Rechercher dans ce blog

lundi 4 août 2025

La Mémoire de l'Eau ... Jamais scientifiquement prouvée (FR, HE, EN, ES). JBCH N° 186


🔬 La mémoire de l’eau : science, hypothèse ou illusion séduisante ?






L’idée que l’eau pourrait conserver la mémoire des substances avec lesquelles elle a été en contact, même après leur disparition physique, est l’une des plus intrigantes — et controversées — de la science moderne. Popularisée en 1988 par l’immunologue français Jacques Benveniste, cette hypothèse a donné naissance à une controverse scientifique internationale, notamment en lien avec l’homéopathie, qui repose sur le principe de dilution extrême.


Depuis, l’idée de “mémoire de l’eau” continue de fasciner bien au-delà des laboratoires : elle alimente les débats entre médecine conventionnelle et thérapies alternatives, entre science établie et exploration des frontières du savoir. 


Le succès médiatique de ce concept s’explique en partie par son apparente capacité à réconcilier rationalité et mysticisme, matière et information, visible et invisible.


Mais qu’en est-il réellement ? Cette idée repose-t-elle sur des bases physiques sérieuses ou s’agit-il d’un mirage scientifique entretenu par des croyances ? Le présent texte propose une lecture critique et rigoureuse de cette hypothèse, en examinant à la fois ses origines, sa réception scientifique, et les raisons culturelles de sa persistance dans l’imaginaire collectif.







I. Une hypothèse née d’un laboratoire, propulsée par le doute



En 1988, Jacques Benveniste publie dans la prestigieuse revue Nature un article affirmant que des anticorps, dilués dans l’eau jusqu’à un degré tel qu’il ne reste plus aucune molécule de la substance initiale, provoqueraient néanmoins une réponse biologique. L’eau, selon lui, aurait “retenu l’information” de ces molécules disparues. Cette affirmation, si elle avait été vérifiée, aurait remis en cause des fondements majeurs de la chimie et de la biologie moléculaire.


Jacques Benveniste

L’expérience soulevait une question fondamentale : une solution contenant uniquement de l’eau pure, mais ayant été en contact avec une substance, peut-elle conserver une “empreinte” de cette substance ? Les implications étaient immenses : validité des hautes dilutions en homéopathie, nouveaux paradigmes sur le rôle de l’eau dans les systèmes biologiques, ou encore potentialité d’un support informationnel invisible à l’instrumentation classique.


Mais rapidement, l’article fit l’objet d’une enquête. Une équipe dépêchée par Nature. Les biais méthodologiques, le manque de double aveugle strict, et l’impossibilité de réplicabilité des résultats ont conduit la revue à exprimer officiellement ses doutes. 


Benveniste a maintenu ses positions jusqu’à sa mort, poursuivant ses recherches dans un cadre indépendant, souvent à la marge de l’institution scientifique.





L’état des connaissances scientifiques : 

entre structure et instabilité





Pour évaluer la plausibilité de la mémoire de l’eau, il convient d’examiner les propriétés physico-chimiques de l’eau.


L’eau est une molécule unique par sa polarité et sa capacité à former des liaisons hydrogène. Elle peut organiser ses molécules en structures transitoires, appelées clusters, qui se forment et se déforment en quelques fractions de seconde. Ces structures, bien réelles, n’ont cependant ni la stabilité ni la capacité à encoder de l’information persistante sur le modèle d’un support numérique ou biologique.


Aucune étude rigoureuse n’a démontré que ces micro-structures puissent persister après agitation, dilution ou le passage du temps. De plus, aucune interaction quantifiée n’a montré que ces configurations moléculaires pourraient induire un effet biologique mesurable à distance, en l’absence de toute molécule active.


Des chercheurs comme Luc Montagnier, prix Nobel de médecine, ont néanmoins tenté de relancer le débat dans les années 2000, en affirmant détecter des “signaux électromagnétiques” dans des solutions diluées. D'autre études ot été menées sur les cristaux. Ces expériences ont été largement critiquées pour leur manque de rigueur expérimentale et n’ont pas été reproduites de manière indépendante.





L’idée de mémoire dans les systèmes vivants, en revanche, est bien documentée : l’ADN, les réseaux neuronaux, ou encore les processus épigénétiques montrent que la biologie encode des informations dans la matière. 


Mais cette mémoire biologique repose sur des structures physiques identifiables, stables et transmissibles — ce qui n’a jamais été démontré dans le cas de l’eau pure.





Une idée séduisante, au croisement de la science et du mythe



Malgré son rejet par la majorité de la communauté scientifique, l’idée de la mémoire de l’eau perdure. Pourquoi ?


D’abord, elle répond à un besoin de sens. Dans une époque marquée par le désenchantement du monde, l’idée que l’eau — source de vie — puisse porter en elle une mémoire invisible, voire une conscience diffuse, reconnecte les individus à une vision spirituelle de la nature. 


Elle évoque les traditions anciennes  dépeintes dans les textes hébraiques où l’eau purifie, transmet, soigne.



Ensuite, elle alimente l’espoir de médecines alternatives plus “douces”, moins chimiques, moins invasives. L’homéopathie, par exemple, repose en partie sur cette hypothèse implicite, même si ses mécanismes restent scientifiquement non démontrés. 


Nombre de patients témoignent d’effets perçus, même si ceux-ci peuvent s’expliquer par l’effet placebo, le contexte d’écoute ou l’évolution naturelle des symptômes.


Enfin, cette théorie profite du flou entre science et pseudoscience. Elle utilise le langage scientifique (ondes, mémoire, information) sans fournir de preuve vérifiable selon les standards de la méthode expérimentale : reproductibilité, falsifiabilité, contrôle des biais.


Ce type d’hypothèse soulève une question plus large : jusqu’où la science peut-elle — ou doit-elle — explorer des phénomènes à la frontière de l’observable ? L’histoire des sciences montre que certaines idées longtemps jugées absurdes se sont révélées fondées (la dérive des continents, les ondes gravitationnelles). Mais ce n’est pas une justification pour accepter sans preuve des hypothèses non démontrées.


La mémoire de l’eau est une idée à la fois poétique, provocante et profondément humaine. Elle interroge notre rapport à la nature, à la mémoire, au soin et à l’invisible. Mais du point de vue scientifique, elle reste une hypothèse non validée, dont les fondements physiques et biologiques ne résistent pas à l’analyse rigoureuse.


