Annexion de la Cisjordanie et formule la création d'un émirat à Hébron
Le 31 août 2025, Reuters rapporte que le cabinet de sécurité israélien, dirigé par le Premier ministre Benjamin Netanyahu, a discuté de l’extension de la souveraineté israélienne sur la Judée-Samarie dans le discours israélien, en réponse à la reconnaissance imminente de l’État pour les arabes de palestine par plusieurs pays, notamment la France, le Royaume-Uni, et probablement l’Australie et le Canada, lors d’un sommet de l’ONU en septembre 2025.
La Judée et les tribus dans l'antiquité
Cette discussion, reflète une stratégie de consolidation territoriale face à la pression internationale. L’ampleur et le calendrier de l’annexion restent incertains : elle pourrait cibler l’ensemble de la du terrtoire gané part les armes sur la Jordanie, des implantations spécifiques comme Ma’ale Adumim, ou des zones stratégiques comme la vallée du Jourdain.
Israël en 2O25
La coalition de Netanyahu, incluant des figures d’extrême droite comme Bezalel Smotrich, ministre des Finances et fervent défenseur de l’annexion, revendique des liens historiques et bibliques avec la ces territoires pour justifier cette initiative.
En 2020, un projet similaire avait été abandonné au profit des accords d’Abraham, normalisant les relations avec des pays arabes comme les Émirats arabes unis. Le retour de cette idée en 2025 s’inscrit dans un climat de tensions accrues, exacerbées par des initiatives comme le projet E1, qui prévoit 3 400 logements à l’est de Jérusalem, fragmentant la Cisjordanie et compromettant la viabilité d’un fsecond état pour les arabes.
avant poste juif en Judée samarie
Une annexion de la Judée Samarie provoquerait une condamnation généralisée. Les pays arabes , qui revendiquent ce territoire pour un futur État, dénoncent déjà des projets comme E1 comme des « crimes de colonisation ».
En 2024, la Cour internationale de justice (CIJ) a jugé l’administration israélienne des territoires administrés, y compris la Judée Samarie, illégale, exigeant un retrait rapide. La communauté internationale, incluant l’ONU, l’UE et plus de 50 pays musulmans, considère ces territoires comme occupés, contrairement à la position israélienne, qui argue que ces terres sont contestées et non occupées, en raison de liens historiques.
Les précédentes annexions israéliennes, comme celles de Jérusalem-Est et du plateau du Golan, n’ont été reconnues par les USA et une dizaine de pays, sous l’administration Trump.
En 2025, la position de l’administration Trump apporte son soutien , via l’absence de sanctions contre les bergers qu'on dit violents, donne à Israël une certaine marge de manœuvre. Cependant, une annexion risquerait de tendre les relations avec des alliés européens et des pays arabes signataires des accords d’Abraham, et la Jordanie, pays créé artificiellement pour la famille hachémite d'Arabie par les britanniques avaient obéré la palestine mandataire de plus de 50% , elle s'oppose fermement à de telles mesures.
La coalition de Netanyahu, dominée par des partis religieux et nationalistes, pousse pour l’annexion depuis des années, voyant ces territoires bibliques comme partie intégrante d’Israël. Smotrich, en particulier, a appelé à « appliquer la souveraineté » pour contrer la reconnaissance d’un autre état arabe État , perçu comme une menace stratégique.
Cette initiative s’inscrit également dans un contexte de tensions internes chez les arabes, où l’opération militaire israélienne « Mur de fer » et les violences des arabes contre les bergers juifs ont exacerbé les tensions.
Dans ce contexte, une proposition controversée a émergé : la création d’un émirat indépendant à Hébron, soutenue par certains cercles israéliens , Selon des informations relayées par des sources comme The Cradle (septembre 2025), cette idée vise à établir une entité autonome à Hébron, une ville clé de la Cisjordanie avec une forte population palestinienne et une présence israélienne dans des colonies comme Kiryat Arba.
