Reconnaissance d’un État palestinien :
Macron joue la carte politique, pas juridique
Depuis quelques semaines, j'ai esssayé de tracer les multiples revirements de Macron sur ses positions sur le Proche Orient, Si je comprends l'appui indéfini qui lie la France au Liban, au Liban Chrétien, je ne comprendrai jamais son alliance vénale avec le Hezbollah, protection des dirigeants, placement de leurs revenus dans nos banques, revenus dûs à la culture de l'Opiun, et sa compromission avec la famille Saadé.
Les liens ouverts par Sarkozy et qu'il conserve avec le Qatar, que la France a défiscalisé, qui a acheté le PSG et la majorité les palaces de France, les bourse pour des étudiants anti-sionistes, des places aux conseils d'administration de nos universités ... ce mini-état qui protège et paie les terroristes dans le monde, sont flagrants, même honteux,
Les liens personnels qu'il a noué avec le petit comédien des banlieues Belattar ont fait basculé tout son raisonnement ...
A-t-il perdu la Raison ?
Le président Emmanuel Macron s’est récemment dit favorable à la reconnaissance d’un État palestinien. Une position qui, à première vue, semble s’appuyer sur des principes de droit international. Mais en réalité, les textes de référence de la Convention de Montevideo aux Accords d’Oslo, en passant par la conférence de San Remo ne donnent pas un appui clair à cette démarche.
Montevideo : les critères pas totalement remplis Adoptée en 1933, la Convention de Montevideo définit ce qui fait un État : une population permanente, un territoire défini, un gouvernement effectif et la capacité de nouer des relations diplomatiques.
Pour les arabes de Palestine, ça coince : Les frontières ne sont pas établies de manière stable. Le pouvoir est divisé entre le Hamas à Gaza et l’Autorité palestinienne en Cisjordanie.
La marge diplomatique existe, mais reste limitée par l’absence de reconnaissance complète à l’ONU. Autrement dit, Montevideo ne ferme pas totalement la porte, mais le dossier n’est pas solide.
Les Accords d’Oslo (1993-1995) sont clairs : le statut final des territoires doit être décidé par négociation entre Israël et les arabes de Palestine.
Reconnaître un nouvel État (il y a la Jordanie) pour les arabes de palestine sans accord préalable, c’est contourner l’esprit d’Oslo. Israël le voit comme une rupture de confiance et un encouragement aux initiatives unilatérales, qui ont déjà fait dérailler plusieurs tentatives de paix.
En 1920, la conférence de San Remo confie à la Grande-Bretagne le mandat sur la Palestine, avec un objectif clair : établir un foyer national juif. Les droits civils et religieux des autres communautés sont garantis, mais le texte ne prévoit pas la création d’un État arabe sur ce territoire.
Quelques années après les britanniques amputent le territoire accordé aux juifs en créant la Jordanie.
San Remo :Le deal du Siècle
Pour les défenseurs d’Israël, San Remo reste une base juridique historique qui légitime la souveraineté juive sur l’ensemble du territoire mandataire.
En appelant à reconnaître un autre état pour les arabes de Palestine, Emmanuel Macron mise sur un geste politique fort qui séduira une partie de l’opinion publique internationale.
« Il n’y a pas de solution viable sans la reconnaissance de deux États »,
a-t-il déclaré en 2024.
Résultat : relations tendues avec Israël, mais aucun progrès concret sur le terrain, et un retour en arrière cette année avec le nouveau gouvernement conservateur.
Une reconnaissance française donnerait un poids politique à la cause palestinienne, surtout en Europe. Mais elle risquerait aussi de tendre les liens avec Israël et de compliquer la coopération bilatérale dans les domaines sécuritaires, économiques et scientifiques.
Sur le plan juridique, rien n’impose à la France de reconnaître aujourd’hui un nouvel État pour les arabes de palestine.
Sur le plan politique, c’est un choix assumé qui pourrait rapporter à Macron en image internationale, mais au risque de fragiliser d’autres partenariats, et de faire croitre l'antisémitisme en France, ce qui n'est plus admissible.