Cela ne diminue pas sa portée culturelle ou symbolique. Au contraire : c’est peut-être là que réside sa véritable fonction — non comme théorie scientifique établie, mais comme miroir de nos aspirations à un monde où l’univers porterait les traces subtiles de tout ce qui a existé.


L’eau, sans mémoire stable, demeure un mystère fluide. Et c’est dans ce mystère que réside encore — peut-être — une part de vérité que la science, demain, pourra explorer autrement.


Avec le réchauffement climatique et la fonte des glaces, des chercheurs se sont remis au travail, analysant de l'eau qui a plusieurs millions d 'années. La quête scientifique reprendrait-elle ?


© 2025 JBCH. Reproduction interdite sans autorisation.


https://www.shamengo.com/fr/video/leau-parle-a-travers-les-cristaux-que-je-forme/


https://www.ina.fr/ina-eclaire-actu/video/i19011120/jacques-benveniste-et-la-memoire-de-l-eau



🔬 זיכרון המים: מדע, השערה או אשליה מפתה?
הרעיון שלמים יש זיכרון — כלומר שהם מסוגלים לשמר מידע מחומרים שנגעו בהם בעבר, גם לאחר היעלמותם הפיזית — הוא אחד הרעיונות המסקרנים והמעוררי מחלוקת במדע המודרני. הרעיון פורסם לראשונה ב־1988 על ידי האימונולוג הצרפתי ז’אק בנבינסט, והצית ויכוח מדעי עולמי, בעיקר בשל קשרו לרפואה ההומיאופתית, הנשענת על עקרון הדילול הקיצוני.
מאז, רעיון “זיכרון המים” ממשיך להעסיק לא רק את המדענים: הוא עומד במרכזו של דיון מתמשך בין הרפואה הקונבנציונלית לבין טיפולים אלטרנטיביים, בין מדע מבוסס לידע שבקצה ההשגה.
המשיכה לציבור נובעת בין השאר מהיכולת של רעיון זה לגשר, לכאורה, בין רציונליות ומיסטיקה, בין חומר למידע, בין הנראה לנסתר.
אך מהי האמת? האם מדובר בתופעה פיזיקלית ממשית, או באשליה פואטית המחוזקת באמונות וסמלים? מאמר זה מציע קריאה ביקורתית בהשערה זו, תוך בחינת מקורותיה, קבלתה (או דחייתה) המדעית, והסיבות התרבותיות להמשכיותה.
🔬 השערה מדעית שנולדה במעבדה ופוררה על ידי הספק
בשנת 1988 פרסם ז’אק בנבינסט מאמר בכתב העת היוקרתי Nature, בו טען כי נוגדנים שדוללו במים עד שכבר לא נותרה בהם אף מולקולה פעילה, גרמו בכל זאת לתגובה ביולוגית. לדבריו, המים “שמרו את המידע” של החומר שנדולל.
השערה זו, לו הייתה מוכחת, הייתה מערערת את יסודות הכימיה והביולוגיה המולקולרית. המים, לפי דבריו, שימשו כנשא בלתי נראה של מידע.
אך תוך זמן קצר, צוות של Nature הגיע לבדוק את הניסוי. נמצאו כשלים מתודולוגיים, חוסר בבקרה כפולה קפדנית, וחוסר יכולת לשחזר את התוצאות. המאמר נותר מפורסם — אך לא מאושר.
למרות זאת, בנבינסט לא ויתר והמשיך במחקריו במסגרות בלתי פורמליות עד מותו.
🔬 מה אומרים חוקי הפיזיקה והכימיה?
למים תכונות ייחודיות: הם מולקולה קוטבית ויוצרים קשרי מימן. הם מסוגלים להסתדר במבנים זמניים (clusters), אך אלה מתפרקים תוך שברירי שנייה. כלומר — אין להם יציבות לטווח ארוך הדרושה לאגירת מידע.
לא נמצא עד היום אף ניסוי שמראה שמים שומרים מידע לאחר דילול קיצוני, רעש או זמן. גם אין הוכחה לכך שמבנים אלה יכולים להשפיע ביולוגית בלי חומר פעיל.
חוקרים כמות לוק מונטנייה, חתן פרס נובל לרפואה, ניסו להחיות את התחום בתחילת שנות ה־2000, אך ניסוייו — שדיווחו על “אותות אלקטרומגנטיים” ממים מדוללים — לא שוחזרו ונבקרו קשות.
🔬 זיכרון במערכות ביולוגיות — כן. במים? לא מוכח
זיכרון אמיתי קיים בגנום (DNA), ברשתות עצביות ובאפיגנטיקה — מערכות פיזיקליות מוחשיות ויציבות. אין דוגמה לכך במים טהורים.
🔬 רעיון מושך — בין מדע למיתוס
למה הרעיון ממשיך לרגש? משום שהוא מספק משמעות בעידן רציונלי. אם למים — מקור החיים — יש זיכרון, אולי יש להם גם תודעה, או “נשמה”.
המים ממלאים תפקידים סמליים במסורת היהודית — הם מטהרים, מרפאים ומעבירים ידע. לכן, אנשים פתוחים לאפשרות שקיים בהם יותר מהנראה לעין.
כמו כן, הרעיון משרת את הרצון ברפואה “רכה”, טבעית ונטולת כימיקלים. ההומיאופתיה מבוססת במידה רבה על רעיון זה, למרות שאין הוכחות מוצקות לפעולתה מעבר לאפקט הפלצבו.
לבסוף, רעיונות כאלה משתמשים במונחים מדעיים (גלים, מידע, תדרים), אך אינם עומדים בקריטריונים של המדע: שחזור, ביקורת, ביקורת כפולה.
🔬 שאלה פתוחה: עד לאן יכולה המדע ללכת?
היסטוריית המדע מלאה ברעיונות שנראו בתחילה משוגעים — והפכו לאמת: תנועת היבשות, גלי כבידה, קיומם של חלקיקים תת-אטומיים. אך זה אינו תירוץ לאמץ כל רעיון לא מבוסס.
“זיכרון המים” הוא רעיון פיוטי, מלא השראה, ואף אנושי מאוד. הוא עוסק בזיכרון, בטיפול, באמונה, ובקשרים הלא נראים בטבע. אך נכון להיום, אין לו אישוש מדעי.
עם זאת — ייתכן שזהו ייעודו האמיתי: לא כהסבר מדעי, אלא כחלון לנפש האדם, המשתוקקת לראות את העולם כישות חיה הנושאת זיכרונות עדינים של העבר.
וכך, גם אם המים עצמם אינם זוכרים — אנחנו כן.
🔬 
Water Memory: Science, Hypothesis, or Seductive Illusion?
English Translation
The idea that water might retain a memory of substances it was once in contact with—even after their physical presence has vanished—is one of the most intriguing, and controversial, ideas in modern science. Popularized in 1988 by French immunologist Jacques Benveniste, the hypothesis triggered global scientific debate, particularly due to its potential implications for homeopathy, which is based on extreme dilution.
Since then, the idea of “water memory” has continued to fascinate far beyond the laboratory: it fuels debate between conventional medicine and alternative therapies, between established science and the fringes of knowledge.
Its media success partly lies in its apparent ability to reconcile rationality with mysticism, matter with information, and the visible with the invisible.
But what is the truth? Is this idea grounded in solid physics, or is it a scientific mirage sustained by belief? This text offers a critical and rigorous analysis of the hypothesis, examining its origins, scientific reception, and the cultural reasons for its persistence in collective imagination.