Un des cinq emirs d'Hébron
Cet émirat serait basé sur une structure tribale, potentiellement soutenue par des financements externes, notamment des Émirats arabes unis, dans une tentative de contourner la création d’un nouvel État unifié.
L’idée d’un émirat à Hébron est perçue comme une stratégie pour diviser davantage le territoire. des arabes de palestine, en créant des entités fragmentées plutôt qu’un État cohérent. Hébron, avec son importance religieuse (notamment le Caveau des Patriarches) et ses tensions historiques entre Palestiniens et juifs serait un choix symbolique. Cependant, cette proposition suscite des critiques majeures. Les arabes la rejettent comme une tentative de démanteler leurs aspirations nationales,
le Tombeau d'Abraham à Hébron
L’annexion de la Judée Samarie , combinée à l’idée d’un émirat à Hébron, reflète une stratégie israélienne visant à consolider le contrôle territorial tout en contrant les initiatives internationales pour un nouvel État arabe. Le rôle des États-Unis est déterminant. L’administration Trump, est favorable à Israël,
L’annexion potentielle de ce territoire biblique et la proposition d’un émirat à Hébron illustrent les tensions croissantes autour du conflit israélo-arabe. Ces initiatives, motivées par des considérations idéologiques et stratégiques, risquent de provoquer des remous.
Toujours célébré par les chinois, pour son amour et son désintéressement, Jakob Rosenfeld, est né en 1903 à Vienne en Autriche et décédé en 1952, en Israël.
Il était un médecin juif ashkénaze qui a marqué l'histoire par son engagement héroïque en Chine pendant la Seconde Guerre mondiale. J'ai été passionné par son histoire, et j'ai voulu en parler suite à la lecture d'un petit entrefilet dans le Jérusalem Post.
Fuyant la persécution nazie, il fut arrêté en 1938 et incarcéré un an avant de s'échapper vers la Chine en 1939, grâce à un visa salvateur délivré par le consulat général chinois à Vienne. Comme des dizaines de milliers de réfugiés juifs, il trouva refuge dans les villes chinoises, alors même que la Chine était en guerre contre le Japon.
Arrivé à Shanghai, Rosenfeld ouvrit rapidement une clinique prospère spécialisée en urologie, gynécologie et obstétrique. Cependant, influencé par son intérêt passé pour le socialisme et par un groupe de lecture marxiste animé par un compatriote autrichien juif, il décida de quitter cette vie confortable pour s'engager dans la résistance chinoise.
En 1941 , il rejoignit l'Armée nouvelle quatrième du Parti communiste chinois (PCC) en tant que personnel médical. Servi en province du Shandong, il impressionna le général Chen Yi par son dévouement, opérant souvent sans égard pour sa propre sécurité, ce qui lui valut une recommandation pour une adhésion spéciale au PCC en 1942. Il obtint l'équivalent du rang de général dans l'armée chinoise, devenant l'un des rares étrangers à recevoir cet honneur.
Ses accomplissements médicaux furent exceptionnels dans des conditions extrêmes. Face à une pénurie sévère de médecins, Rosenfeld fonda l'École médicale de Huazhong, formant des professionnels indispensables aux forces révolutionnaires. Il exerça comme chirurgien pour les soldats blessés, réalisant parfois des dizaines d'opérations par jour dans des environnements précaires, comme sur un petit bateau.
Surnommé affectueusement le "Docteur divin au grand nez" par les Chinois, il sauva notamment une membre d'une troupe artistique d'un coma de 21 jours dû à la fièvre typhoïde, alors qu'elle était sur le point d'être enterrée. Au-delà des soins individuels, il conçut un hôpital de campagne de 100 chambres, baptisé "Hôpital Rosenfeld" par les locaux, et innova en adaptant les connaissances médicales européennes aux contraintes locales : il utilisa des brindilles simples pour enseigner l'immobilisation des membres blessés, bien avant des technologies modernes comme les exosquelettes.