© 2025 JBCH. Tous droits réservés. Reproduction interdite sans autorisation
🇬🇧 English
Recognition of a Palestinian State: Macron Plays the Political Card, Not the Legal One
For the past few weeks, I have been tracking Emmanuel Macron’s multiple U-turns on his Middle East positions. While I can understand the indefinite bond that ties France to Lebanon, especially Christian Lebanon, I will never understand his transactional alliance with Hezbollah — protecting its leaders, sheltering their revenues in our banks, revenues stemming from the opium trade, and his complicity with the Saadé family.
The connections opened by Sarkozy and maintained by Macron with Qatar are also telling: France granted them tax exemptions; they bought PSG and most of France’s luxury hotels; they fund scholarships for anti-Zionist students; they hold seats on the boards of our universities… This microstate that shelters and pays terrorists worldwide — it’s blatant, even shameful.
His personal ties with the small-time suburban comedian Belattar have tilted his entire reasoning…
Has he lost his mind?
President Emmanuel Macron recently voiced support for recognizing a Palestinian State. At first glance, this position seems to rest on principles of international law. But in reality, the reference texts — from the Montevideo Convention to the Oslo Accords, via the San Remo Conference — do not clearly support such a move.
Montevideo: Criteria Not Fully Met
Adopted in 1933, the Montevideo Convention defines what constitutes a state: a permanent population, defined territory, effective government, and the capacity to enter into diplomatic relations.
For the Arabs of Palestine, there are stumbling blocks: the borders are not clearly established; power is split between Hamas in Gaza and the Palestinian Authority in the West Bank. Diplomatic capacity exists but remains limited due to the absence of full UN recognition. In short, Montevideo does not slam the door shut, but the case is weak.
The Oslo Accords (1993–1995) are clear: the final status of the territories must be decided by negotiation between Israel and the Arabs of Palestine. Recognizing a new state (Jordan already exists) for the Arabs of Palestine without prior agreement bypasses the spirit of Oslo. Israel sees it as a breach of trust and an encouragement to unilateral initiatives that have already derailed peace attempts.
In 1920, the San Remo Conference gave Britain the mandate over Palestine with a clear goal: to establish a national home for the Jewish people. Civil and religious rights of other communities were guaranteed, but the text did not foresee the creation of an Arab state in this territory. A few years later, the British carved out part of the territory granted to the Jews by creating Jordan.
San Remo: The Deal of the Century
For Israel’s defenders, San Remo remains a historic legal basis legitimizing Jewish sovereignty over all the Mandate territory. By calling for recognition of another state for the Arabs of Palestine, Emmanuel Macron is making a strong political move that will appeal to part of international public opinion.
“There is no viable solution without the recognition of two States,” he declared in 2024.
The result: strained relations with Israel, no tangible progress on the ground, and a step backward this year with the new conservative government.
A French recognition would give political weight to the Palestinian cause, especially in Europe. But it would also risk straining ties with Israel and complicating bilateral cooperation in security, economic, and scientific fields.
Contracts — especially in security and research — worth billions of euros are already signed and cannot be undone. No U-turn is possible.
From a legal standpoint, nothing compels France to recognize today a new state for the Arabs of Palestine. From a political standpoint, it’s a deliberate choice that could boost Macron’s international image but at the risk of weakening other partnerships and fueling antisemitism in France — something that is no longer acceptable.
© 2025 JBCH. All rights reserved. Reproduction without permission prohibited.
🇪🇸 Español
Reconocimiento de un Estado Palestino: Macron juega la carta política, no la jurídica
En las últimas semanas he intentado seguir los múltiples cambios de posición de Macron sobre Oriente Medio. Si bien comprendo el vínculo indefinido que une a Francia con el Líbano, especialmente con el Líbano cristiano, jamás entenderé su alianza interesada con Hezbolá: protección de sus dirigentes, colocación de sus ingresos en nuestros bancos —ingresos procedentes del cultivo de opio— y su complicidad con la familia Saadé.
Los lazos abiertos por Sarkozy y que Macron mantiene con Catar también son evidentes: Francia les concedió exenciones fiscales; compraron el PSG y la mayoría de los palacios de lujo de Francia; becas para estudiantes antisionistas; asientos en los consejos de administración de nuestras universidades… Este microestado que protege y paga a terroristas en todo el mundo, es algo flagrante, incluso vergonzoso.