In 1988, Jacques Benveniste published an article in the prestigious journal Nature claiming that antibodies, diluted in water to the point where not a single molecule remained, could still provoke a biological response. Water, he argued, had “retained the information” of the vanished molecules. If verified, this claim would have overturned major foundations of chemistry and molecular biology.
The experiment raised a fundamental question: Can pure water that was once in contact with a substance retain an “imprint” of that substance? The implications were vast: potential validation of homeopathy, new paradigms for the role of water in biological systems, and the idea of an informational carrier undetectable by conventional instruments.
However, Nature conducted an investigation. Methodological flaws, lack of strict double-blind procedures, and irreproducibility of results led the journal to express its doubts.
Benveniste stood by his claims until his death, continuing his research independently, often at the margins of mainstream science.

To evaluate the plausibility of water memory, we must examine water’s physico-chemical properties.
Water is unique due to its polarity and hydrogen bonding capabilities. It can form transient molecular structures, called clusters, which appear and dissolve in mere fractions of a second. These real but fleeting formations lack the stability and capacity to store persistent information like a digital or biological medium.
No rigorous study has shown these microstructures to survive shaking, dilution, or time. Moreover, no quantified interaction has demonstrated that such molecular configurations can produce measurable biological effects in the absence of active molecules.
Researchers like Luc Montagnier, Nobel laureate in medicine, attempted to revive the debate in the 2000s by claiming to detect “electromagnetic signals” in diluted solutions. Other studies focused on water crystals. However, these experiments were criticized for lack of experimental rigor and have not been independently replicated.
In contrast, memory in living systems is well documented: DNA, neural networks, and epigenetic processes all show that biology encodes information in matter.
But this biological memory relies on identifiable, stable, and transmittable structures—none of which have been proven in pure water.

Despite rejection by most of the scientific community, the idea of water memory persists. Why?
First, it responds to a need for meaning. In an age marked by disenchantment, the notion that water—source of life—might carry invisible memory, even diffuse consciousness, reconnects people with a spiritual view of nature.
It echoes ancient traditions, such as those in Hebrew texts, where water purifies, transmits, and heals.
Second, it fuels hope for gentler alternative medicine—less chemical, less invasive. Homeopathy, for instance, partly relies on this implicit hypothesis, even though its mechanisms remain scientifically unproven.
Many patients report perceived effects, which may be explained by placebo, attentive care, or natural symptom evolution.
Finally, the theory thrives in the grey zone between science and pseudoscience. It borrows scientific language (waves, memory, information) without offering verifiable evidence that meets experimental standards: reproducibility, falsifiability, bias control.
This raises a broader question: how far should science explore phenomena on the edge of observability? History shows some once-dismissed ideas (like continental drift or gravitational waves) were later validated. But that doesn’t justify accepting unproven hypotheses without evidence.