Rosenfeld endura des privations intenses dans les zones de base communistes, manquant de nourriture et de vêtements, mais il ne se plaignit jamais, démontrant une résilience exemplaire. Ses contributions allèrent au-delà du champ de bataille : il forgea des amitiés profondes avec les leaders révolutionnaires, comme le maréchal Chen Yi, futur ministre des Affaires étrangères de la Chine (1958-1972). Il accoucha même du fils aîné de Chen Yi, Chen Haosu, et exprima son mécontentement culturel juif face à l'absence du père au front, soulignant ses valeurs familiales.
Ces liens personnels renforcèrent son intégration dans le mouvement communiste. De 1941 à 1949, son engagement transforma les soins médicaux dans les zones contrôlées par les communistes, laissant un legs durable en médecine de guerre et en éducation sanitaire.
Pourquoi ces accomplissements ? Rosenfeld fut motivé par une vision humaniste et une conviction antifasciste. Témoin des atrocités japonaises et inspiré par la résilience chinoise, il abandonna une vie aisée pour soutenir la résistance nationale du PCC, pilier de la lutte contre l'agression japonaise. Son choix reflète un sacrifice personnel pour une cause universelle : la lutte contre le fascisme et pour la libération nationale, transcendant les barrières culturelles et idéologiques.
Aujourd'hui, en 2025, Jakob Rosenfeld est célébré comme un symbole d'héroïsme international, de sacrifice et d'amitié entre la Chine, Israël et l'Autriche. Son legs est honoré pour plusieurs raisons profondes. D'abord, il incarne l'aide mutuelle entre peuples en temps de crise : les Chinois offrirent refuge aux Juifs fuyant l'Holocauste, et Rosenfeld, en retour, contribua à la victoire chinoise dans la Guerre de résistance contre l'agression japonaise (1931-1945), qui causa plus de 35 millions de victimes chinoises. Son histoire met en lumière le rôle sous-estimé de la Chine comme principal champ de bataille oriental de la Seconde Guerre mondiale, souvent éclipsé par les récits eurocentriques. Ensuite, il représente les valeurs universelles de courage, d'innovation et de solidarité antifasciste, inspirant les jeunes générations à quitter leur zone de confort pour combattre l'injustice. Comme l'a dit son neveu, le Dr Menashe Rosenfeld, "une nation qui ne connaît pas son histoire a un avenir incertain", et la Chine, avec sa civilisation millénaire, honore ses héros pour enseigner ces leçons.
Enfin, dans un contexte contemporain de résurgence du militarisme et du fascisme, Rosenfeld sert d'avertissement contre la distorsion historique, le nationalisme extrême et le racisme, comme l'a souligné l'ambassadeur chinois Xiao Junzheng. Son souvenir encourage la vigilance contre toute glorification du nazisme ou du militarisme, promouvant un ordre international pacifique.
Comment est-il célébré ? En Chine, une statue de 4 mètres trône devant un hôpital du comté de Junan, immortalisant "Général Luo Sheng Te" (son nom chinois). Sa mémoire est chérie par le peuple chinois, qui le considère comme un frère adoptif.
À l'international, des cérémonies marquent son impact : le 28 août 2025, au Musée Chaim Herzog du Soldat juif pendant la Seconde Guerre mondiale à Jérusalem, l'ambassadeur Xiao a commémoré le 80e anniversaire de la victoire alliée, en présence de membres du gouvernement et du neveu de Rosenfeld. Une médaille commémorative lui fut remise, et une plaque inscrite par Chen Haosu (fils de Chen Yi, âgé de 83 ans) fut offerte au musée. Cet événement, coïncidant avec les préparatifs chinois pour le 3 septembre 2025 (discours de Xi Jinping), met en avant Rosenfeld comme épitome des Juifs engagés sur le front oriental.
Des propositions de coopération entre musées chinois et israéliens visent à enrichir les expositions sur Rosenfeld, favorisant les échanges culturels. En Israël, il symbolise les 1,5 million de soldats juifs de la guerre, souvent méconnus.