Los vínculos personales que ha tejido con el pequeño cómico de los suburbios Belattar han hecho tambalear todo su razonamiento…
¿Ha perdido la razón?
El presidente Emmanuel Macron se ha declarado recientemente favorable al reconocimiento de un Estado palestino. A primera vista, esta posición parece basarse en principios de derecho internacional. Pero en realidad, los textos de referencia —desde la Convención de Montevideo hasta los Acuerdos de Oslo, pasando por la Conferencia de San Remo— no respaldan claramente esta iniciativa.
Montevideo: criterios no totalmente cumplidos
Adoptada en 1933, la Convención de Montevideo define lo que constituye un Estado: población permanente, territorio definido, gobierno efectivo y capacidad para entablar relaciones diplomáticas.
Para los árabes de Palestina, hay problemas: las fronteras no están claramente establecidas; el poder está dividido entre Hamás en Gaza y la Autoridad Palestina en Cisjordania. La capacidad diplomática existe pero sigue limitada por la falta de reconocimiento pleno en la ONU. En resumen, Montevideo no cierra totalmente la puerta, pero el expediente es débil.
Los Acuerdos de Oslo (1993-1995) son claros: el estatus final de los territorios debe decidirse mediante negociación entre Israel y los árabes de Palestina. Reconocer un nuevo Estado (ya existe Jordania) para los árabes de Palestina sin un acuerdo previo es saltarse el espíritu de Oslo. Israel lo ve como una ruptura de confianza y un estímulo a las iniciativas unilaterales que ya han hecho descarrilar intentos de paz.
En 1920, la Conferencia de San Remo confió a Gran Bretaña el mandato sobre Palestina con un objetivo claro: establecer un hogar nacional judío. Los derechos civiles y religiosos de otras comunidades estaban garantizados, pero el texto no preveía la creación de un Estado árabe en este territorio. Pocos años después, los británicos amputaron el territorio concedido a los judíos creando Jordania.
San Remo: el trato del siglo
Para los defensores de Israel, San Remo sigue siendo una base jurídica histórica que legitima la soberanía judía sobre todo el territorio del Mandato. Al pedir el reconocimiento de otro Estado para los árabes de Palestina, Emmanuel Macron apuesta por un gesto político fuerte que seducirá a parte de la opinión pública internacional.
“No hay solución viable sin el reconocimiento de dos Estados”, declaró en 2024.
Resultado: relaciones tensas con Israel, ningún avance concreto sobre el terreno y un retroceso este año con el nuevo gobierno conservador.
Un reconocimiento francés daría peso político a la causa palestina, sobre todo en Europa. Pero también correría el riesgo de tensar las relaciones con Israel y complicar la cooperación bilateral en materia de seguridad, economía y ciencia.
Los contratos —especialmente en seguridad e investigación— por valor de miles de millones de euros ya están firmados y no pueden anularse. No hay marcha atrás posible.
En el plano jurídico, nada obliga a Francia a reconocer hoy un nuevo Estado para los árabes de Palestina. En el plano político, es una elección deliberada que podría mejorar la imagen internacional de Macron, pero con el riesgo de debilitar otras asociaciones y aumentar el antisemitismo en Francia, algo que ya no es admisible.
© 2025 JBCH. Todos los derechos reservados. Prohibida su reproducción sin autorización.
🇮🇱 עברית
הכרה במדינה פלסטינית: מקרון משחק קלף פוליטי – לא משפטי
בשבועות האחרונים ניסיתי לעקוב אחר השינויים הרבים בעמדותיו של מקרון כלפי המזרח התיכון. אני יכול להבין את הקשר ההיסטורי והעמוק שמחבר את צרפת ללבנון, ובמיוחד ללבנון הנוצרית, אך אינני יכול להבין את הברית התועלתית שלו עם חיזבאללה – הגנה על מנהיגיו, הפקדת הכנסותיהם בבנקים שלנו, הכנסות שמקורן במסחר באופיום, ושיתוף הפעולה שלו עם משפחת סעדה.