Water memory is poetic, provocative, and deeply human. It questions our relationship to nature, memory, healing, and the unseen. Yet from a scientific standpoint, it remains an unvalidated hypothesis, with no consistent physical or biological foundation under scrutiny.
Still, that does not lessen its cultural or symbolic impact. Perhaps that is its true role—not as an established scientific theory, but as a mirror reflecting our yearning for a world in which the universe subtly remembers all that has ever been.
Water, though lacking stable memory, remains a fluid mystery. And within that mystery may lie a truth science has yet to fully explore.
With climate change and the melting of ice, scientists are now studying water that is millions of years old. Is the quest resuming?
© 2025 JBCH. Reproduction prohibited without permission.
🔗 Watch this video
🔗 Interview with Jacques Benveniste
🔬 ¿La memoria del agua: ciencia, hipótesis o ilusión seductora?
La idea de que el agua pueda conservar la memoria de sustancias con las que ha estado en contacto — incluso después de que dichas sustancias hayan desaparecido físicamente — es una de las más intrigantes y controvertidas de la ciencia moderna. Popularizada en 1988 por el inmunólogo francés Jacques Benveniste, esta hipótesis desencadenó una controversia científica internacional, especialmente en relación con la homeopatía, que se basa en el principio de diluciones extremas.
Desde entonces, la noción de “memoria del agua” sigue fascinando más allá de los laboratorios. Alimenta los debates entre la medicina convencional y las terapias alternativas, entre la ciencia establecida y la exploración de los límites del conocimiento.
El éxito mediático de este concepto se debe, en parte, a su aparente capacidad para reconciliar racionalidad y misticismo, materia e información, lo visible y lo invisible.
Pero ¿cuál es la realidad? ¿Se apoya esta idea en fundamentos físicos serios o es un espejismo científico sostenido por creencias? El presente texto ofrece una lectura crítica y rigurosa de esta hipótesis, examinando sus orígenes, su recepción en el mundo científico y las razones culturales de su persistencia en el imaginario colectivo.
🔬 Una hipótesis nacida en un laboratorio, impulsada por la duda
En 1988, Jacques Benveniste publicó un artículo en la prestigiosa revista Nature, afirmando que los anticuerpos diluidos en agua hasta el punto de no dejar ninguna molécula activa todavía producían una respuesta biológica. Según él, el agua habría “retenido la información” de las moléculas desaparecidas.
Si se hubiese confirmado, esta afirmación habría cuestionado los pilares fundamentales de la química y la biología molecular.
Pero rápidamente, el artículo fue objeto de una investigación por parte de Nature. Se identificaron sesgos metodológicos, ausencia de doble ciego riguroso y falta de reproducibilidad. Como resultado, la revista expresó oficialmente sus dudas.
Benveniste, sin embargo, mantuvo sus posiciones hasta su muerte, continuando sus investigaciones de forma independiente, en los márgenes de la comunidad científica oficial.
🔬 ¿Qué nos dice la ciencia sobre el agua?
El agua posee propiedades físicas y químicas únicas: es una molécula polar y forma enlaces de hidrógeno. Puede organizarse temporalmente en estructuras llamadas clusters, que se forman y deshacen en milésimas de segundo. Estas estructuras, aunque reales, no tienen estabilidad ni capacidad para almacenar información de forma duradera.
Ningún estudio riguroso ha demostrado que estas microestructuras persistan después de la agitación, la dilución o el paso del tiempo. Tampoco hay pruebas de que puedan inducir efectos biológicos sin presencia de moléculas activas.
Investigadores como Luc Montagnier, Premio Nobel de Medicina, reavivaron el debate en los años 2000, afirmando haber detectado “señales electromagnéticas” en soluciones diluidas. Otros estudiaron cristales de agua. Sin embargo, estos trabajos han sido muy criticados por falta de rigor experimental y no han sido reproducidos de forma independiente.
🔬 La memoria en los sistemas vivos, sí — ¿pero en el agua?
En biología, la memoria está bien documentada: el ADN, las redes neuronales y los procesos epigenéticos codifican información de manera estructurada, estable y heredable. Esto no se ha demostrado jamás con agua pura.
🔬 Una idea seductora, entre la ciencia y el mito
¿Por qué esta hipótesis persiste? Primero, porque responde a una necesidad de sentido. En una época marcada por el desencanto, la idea de que el agua — fuente de vida — pueda conservar una memoria invisible o una conciencia difusa conecta al ser humano con una visión espiritual de la naturaleza.
También remite a tradiciones antiguas — como en los textos hebreos — donde el agua purifica, transmite y sana.
Además, ofrece esperanza a quienes buscan una medicina más “suave”, menos química y menos invasiva. La homeopatía, por ejemplo, se basa en parte en esta idea, aunque sus mecanismos no estén científicamente probados. Muchos pacientes reportan efectos percibidos, que pueden explicarse por el efecto placebo, el entorno terapéutico o la evolución natural de los síntomas.
Finalmente, esta teoría se mueve en una zona gris entre ciencia y pseudociencia. Utiliza un lenguaje científico (ondas, memoria, información), pero sin aportar pruebas verificables según los estándares de la ciencia: reproducibilidad, control de sesgos, refutabilidad.
🔬 ¿Debe la ciencia explorar lo invisible?
La historia de la ciencia está llena de ideas ridiculizadas en su momento y luego validadas — como la deriva continental o las ondas gravitacionales. Pero eso no justifica aceptar sin pruebas hipótesis no demostradas.
La memoria del agua es una idea poética, provocadora y profundamente humana. Cuestiona nuestra relación con la naturaleza, la curación, el recuerdo y lo invisible. Pero desde el punto de vista científico, sigue siendo una hipótesis no validada.
Esto no le quita valor simbólico o cultural. Al contrario: tal vez su verdadera función no sea científica, sino existencial — como espejo de nuestra aspiración a un universo que guarda la huella sutil de todo lo que fue.
El agua, sin memoria estable, sigue siendo un misterio fluido. Y quizás en ese misterio resida una verdad aún por descubrir.
Hoy, con el cambio climático y el deshielo, investigadores han comenzado a analizar agua de millones de años. ¿Se reanuda la búsqueda?
🧬🌊
© 2025 JBCH. Prohibida la reproducción sin autorización.

I. A Hypothesis Born in a Lab, Propelled by Doubt

The State of Scientific Knowledge: Between Structure and Instability

A Seductive Idea, Between Science and Myth

Water Memory: Scientific Mirage or Cultural Metaphor?


dimanche 3 août 2025

Enorme drame au Soudan ?? ... pourtant Gaza fait toutes les "Unes" (FR, HE, EN, ES). JBCH N° 185




Le Soudan oublié : la souffrance invisible face à l’obsession médiatique sur Israël






Depuis plus de deux ans, une guerre civile d’une violence extrême ravage le Soudan. Ce pays d’Afrique de l’Est, déjà marqué par des décennies de conflits, s’enfonce dans un chaos généralisé opposant l’armée régulière aux Forces de soutien rapide (RSF). 


Le bilan est effroyable : des centaines de milliers de morts, des viols de masse utilisés comme armes de guerre, des millions de déplacés, des hôpitaux bombardés, des villages rasés. 





Et pourtant, cette tragédie humaine de grande ampleur suscite une indifférence glaçante de la part des médias internationaux, des réseaux sociaux, et même des institutions humanitaires et diplomatiques.


Seule une poignée de reporters ou d’intellectuels — comme Bernard-Henri Lévy, qui s’y est rendu pour témoigner dans les pages de Paris Match — tente de braquer les projecteurs sur cette immense détresse. 


Mais ces voix sont isolées, et leurs alertes résonnent dans le vide. Le Soudan ne fait pas « vendre », ne génère pas de buzz sur TikTok, ne déclenche ni manifestations de rue ni hashtags viraux. Ce silence est plus qu’un oubli : il est une démission morale.



Hiérarchiser les douleurs : une faillite éthique






Ce contraste devient encore plus choquant lorsqu’on observe en parallèle le traitement réservé à Israël dans les médias mondiaux. 


Depuis le 7 octobre 2023, date de l’attaque sanglante du Hamas contre les populations civiles israéliennes, la focalisation médiatique est quasi obsessionnelle. L'assassin est devenu une victime !!!