Globalement, son histoire inspire des relations sino-israéliennes florissantes : absence d'antisémitisme en Chine, augmentation de 40 % des visas israéliens vers la Chine en 2025, et succès israéliens aux Jeux mondiaux de Chengdu.
Rosenfeld transcende les frontières, rappelant que "les pays sont interconnectés et l'humanité partage un avenir commun", comme l'a conclu l'ambassadeur. Son legs, 73 ans après sa mort en Israël, continue d'inspirer la paix et la coopération.
J ai appris à connaître ce grand médecin qui s'est mis au service de la Chine, un exemple reconnu pour les liens tissés entre ces deux peuples présents sur terre depuis 5000 ans : Israël et la Chine .
Cet article est personnel, je ne prétends pas être ni un scientifique, ni un historien, ni un professionnel du journalisme...
C'est délicat de témoigner quand on est un profane, mais dans ce blog j'exprime en général un coup de coeur
d'après l'actualité , et le lecture de ma revue de presse internationale
les photos et films sont prises sur le web, là aussi pour une utilisation strictement personnelle, privée.
English
Jakob Rosenfeld: A Hero of Humanity
Still celebrated by the Chinese for his love and selflessness, Jakob Rosenfeld was born in 1903 in Vienna, Austria, and died in 1952 in Israel. He was an Ashkenazi Jewish doctor who left an indelible mark on history through his heroic commitment in China during World War II. I was captivated by his story and wanted to share it after reading a brief article in the Jerusalem Post.
Fleeing Nazi persecution, Rosenfeld was arrested in 1938 and imprisoned for a year before escaping to China in 1939, thanks to a lifesaving visa issued by the Chinese consulate general in Vienna. Like tens of thousands of Jewish refugees, he found refuge in Chinese cities, even as China was embroiled in a war against Japan.
Arriving in Shanghai, Rosenfeld quickly established a thriving clinic specializing in urology, gynecology, and obstetrics. However, influenced by his earlier interest in socialism and a Marxist reading group led by a fellow Austrian Jew, he chose to abandon this comfortable life to join the Chinese resistance.
In 1941, he enlisted in the medical staff of the Chinese Communist Party’s (CCP) New Fourth Army. Serving in Shandong Province, he impressed General Chen Yi with his dedication, often operating with no regard for his own safety, earning him a special recommendation for CCP membership in 1942. He was granted the equivalent rank of general in the Chinese army, a rare honor for a foreigner.
His medical achievements were extraordinary under extreme conditions. Facing a severe shortage of doctors, Rosenfeld founded the Huazhong Medical School, training essential professionals for the revolutionary forces. He worked as a surgeon for wounded soldiers, sometimes performing dozens of operations a day in precarious environments, such as on a small boat.
Affectionately nicknamed the “Divine Doctor with the Big Nose” by the Chinese, he famously saved a member of an artistic troupe from a 21-day typhoid fever coma, just as she was about to be buried. Beyond individual care, he designed a 100-room field hospital, named “Rosenfeld Hospital” by locals, and innovated by adapting European medical knowledge to local constraints: he used simple twigs to teach the immobilization of injured limbs, long before modern technologies like exoskeletons.
Rosenfeld endured intense hardships in communist base areas, lacking food and clothing, yet never complained, demonstrating exemplary resilience. His contributions extended beyond the battlefield: he forged deep friendships with revolutionary leaders, such as Marshal Chen Yi, China’s future foreign minister (1958–1972). He even delivered Chen Yi’s eldest son, Chen Haosu, and expressed his Jewish cultural disapproval of the father’s absence at the front, highlighting his family values.
These personal bonds strengthened his integration into the communist movement. From 1941 to 1949, his commitment transformed medical care in communist-controlled areas, leaving a lasting legacy in war medicine and health education.
Why these accomplishments? Rosenfeld was driven by a humanist vision and antifascist conviction. Witnessing Japanese atrocities and inspired by Chinese resilience, he gave up an easy life to support the CCP’s national resistance, a cornerstone of the fight against Japanese aggression. His choice reflects a personal sacrifice for a universal cause: the struggle against fascism and for national liberation, transcending cultural and ideological barriers.
