחזית המאשימים של ישראל, תוך שמירה על יחסים נעימים עם דוחא.
אירלנד הכפילה הצהרות מתלהמות, שוכחת שהעם שלה שילם מחיר כבד על ההתדרדרות של הטרור בהיסטוריה הקרובה שלה.
צרפת, לעומת זאת, ניסתה לשחק משחק כפול בלתי אפשרי: נאומים של נחישות נגד אנטישמיות מצד אחד, אך סירוב להראות סולידריות מלאה ובלתי מתפשרת עם ישראל מחשש לתגובות בשכונות מסוימות (ראו את המאמר על הקשרים הקרובים בין מקרון ובלטאר).
האו"ם, מצדו, חצה קו חמור יותר. במקום למנות את האחראים לטרגדיה בעזה – חמאס ובעלי בריתו האזוריים – הוא העדיף החלטות מעורפלות וגינויים "מאוזנים", מונח ציני שמשווה בין התוקפן לקורבן.
הוא סירב לצפות בסרטונים שהופצו בשידור חי על ידי הרוצחים באמצעות מצלמות GoPro שלהם, עצם עיניים מול סרטונים של תושבי עזה שצעקו "חמאס, החוצה!" ומשאיות של סיוע הומניטרי שנבזזו.
הוא אפשר לקטאר, המממנת הרשמית של חמאס, ולערוץ הטלוויזיה שלה אל-ג'זירה, להציג את עצמם כמתווכים אמינים, בידיעה שדוחא מממנת ומגנה על הנהגת התנועה הזו.
חטיפת המילה "רצח עם"
ההיסטוריה תזכור שבשעות שלאחר הטבח ב-7 באוקטובר, קהלים בבירות המערביות כבר הניפו שלטים שהאשימו את ישראל ב"רצח עם".
מילה שצריכה להישמר בזהירות מרבית הופנתה נגד צאצאי אלה שהיו קורבנותיה במאה ה-20.
המניפולציה הזו אינה טריוויאלית: היא נועדה לערער את הלגיטימציה המוסרית של ישראל, להציג אותה כמדינה מחוץ לחוק, שאינה ראויה להגנה.
על ידי היפוך התפקידים, התעמולה גם פתחה פתח שבו נכנס אויב ותיק: אנטישמיות אלימה.
מאז אוקטובר, בתי כנסת הותקפו, סמלים יהודיים נמחקו, האיומים התרבו, והתקפות פיזיות חמורות נערכו נגד יהודים. בהתעוררות הגלובלית הזו של שנאה, לאו"ם ולמנהיגים השותפים יש חלק באחריות. אפשר לציין ללא היסוס את פרנצ'סקה אלבנזה ואנטוניו גוטרש – הם יישפטו על ידי ההיסטוריה!
כי על ידי חזרה על כך שישראל מבצעת "רצח עם", הם מצדיקים באופן מרומז את השנאה כלפי כל מי שתומך בה, ולכן כלפי היהודים כמכלול.
מטרה שהוסטה
בשם "פלסטין חופשית", הם אפשרו לגרוע מכל לקרות. הם שכחו שחירות לא מושגת על ידי טבח בחפים מפשע, קבירת בני ערובה בחיים או שימוש בילדים כמגינות אנושיות.
הם הפכו מטרה לגיטימית – החיפוש אחר שלום בר קיימא וזכויות לפלסטינים – לחזית עבור האידיאולוגיה הרצחנית של חמאס.
האו"ם, שאמור להיות ערב לסדר בינלאומי המבוסס על צדק, בחר בנוחות דיפלומטית במקום באמת (ראו את המאמר על האו"ם השבוע).
המנהיגים שמציגים את עצמם כיום כסמכויות מוסריות הם אותם אלה שבעזרת שתיקתם או מילותיהם המוטות עודדו את המשך הסכסוך.
משימתם הייתה לשים את האנושות במרכז. הם בחרו בפוליטיקה. ובקרבם את האמת, הם הקריבו את האנושות.
לכן, בכל פעם שעיתונאי, פוליטיקאי או מנהיג ארגון משתמש במילה "רצח עם" בפומבי או ברשתות החברתיות בנוגע למזרח התיכון, יש לתבוע אותו:
המילים הורגות!
© 2025 JBCH. כל הזכויות שמורות. אסור לשכפל ללא אישור.