On scrute chaque riposte israélienne, chaque action militaire, chaque déclaration politique, souvent dans une optique accusatoire. On exige d’Israël une pureté morale inatteignable, tout en justifiant — ou minimisant — les crimes de ses ennemis.



Et que dire des otages israéliens encore détenus à Gaza ? Ils sont plus d’une centaine, hommes, femmes, enfants, personnes âgées. Certains sont torturés, mal nourris, enfermés dans des tunnels, parfois dans des conditions comparables aux geôles nazies. 


Des vidéos récentes diffusées par le Hamas montrent deux d’entre eux — Ram Braslavski et Evyatar David — dans un état de maigreur extrême, à peine reconnaissables. 


Et pourtant, ces images ne provoquent pas l’indignation que mériterait une telle barbarie. Elles suscitent au mieux de la gêne, souvent du silence. Le monde semble avoir accepté, implicitement, que la souffrance des Juifs — même otages, même civils — n’ait pas la même valeur que celle des autres.


Il ne s’agit pas ici d’opposer les tragédies ou de nier les souffrances des civils palestiniens. Il s’agit de dénoncer une hiérarchisation implicite des douleurs humaines, dans laquelle certaines victimes comptent, et d’autres non. 


Où l’on manifeste à Paris, Londres ou New York pour des enfants morts à Gaza, mais pas pour ceux massacrés dans les kibboutz du sud d'Israël, à Goma, à El Fasher ou à Omdourman. Où l’on exige des comptes d’Israël à chaque instant, mais jamais des milices qui sèment la terreur au Soudan, ni des groupes terroristes arabes en palestine qui violent le droit humanitaire en toute impunité.



Le mensonge de la famine et la propagande inversée






Dans cette inversion des récits, tout est retourné. Le Hamas parle de famine à Gaza, tout en affamant volontairement les otages israéliens qu’il détient. Benjamin Netanyahou, lors d’un récent entretien avec Julien Lerisson, responsable régional de la Croix-Rouge, a dénoncé ce qu’il a appelé « le mensonge de la famine ». 



Selon lui, la véritable famine est celle infligée aux otages, privés de soins, de nourriture, et d’assistance humanitaire — sans que la Croix-Rouge, pourtant garante du droit international, n’ait pu accéder à eux. La Croix Rouge qui a manque à tous ses devoirs depuis deux ans , refusant même de remettre des médicaments aux kidnappés.


La Croix Rouge et son unique action: servir de taxi !!


Il a aussi déclaré que les images des otages rappelant l’état des déportés juifs en 1945 ne pouvaient laisser le monde indifférent. 


Et pourtant, si. Le monde regarde ailleurs, ou détourne le regard. Il dénonce Israël, mais oublie le Darfour, le Kivu. 


Il critique Tsahal, mais ignore toutes les milices islamistes qui organisent des massacres rituels et des viols collectifs dans des zones entières de l’Afrique subsaharienne.


Cette indifférence sélective n’est pas neutre. Elle a des conséquences concrètes : elle légitime la violence, elle encourage les bourreaux, elle dissuade les victimes de croire encore à la justice internationale. 

Elle fabrique une mémoire tronquée et une morale à géométrie variable.


Alors faut-il voir la main sanglante du Qatar, qui finance nos-n seulement les terroristes, les assassins, mais aussi nos hommes politiques.



Le retour du deux poids deux mesures


Quand des massacres à grande échelle sont ignorés, quand des otages juifs sont invisibles, quand des enfants torturés  ou étranglés a mai nues (Bébé Bibas) n’émeuvent plus les foules, c’est que notre empathie collective est malade. Ce n’est pas seulement un problème moral, c’est une alerte civilisationnelle.



Le deux poids deux mesures est aujourd’hui devenu une norme. On le voit à l’ONU, où Israël est condamné systématiquement, pendant que les crimes de guerre commis ailleurs passent inaperçus. 


On le voit dans les milieux militants, et même des dirigeants occidentaux faibles et pleutres qui dénoncent « l’apartheid israélien » mais ne disent rien sur les pogroms au Darfour. 


On le voit dans le monde universitaire, qui appelle au boycott d’universités israéliennes mais reste silencieux sur les viols systématiques au Soudan du Sud ou en RDC.



Retrouver l’universel, sortir de la tribalisation des causes



La souffrance humaine ne se divise pas. Un enfant qui meurt de faim à Gaza, à Haïfa, Sdérod , Khartoum, Goma,  ou à El-Geneina mérite la même compassion, la même mobilisation. 


Le monde doit sortir de cette logique idéologique où l’on ne soutient que les causes qui flattent son identité politique, religieuse ou culturelle. La souffrance ne devrait pas avoir de drapeau, ni de religion.


Ce qui se passe aujourd’hui au Soudan est un test pour notre capacité à rester humains. Ce qui se passe à Gaza l’est aussi. 


Ce qui se passe dans les tunnels du Hamas, où des êtres humains sont enfermés depuis plus de 600 jours, est un défi moral majeur pour les institutions humanitaires, les gouvernements dont  Macron , et les journalistes toujours suspects quand il s'agit d'Israël.


Famélique, le Hamas l'oblige à creuser sa tombe


Il est temps de restaurer un regard juste, exigeant, équitable sur les tragédies du monde. 


Il est temps de rappeler que le silence, face au mal, est une complicité. Et que l’indignation sélective est une forme de barbarie. 


© 2025 JBCH. Reproduction interdite sans autorisation.