Today, in 2025, Jakob Rosenfeld is celebrated as a symbol of international heroism, sacrifice, and friendship between China, Israel, and Austria. His legacy is honored for several profound reasons. First, he embodies mutual aid between peoples in times of crisis: the Chinese offered refuge to Jews fleeing the Holocaust, and Rosenfeld, in return, contributed to China’s victory in the War of Resistance Against Japanese Aggression (1931–1945), which claimed over 35 million Chinese lives. His story highlights China’s underrecognized role as the main Eastern battlefield of World War II, often overshadowed by Eurocentric narratives. Second, he represents universal values of courage, innovation, and antifascist solidarity, inspiring younger generations to step out of their comfort zones to fight injustice. As his nephew, Dr. Menashe Rosenfeld, said, “A nation that does not know its history has an uncertain future,” and China, with its millennia-old civilization, honors its heroes to teach these lessons.
Finally, in a contemporary context of resurgent militarism and fascism, Rosenfeld serves as a warning against historical distortion, extreme nationalism, and racism, as emphasized by Chinese Ambassador Xiao Junzheng. His memory encourages vigilance against any glorification of Nazism or militarism, promoting a peaceful international order.
How is he celebrated? In China, a 4-meter statue stands in front of a hospital in Junan County, immortalizing “General Luo Sheng Te” (his Chinese name). His memory is cherished by the Chinese people, who consider him an adopted brother.
Internationally, ceremonies mark his impact: on August 28, 2025, at the Chaim Herzog Museum of the Jewish Soldier in World War II in Jerusalem, Ambassador Xiao commemorated the 80th anniversary of the Allied victory, in the presence of government officials and Rosenfeld’s nephew. A commemorative medal was awarded, and a plaque inscribed by Chen Haosu (Chen Yi’s son, aged 83) was presented to the museum. This event, coinciding with Chinese preparations for September 3, 2025 (Xi Jinping’s speech), highlights Rosenfeld as the epitome of Jewish engagement on the Eastern front.
Proposals for cooperation between Chinese and Israeli museums aim to enrich exhibitions about Rosenfeld, fostering cultural exchanges. In Israel, he symbolizes the 1.5 million Jewish soldiers of the war, often overlooked.
Globally, his story inspires flourishing Sino-Israeli relations: the absence of antisemitism in China, a 40% increase in Israeli visas to China in 2025, and Israeli successes at the Chengdu World Games.
Rosenfeld transcends borders, reminding us that “countries are interconnected, and humanity shares a common future,” as the ambassador concluded. His legacy, 73 years after his death in Israel, continues to inspire peace and cooperation.
I came to know this great doctor who devoted himself to China, a recognized example of the bonds forged between these two peoples, each with a 5,000-year history: Israel and China.
This article is personal; I do not claim to be a scientist, historian, or professional journalist. It is delicate to bear witness as a layperson, but in this blog, I generally express a passion inspired by current events and my reading of the international press.
Photos and videos are sourced from the web, also for strictly personal, private use.
Español
Jakob Rosenfeld: Un héroe de la humanidad
Aún celebrado por los chinos por su amor y desinterés, Jakob Rosenfeld nació en 1903 en Viena, Austria, y falleció en 1952 en Israel. Fue un médico judío asquenazí que marcó la historia por su compromiso heroico en China durante la Segunda Guerra Mundial. Me apasionó su historia y quise hablar de ella tras leer un pequeño artículo en el Jerusalem Post.
Huyendo de la persecución nazi, fue arrestado en 1938 y encarcelado durante un año antes de escapar a China en 1939, gracias a una visa salvadora emitida por el consulado general chino en Viena. Como decenas de miles de refugiados judíos, encontró refugio en ciudades chinas, incluso cuando China estaba en guerra contra Japón.