הקשרים שפתח סרקוזי ושמקרון שימר עם קטר גם הם ברורים: צרפת העניקה לה פטורים ממס; היא רכשה את קבוצת הכדורגל פ.ס.ז’ ואת רוב ארמונות היוקרה של צרפת; היא מממנת מלגות לסטודנטים אנטי-ציונים; נציגיה יושבים בדירקטוריונים של האוניברסיטאות שלנו… מדובר במיקרו-מדינה שמגנה ומשלמת למחבלים ברחבי העולם – בוטה ואף מביש.
הקשרים האישיים שטווה עם הקומיקאי הפרובוקטיבי בלאטר שיבשו לחלוטין את שיקול דעתו…
האם הוא איבד את ההיגיון?
הנשיא עמנואל מקרון הביע לאחרונה תמיכה בהכרה במדינה פלסטינית. במבט ראשון, עמדה זו נראית כאילו היא נשענת על עקרונות המשפט הבינלאומי. בפועל, המסמכים המרכזיים – מאמנת מונטווידאו ועד להסכמי אוסלו, דרך ועידת סן רמו – אינם מספקים תמיכה משפטית חד-משמעית לצעד כזה.
מונטווידאו: הקריטריונים לא מתקיימים במלואם
האמנה שאומצה בשנת 1933 מגדירה מהי מדינה: אוכלוסייה קבועה, שטח מוגדר, ממשל אפקטיבי ויכולת לנהל יחסים דיפלומטיים.
במקרה של ערביי פלסטין, ישנן בעיות: הגבולות אינם מוגדרים בצורה יציבה; השליטה מחולקת בין חמאס בעזה לרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון. היכולת הדיפלומטית קיימת אך מוגבלת בהיעדר הכרה מלאה באו״ם. במילים אחרות, מונטווידאו אינה סוגרת לחלוטין את הדלת – אך התיק חלש.
הסכמי אוסלו (1993–1995) קובעים בבירור: מעמד הקבע של השטחים ייקבע במשא ומתן בין ישראל לערביי פלסטין. הכרה במדינה חדשה (כאשר ירדן כבר קיימת) לערביי פלסטין ללא הסכם מראש – משמעותה עקיפת רוח אוסלו. ישראל רואה בכך הפרת אמון ועידוד ליוזמות חד-צדדיות שכבר הכשילו ניסיונות שלום בעבר.
ב־1920, ועידת סן רמו העניקה לבריטניה מנדט על ארץ ישראל, עם מטרה ברורה: הקמת בית לאומי לעם היהודי. הזכויות האזרחיות והדתיות של שאר הקהילות הובטחו, אך המסמך לא קבע הקמת מדינה ערבית בשטח זה. שנים ספורות לאחר מכן, הבריטים גרעו חלק מהשטח שיועד ליהודים והקימו את ירדן.
סן רמו: העסקה של המאה
עבור תומכי ישראל, סן רמו נותר בסיס משפטי היסטורי המעניק לגיטימציה לריבונות יהודית על כל שטח המנדט. בקריאתו להכיר במדינה נוספת לערביי פלסטין, מקרון מבצע מהלך פוליטי חזק שימשוך חלק מהדעת הקהל הבינלאומית.
“אין פתרון בר-קיימא ללא הכרה בשתי מדינות”, הכריז ב־2024.
התוצאה: מתיחות עם ישראל, ללא התקדמות ממשית בשטח, ואף נסיגה השנה עם עליית הממשלה השמרנית החדשה.
הכרה צרפתית תעניק משקל פוליטי למאבק הפלסטיני, במיוחד באירופה. אך היא גם עלולה להחריף את היחסים עם ישראל ולסבך את שיתוף הפעולה הבילטרלי בתחומי הביטחון, הכלכלה והמדע.
החוזים – במיוחד בביטחון ובמחקר – בשווי מיליארדי אירו כבר נחתמו, ואין אפשרות לסגת מהם.
מבחינה משפטית, אין כל חובה על צרפת להכיר כיום במדינה חדשה לערביי פלסטין. מבחינה פוליטית, זהו צעד מודע שיכול לשפר את תדמיתו הבינלאומית של מקרון – אך במחיר פגיעה בשותפויות אחרות והגברת האנטישמיות בצרפת, דבר שאינו מתקבל עוד.
© 2025 JBCH. כל הזכויות שמורות. אסור לשכפל ללא רשות.