סודאן הנשכחת: הסבל הבלתי נראה מול האובססיה התקשורתית על ישראל
מעל לשנתיים, מלחמת אזרחים אלימה ביותר שורפת את סודאן. ארץ מזרח אפריקה זו, שכבר סבלה מעשורים של סכסוכים, שקועה כאוטיות כללית המנוגדת בין הצבא הסדיר לכוחות התמיכה המהירה (RSF).
המאזן הוא מזעזע: מאות אלפי הרוגים, אונס המוני ככלי מלחמה, מיליוני עקורים, בתי חולים שהופצצו, כפרים שנחרבו.
ואף על פי כן, הטרגדיה האנושית הגדולה הזו מעוררת אדישות קפואה מצד התקשורת הבינלאומית, רשתות החברתיות, ואף מצד המוסדות ההומניטריים והדיפלומטיים.
רק קומץ עיתונאים ואינטלקטואלים — כמו ברנאר-אנרי לבי, שביקר שם כדי להעיד בדפי Paris Match — מנסים להאיר את הזרקורים על המצוקה העצומה הזו.
אך קולות אלו בודדים, והאזעקות שלהם מהדהדות בריק. סודאן אינה “מוכרת”, אינה מייצרת באזז בטיקטוק, ואינה מעוררת הפגנות בכיכרות או האשטגים ויראליים. השקט הזה הוא יותר מהשכחה: זו ויתור מוסרי.
היררכיית הכאבים: כישלון אתי
הניגוד הזה הופך עוד יותר מזעזע כאשר משווים אותו לטיפול שמקבל ישראל בתקשורת העולמית.
מיום 7 באוקטובר 2023, תאריך התקפת החמאס הקשה על האזרחים בישראל, המיקוד התקשורתי כמעט אובססיבי. הרוצח הפך לקרבן!!!
כל תגובה ישראלית, כל פעולה צבאית, כל הצהרה פוליטית נבחנים, לעיתים בגישה מאשימה. דורשים מישראל טוהר מוסרי בלתי מושג, בעוד שמצדדים או מצמצמים את פשעי אויביה.
ומה לגבי החטופים הישראלים שעדיין מוחזקים בעזה? הם מעל למאה, גברים, נשים, ילדים וקשישים. חלקם עוברים עינויים, רעבים, כלואים במנהרות, לעיתים בתנאים המזכירים את כלאי הנאצים.
סרטונים שפורסמו לאחרונה על ידי החמאס מראים שניים מהם — רם ברסלבסקי ואביתר דויד — במצב של רזון קיצוני, כמעט בלתי מזוהים.
ואף על פי כן, התמונות האלו לא מעוררות את הזעם שהאכזריות הזו הייתה צריכה לעורר. הן גורמות ברוב המקרים לאי נוחות או להשתקה. נראה שהעולם קיבל, במרומז, שסבל היהודים — גם חטופים, גם אזרחים — אינו בעל אותה ערך כמו סבלם של אחרים.
אין כאן כדי להעמיד מול הטראגדיות או להכחיש את סבלם של האזרחים הפלסטינים. אלא כדי לגנות היררכיה סמויה של כאבים אנושיים, שבה יש קורבנות שחשובים, ואחרים שלא.
איפה שמפגינים בפריז, בלונדון או בניו יורק על ילדים שמתו בעזה, אבל לא על אלה שנרצחו בקיבוצים בדרום ישראל, בגומה, באל-פאשיר או באומדורמן? איפה שדורשים חשבון מישראל בכל רגע, אבל אף פעם לא מהמיליציות שמפיצות טרור בסודאן, ולא מהארגונים הטרוריסטיים הערביים בפלסטין שמפרים את החוק ההומניטרי ללא כל ענישה?
שקר הרעב והפרופגנדה ההפוכה
בסיפור ההפוך הזה, הכל נהפך על פיו. החמאס מדבר על רעב בעזה, בזמן שהוא ממשיך לרעב בכוונה את החטופים הישראלים שברשותו. בנימין נתניהו, בראיון לאחרונה עם ג’וליאן לריסון, ראש האזור של הצלב האדום, גינה את מה שכינה “שקר הרעב”.
לפי דבריו, הרעב האמיתי הוא זה שהוטל על החטופים, שלוקים מחוסר טיפול, מזון וסיוע הומניטרי — והצלב האדום, שצריך לשמור על החוק הבינלאומי, לא הצליח להגיע אליהם. הצלב האדום שכשל בכל חובותיו במשך שנתיים, וסירב אפילו להעביר תרופות לחטופים.
הצלב האדום והפעולה היחידה שלו: להיות מונית!!
הוא גם הצהיר כי התמונות של החטופים, המזכירות את מצב היהודים שגורשו ב-1945, לא יכולות להשאיר את העולם אדיש.
ואף על פי כן, כן. העולם מביט הצידה, או מפנה את המבט. הוא מגנה את ישראל, אך שוכח את דרפור, את קיבו.
הוא מבקר את צה”ל, אך מתעלם מכל המיליציות האסלאמיות שמארגנות טבחי טקס ואנסים קבוצתיים באזורי תת-סאהרה באפריקה.
האי-התייחסות הסלקטיבית הזו אינה נייטרלית. יש לה השלכות מוחשיות: היא מ légitimise la violence, מעודדת את הרוצחים, ומרתיעה את הקורבנות להאמין לצדק הבינלאומי.
היא מייצרת זיכרון מעוות ומוסר במידות משתנות.
האם יש לראות את ידו המדממת של קטר, המממנת לא רק את הטרוריסטים והרוצחים, אלא גם את הפוליטיקאים שלנו?
החזרה של שני משקולות
כשטבחי המונים נעלמים, כשחטופים יהודים בלתי נראים, כשילדים שעוברים עינויים או נחנקים (תינוק ביבאס) כבר לא מרגשים את ההמונים, סימן שאמפתיה הקולקטיבית שלנו חולה. זה לא רק בעיה מוסרית — זו התרעת תרבות.
שני המשקולות הפכו לנורמה. רואים זאת באו”ם, שם ישראל נידונה אוטומטית, בעוד פשעי מלחמה במקומות אחרים עוברים בשקט.
רואים זאת בקרב פעילים, ואף מנהיגים מערביים חלשים שחוששים ומגנים “האפרטהייד הישראלי” אך לא אומרים מילה על הפוגרומים בדרפור.
רואים זאת באקדמיה, שקוראת לחרם על אוניברסיטאות ישראליות, אך שותקת על האנסים הסיסטמטיים בדרום סודאן ובקונגו.
למצוא את האוניברסלי, לצאת מהשבטיות של הסיבות
הסבל האנושי אינו מחולק. ילד שמת מרעב בעזה, בחיפה, בצפת, בחרטום, בגומה או באל-ג’נינה ראוי לאותה רחמים, לאותה מעורבות.
העולם חייב לצאת מלוגיקה אידיאולוגית שבה תומכים רק בסיבות שמתאימות לזהות הפוליטית, הדתית או התרבותית שלו. הסבל לא אמור להיות עם דגל או דת.
מה שקורה היום בסודאן הוא מבחן ליכולת שלנו להישאר בני אדם. מה שקורה בעזה גם כן.
מה שקורה במנהרות החמאס, שבהן אנשים כלואים מעל 600 יום, הוא אתגר מוסרי מרכזי למוסדות ההומניטריים, לממשלות כמו זו של מקרון, ולעיתונאים שנחשדים תמיד כשמדובר בישראל.
רזון, החמאס מכריח אותו לחפור את קברו
הגיע הזמן לשחזר מבט צודק, דרוש, הוגן על הטרגדיות בעולם.
הגיע הזמן להזכיר שהשתיקה מול הרוע היא שותפות. ושהזעם הסלקטיבי הוא צורה של ברבריות.
© 2025 JBCH. אין להעתיק ללא הרשאה.