Al llegar a Shanghái, Rosenfeld abrió rápidamente una clínica próspera especializada en urología, ginecología y obstetricia. Sin embargo, influenciado por su interés pasado en el socialismo y un grupo de lectura marxista dirigido por un compatriota judío austríaco, decidió abandonar esta vida cómoda para unirse a la resistencia china.
En 1941, se alistó en el personal médico del Nuevo Cuarto Ejército del Partido Comunista Chino (PCC). Sirviendo en la provincia de Shandong, impresionó al general Chen Yi con su dedicación, operando a menudo sin preocuparse por su propia seguridad, lo que le valió una recomendación especial para ser miembro del PCC en 1942. Obtuvo el rango equivalente a general en el ejército chino, un honor raro para un extranjero.
Sus logros médicos fueron excepcionales en condiciones extremas. Frente a una grave escasez de médicos, Rosenfeld fundó la Escuela Médica de Huazhong, formando profesionales indispensables para las fuerzas revolucionarias. Trabajó como cirujano para soldados heridos, a veces realizando decenas de operaciones al día en entornos precarios, como en un pequeño bote.
Apodado cariñosamente el “Doctor divino de la nariz grande” por los chinos, salvó, entre otros, a una miembro de una troupe artística de un coma de 21 días por fiebre tifoidea, cuando estaba a punto de ser enterrada. Más allá de la atención individual, diseñó un hospital de campaña de 100 camas, llamado “Hospital Rosenfeld” por los locales, e innovó adaptando conocimientos médicos europeos a las limitaciones locales: usó ramitas simples para enseñar la inmovilización de miembros heridos, mucho antes de tecnologías modernas como los exoesqueletos.
Rosenfeld soportó privaciones intensas en las zonas comunistas, careciendo de comida y ropa, pero nunca se quejó, demostrando una resiliencia ejemplar. Sus contribuciones fueron más allá del campo de batalla: forjó amistades profundas con líderes revolucionarios, como el mariscal Chen Yi, futuro ministro de Asuntos Exteriores de China (1958-1972). Incluso dio a luz al hijo mayor de Chen Yi, Chen Haosu, y expresó su descontento cultural judío por la ausencia del padre en el frente, destacando sus valores familiares.
Estos lazos personales fortalecieron su integración en el movimiento comunista. De 1941 a 1949, su compromiso transformó la atención médica en las zonas controladas por los comunistas, dejando un legado duradero en medicina de guerra y educación sanitaria.
¿Por qué estos logros? Rosenfeld fue motivado por una visión humanista y una convicción antifascista. Testigo de las atrocidades japonesas e inspirado por la resiliencia china, abandonó una vida acomodada para apoyar la resistencia nacional del PCC, pilar de la lucha contra la agresión japonesa. Su elección refleja un sacrificio personal por una causa universal: la lucha contra el fascismo y por la liberación nacional, trascendiendo barreras culturales e ideológicas.
Hoy, en 2025, Jakob Rosenfeld es celebrado como un símbolo de heroísmo internacional, sacrificio y amistad entre China, Israel y Austria. Su legado es honrado por varias razones profundas. Primero, encarna la ayuda mutua entre pueblos en tiempos de crisis: los chinos ofrecieron refugio a los judíos que huían del Holocausto, y Rosenfeld, a cambio, contribuyó a la victoria china en la Guerra de Resistencia contra la Agresión Japonesa (1931-1945), que causó más de 35 millones de víctimas chinas. Su historia destaca el papel subestimado de China como el principal campo de batalla oriental de la Segunda Guerra Mundial, a menudo eclipsado por narrativas eurocéntricas. Segundo, representa valores universales de valentía, innovación y solidaridad antifascista, inspirando a las generaciones jóvenes a salir de su zona de confort para combatir la injusticia. Como dijo su sobrino, el Dr. Menashe Rosenfeld, “una nación que no conoce su historia tiene un futuro incierto”, y China, con su civilización milenaria, honra a sus héroes para enseñar estas lecciones.
Finalmente, en un contexto contemporáneo de resurgimiento del militarismo y el fascismo, Rosenfeld sirve como advertencia contra la distorsión histórica, el nacionalismo extremo y el racismo, como destacó el embajador chino Xiao Junzheng. Su memoria fomenta la vigilancia contra cualquier glorificación del nazismo o el militarismo, promoviendo un orden internacional pacífico.
¿Cómo se le celebra? En China, una estatua de 4 metros se alza frente a un hospital en el condado de Junan, inmortalizando al “General Luo Sheng Te” (su nombre chino). Su memoria es apreciada por el pueblo chino, que lo considera un hermano adoptivo.
A nivel internacional, ceremonias marcan su impacto: el 28 de agosto de 2025, en el Museo Chaim Herzog del Soldado Judío en la Segunda Guerra Mundial en Jerusalén, el embajador Xiao conmemoró el 80º aniversario de la victoria aliada, en presencia de funcionarios del gobierno y el sobrino de Rosenfeld. Se le otorgó una medalla conmemorativa, y una placa inscrita por Chen Haosu (hijo de Chen Yi, de 83 años) fue entregada al museo. Este evento, que coincide con los preparativos chinos para el 3 de septiembre de 2025 (discurso de Xi Jinping), destaca a Rosenfeld como el epítome de los judíos comprometidos en el frente oriental.
Propuestas de cooperación entre museos chinos e israelíes buscan enriquecer las exposiciones sobre Rosenfeld, fomentando intercambios culturales. En Israel, simboliza a los 1,5 millones de soldados judíos de la guerra, a menudo olvidados.
En general, su historia inspira relaciones sino-israelíes florecientes: la ausencia de antisemitismo en China, un aumento del 40% en las visas israelíes a China en 2025 y éxitos israelíes en los Juegos Mundiales de Chengdu.
Rosenfeld trasciende fronteras, recordándonos que “los países están interconectados y la humanidad comparte un futuro común”, como concluyó el embajador. Su legado, 73 años después de su muerte en Israel, sigue inspirando paz y cooperación.
Conocí a este gran médico que se dedicó a China, un ejemplo reconocido de los lazos forjados entre estos dos pueblos, cada uno con una historia de 5,000 años: Israel y China.
Este artículo es personal; no pretendo ser científico, historiador ni periodista profesional. Es delicado dar testimonio como profano, pero en este blog generalmente expreso una pasión inspirada por la actualidad y mi lectura de la prensa internacional.
Las fotos y videos provienen de la web, también para un uso estrictamente personal y privado.
Hébreu (עברית)
יעקב רוזנפלד: גיבור האנושות
עדיין נחגג על ידי הסינים בזכות אהבתו ומסירותו, יעקב רוזנפלד נולד ב-1903 בווינה, אוסטריה, ונפטר ב-1952 בישראל. הוא היה רופא יהודי אשכנזי שהותיר חותם בל יימחה בהיסטוריה בזכות מחויבותו ההרואית בסין במהלך מלחמת העולם השנייה. התלהבתי מסיפורו ורציתי לשתף אותו לאחר שקראתי ידיעה קצרה בעיתון ג'רוזלם פוסט.
בורח מהרדיפות הנאציות, הוא נעצר ב-1938 ונכלא למשך שנה לפני שברח לסין ב-1939, הודות לויזה מצילת חיים שהונפקה על ידי הקונסוליה הסינית הכללית בווינה. כמו עשרות אלפי פליטים יהודים, הוא מצא מקלט בערים הסיניות, אף שסין הייתה שקועה במלחמה נגד יפן.
בהגיעו לשנגחאי, רוזנפלד פתח במהירות מרפאה משגשגת שהתמחתה באורולוגיה, גינקולוגיה ומיילדות. עם זאת, בהשפעת עניינו המוקדם בסוציאליזם וקבוצת קריאה מרקסיסטית שהובלה על ידי יהודי אוסטרי, הוא החליט לנטוש את החיים הנוחים ולהצטרף להתנגדות הסינית.