The Forgotten Sudan: Invisible Suffering Amid Media Obsession with Israel
For over two years, an extremely violent civil war has been ravaging Sudan. This East African country, already marked by decades of conflict, is sinking into widespread chaos between the regular army and the Rapid Support Forces (RSF).
The toll is horrific: hundreds of thousands dead, mass rapes used as weapons of war, millions displaced, hospitals bombed, villages razed.
And yet, this massive human tragedy arouses a chilling indifference from international media, social networks, and even humanitarian and diplomatic institutions.
Only a handful of reporters or intellectuals — like Bernard-Henri Lévy, who traveled there to report for Paris Match — try to shine a spotlight on this immense distress.
But these voices are isolated, and their warnings echo into emptiness. Sudan does not “sell,” does not generate buzz on TikTok, nor provoke street protests or viral hashtags. This silence is more than forgetfulness: it is a moral failure.
Ranking Suffering: An Ethical Collapse
This contrast becomes even more shocking when we observe the treatment of Israel in global media.
Since October 7, 2023, the date of Hamas’s bloody attack on Israeli civilians, media focus has been almost obsessive. The assassin has become a victim!!!
Every Israeli response, military action, and political statement is scrutinized, often with an accusatory tone. Israel is demanded an unattainable moral purity, while crimes of its enemies are justified — or minimized.
What about the Israeli hostages still held in Gaza? There are over a hundred—men, women, children, elderly. Some are tortured, malnourished, confined in tunnels, sometimes under conditions comparable to Nazi prisons.
Recent videos released by Hamas show two of them—Ram Braslavski and Evyatar David—in an extremely emaciated state, barely recognizable.
Yet these images do not provoke the outrage such barbarity deserves. At best, they cause discomfort; often, silence. The world seems to have tacitly accepted that Jewish suffering—even of hostages, even civilians—is not valued equally.
This is not about opposing tragedies or denying the suffering of Palestinian civilians. It is about denouncing an implicit hierarchy of human suffering, in which some victims count, and others do not.
Where people protest in Paris, London, or New York for children killed in Gaza, but not for those massacred in kibbutzim in southern Israel, in Goma, El Fasher, or Omdurman. Where Israel is held accountable at every moment, but militias sowing terror in Sudan or Arab terrorist groups in Palestine who violate humanitarian law with impunity are never called to account.
The Lie of Famine and Inverted Propaganda
In this narrative reversal, everything is upside down. Hamas talks of famine in Gaza while deliberately starving the Israeli hostages it holds. Benjamin Netanyahu, in a recent interview with Julien Lerisson, regional head of the Red Cross, denounced what he called “the lie of famine.”
According to him, the real famine is that inflicted on the hostages, deprived of medical care, food, and humanitarian assistance — and the Red Cross, guardian of international law, has not been able to reach them. The Red Cross has failed all its duties for two years, even refusing to deliver medicine to the kidnapped.
The Red Cross and its only action: serving as a taxi!!
He also stated that images of the hostages recalling the condition of deported Jews in 1945 could not leave the world indifferent.
Yet, the world looks away or diverts its gaze. It denounces Israel but forgets Darfur and Kivu.
It criticizes the IDF but ignores Islamist militias organizing ritual massacres and mass rapes across regions of sub-Saharan Africa.
This selective indifference is not neutral. It has real consequences: it legitimizes violence, encourages perpetrators, and discourages victims from believing in international justice.
It creates a distorted memory and a morality of double standards.
Should we see here the bloody hand of Qatar, financing not only terrorists and killers but also some of our politicians?
The Return of Double Standards
When large-scale massacres are ignored, when Jewish hostages are invisible, when children tortured or strangled naked (Baby Bibas) no longer move the crowds, it means our collective empathy is sick. This is not just a moral issue; it is a civilizational warning.
Double standards have become the norm. We see it at the UN, where Israel is systematically condemned, while war crimes elsewhere go unnoticed.
We see it among activists and even weak and cowardly Western leaders who denounce “Israeli apartheid” but say nothing about pogroms in Darfur.
We see it in academia, calling for boycotts of Israeli universities but remaining silent on systematic rapes in South Sudan or the DRC.
Recovering the Universal, Leaving Tribalism Behind
Human suffering is indivisible. A child dying of hunger in Gaza, Haifa, Safed, Khartoum, Goma, or El-Geneina deserves the same compassion and mobilization.
The world must move beyond the ideological logic of supporting only causes flattering one’s political, religious, or cultural identity. Suffering should not have a flag or religion.
What is happening today in Sudan is a test of our ability to remain human. So is what is happening in Gaza.
What is happening in Hamas’s tunnels, where human beings have been imprisoned for over 600 days, is a major moral challenge for humanitarian institutions, governments including Macron’s, and journalists always suspected when it comes to Israel.
Emaciated, Hamas Forces Him to Dig His Own Grave
It is time to restore a just, demanding, and fair perspective on the world’s tragedies.
It is time to recall that silence in the face of evil is complicity. And that selective outrage is a form of barbarism.
© 2025 JBCH. Reproduction prohibited without authorization.

Sudán olvidado: el sufrimiento invisible frente a la obsesión mediática con Israel
Desde hace más de dos años, una guerra civil de extrema violencia está devastando Sudán. Este país del este de África, ya marcado por décadas de conflictos, se hunde en un caos generalizado entre el ejército regular y las Fuerzas de Apoyo Rápido (RSF).
El balance es espantoso: cientos de miles de muertos, violaciones masivas usadas como armas de guerra, millones de desplazados, hospitales bombardeados, pueblos arrasados.
Y sin embargo, esta gran tragedia humana suscita una indiferencia escalofriante por parte de los medios internacionales, las redes sociales e incluso las instituciones humanitarias y diplomáticas.
Solo un puñado de reporteros o intelectuales —como Bernard-Henri Lévy, que viajó allí para testimoniar en las páginas de Paris Match— intenta enfocar la atención sobre esta inmensa angustia.
Pero esas voces están aisladas, y sus alertas resuenan en el vacío. Sudán no “vende”, no genera ‘buzz’ en TikTok, no provoca manifestaciones callejeras ni hashtags virales. Este silencio es más que un olvido: es una renuncia moral.
Jerarquizar los dolores: una falla ética
Este contraste se vuelve aún más chocante al observar en paralelo el tratamiento reservado a Israel en los medios mundiales.
Desde el 7 de octubre de 2023, fecha del sangriento ataque de Hamás contra la población civil israelí, la focalización mediática es casi obsesiva. ¡El asesino se ha convertido en víctima!
Se examina cada represalia israelí, cada acción militar, cada declaración política, a menudo con un enfoque acusatorio. Se exige a Israel una pureza moral inalcanzable, mientras se justifican —o minimizan— los crímenes de sus enemigos.
¿Y qué decir de los rehenes israelíes aún detenidos en Gaza? Son más de un centenar: hombres, mujeres, niños, ancianos. Algunos son torturados, mal alimentados, encerrados en túneles, a veces en condiciones comparables a las prisiones nazis.
Videos recientes difundidos por Hamás muestran a dos de ellos —Ram Braslavski y Evyatar David— en un estado de extrema delgadez, apenas reconocibles.
Sin embargo, estas imágenes no provocan la indignación que merecería tal barbarie. Generan, en el mejor de los casos, incomodidad y, a menudo, silencio. El mundo parece haber aceptado tácitamente que el sufrimiento de los judíos —incluso rehenes, incluso civiles— no tiene el mismo valor que el de otros.
No se trata aquí de oponer tragedias ni negar el sufrimiento de los civiles palestinos. Se trata de denunciar una jerarquización implícita del dolor humano, en la que algunas víctimas cuentan y otras no.
Donde se manifiesta en París, Londres o Nueva York por los niños muertos en Gaza, pero no por los masacrados en los kibutz del sur de Israel, en Goma, El Fasher o Omdurman. Donde se exige cuentas a Israel en todo momento, pero nunca a las milicias que siembran el terror en Sudán, ni a los grupos terroristas árabes en Palestina que violan el derecho humanitario con total impunidad.
La mentira del hambre y la propaganda invertida
En esta inversión de relatos, todo se vuelve al revés. Hamás habla de hambre en Gaza, mientras que deliberadamente está dejando morir de hambre a los rehenes israelíes que detiene. Benjamin Netanyahu, en una reciente entrevista con Julien Lerisson, responsable regional de la Cruz Roja, denunció lo que llamó “la mentira del hambre”.
Según él, el verdadero hambre es la que se inflige a los rehenes, privados de atención médica, comida y asistencia humanitaria —sin que la Cruz Roja, garante del derecho internacional, haya podido acceder a ellos. La Cruz Roja que ha fallado en todos sus deberes durante dos años, negándose incluso a entregar medicamentos a los secuestrados.
La Cruz Roja y su única acción: ¡servir de taxi!
También declaró que las imágenes de los rehenes recordando el estado de los judíos deportados en 1945 no podían dejar indiferente al mundo.
Y sin embargo, sí. El mundo mira hacia otro lado o desvía la mirada. Denuncia a Israel, pero olvida Darfur y Kivu.
Critica al Tsahal, pero ignora todas las milicias islamistas que organizan masacres rituales y violaciones colectivas en amplias zonas del África subsahariana.
Esta indiferencia selectiva no es neutral. Tiene consecuencias concretas: legitima la violencia, anima a los verdugos y disuade a las víctimas de creer aún en la justicia internacional.
Produce una memoria sesgada y una moral de doble vara.
¿Debemos ver aquí la mano sangrienta de Qatar, que financia no solo a los terroristas y asesinos, sino también a algunos de nuestros políticos?
El regreso de la doble vara
Cuando se ignoran masacres a gran escala, cuando los rehenes judíos son invisibles, cuando niños torturados o estrangulados desnudos (Bebé Bibas) ya no conmueven a las multitudes, significa que nuestra empatía colectiva está enferma. No es solo un problema moral, es una alerta civilizacional.
La doble vara se ha convertido hoy en norma. Se ve en la ONU, donde Israel es condenado sistemáticamente, mientras que los crímenes de guerra cometidos en otros lugares pasan desapercibidos.
Se ve en los ambientes militantes, y hasta en líderes occidentales débiles y cobardes que denuncian “el apartheid israelí” pero no dicen nada sobre los pogromos en Darfur.
Se ve en el mundo académico, que llama al boicot a universidades israelíes pero permanece en silencio sobre las violaciones sistemáticas en Sudán del Sur o la RDC.
Recuperar lo universal, salir de la tribalización de las causas
El sufrimiento humano no se divide. Un niño que muere de hambre en Gaza, Haifa, Safed, Jartum, Goma o El-Geneina merece la misma compasión y movilización.
El mundo debe salir de esta lógica ideológica en la que solo se apoyan causas que halagan su identidad política, religiosa o cultural. El sufrimiento no debería tener bandera ni religión.
Lo que pasa hoy en Sudán es una prueba de nuestra capacidad para seguir siendo humanos. Lo que pasa en Gaza también.
Lo que pasa en los túneles de Hamás, donde seres humanos llevan más de 600 días encerrados, es un desafío moral enorme para las instituciones humanitarias, los gobiernos, incluido Macron, y los periodistas siempre sospechosos cuando se trata de Israel.
Hamás, famélico, le obliga a cavar su propia tumba
Es hora de restaurar una mirada justa, exigente y equitativa sobre las tragedias del mundo.
Es hora de recordar que el silencio frente al mal es complicidad. Y que la indignación selectiva es una forma de barbarie.
© 2025 JBCH. Reproducción prohibida sin autorización.