ב-1941 הוא התגייס לצוות הרפואי של הצבא הרביעי החדש של המפלגה הקומוניסטית הסינית (PCC). בשירותו במחוז שאנדונג, הוא הרשים את הגנרל צ'ן יי במסירותו, כשהוא מבצע ניתוחים לעיתים תוך התעלמות מבטיחותו האישית, מה שהקנה לו המלצה מיוחדת לחברות ב-PCC ב-1942. הוא זכה בדרגה שוות ערך לגנרל בצבא הסיני, כבוד נדיר לזר.
הישגיו הרפואיים היו יוצאי דופן בתנאים קיצוניים. לנוכח מחסור חמור ברופאים, רוזנפלד ייסד את בית הספר הרפואי הואז'ונג, והכשיר אנשי מקצוע חיוניים לכוחות המהפכניים. הוא עבד כמנתח לחיילים פצועים, לעיתים ביצע עשרות ניתוחים ביום בסביבות לא יציבות, כמו על סירה קטנה.
הכינוי החיבה שלו, "הרופא האלוהי עם האף הגדול", ניתן לו על ידי הסינים, והוא הציל, בין היתר, חברה בלהקה אמנותית מתרדמת בת 21 יום עקב קדחת טיפוס, כאשר כבר היו עומדים לקבור אותה. מעבר לטיפול פרטני, הוא תכנן בית חולים שדה עם 100 חדרים, שנקרא "בית החולים רוזנפלד" על ידי המקומיים, והמציא פתרונות על ידי התאמת ידע רפואי אירופאי למגבלות המקומיות: הוא השתמש בענפים פשוטים כדי ללמד קיבוע של גפיים פצועות, הרבה לפני טכנולוגיות מודרניות כמו שלדים חיצוניים.
רוזנפלד סבל ממחסור קשה במזון ובבגדים באזורי הבסיס הקומוניסטיים, אך מעולם לא התלונן, והפגין חוסן מעורר השראה. תרומתו חרגה משדה הקרב: הוא יצר קשרי ידידות עמוקים עם מנהיגים מהפכניים, כמו המרשל צ'ן יי, שר החוץ העתידי של סין (1958–1972). הוא אף סייע בלידת בנו הבכור של צ'ן יי, צ'ן האוסו, והביע את מורת רוחו התרבותית היהודית על היעדרות האב בחזית, תוך הדגשת ערכי המשפחה שלו.
קשרים אישיים אלה חיזקו את שילובו בתנועה הקומוניסטית. בין השנים 1941 ל-1949, מחויבותו שינתה את הטיפול הרפואי באזורים שבשליטת הקומוניסטים, והותירה מורשת מתמשכת ברפואת מלחמה ובהשכלה רפואית.
מדוע הישגים אלה? רוזנפלד הונע על ידי חזון הומניסטי והשקפה אנטי-פשיסטית. כעד לזוועות היפניות ובהשראת החוסן הסיני, הוא ויתר על חיים נוחים כדי לתמוך בהתנגדות הלאומית של ה-PCC, עמוד התווך של המאבק נגד התוקפנות היפנית. בחירתו משקפת הקרבה אישית למען מטרה אוניברסלית: המאבק נגד הפשיזם ולמען שחרור לאומי, תוך חציית מחסומים תרבותיים ואידיאולוגיים.
כיום, בשנת 2025, יעקב רוזנפלד נחגג כסמל לגבורה בינלאומית, הקרבה וידידות בין סין, ישראל ואוסטריה. מורשתו מכובדת מכמה סיבות עמוקות. ראשית, הוא מגלם את העזרה ההדדית בין עמים בזמני משבר: הסינים הציעו מקלט ליהודים שנמלטו מהשואה, ורוזנפלד, בתמורה, תרם לניצחון הסיני במלחמת ההתנגדות נגד התוקפנות היפנית (1931–1945), שגבתה למעלה מ-35 מיליון קורבנות סינים. סיפורו מדגיש את תפקידה הלא מוכר של סין כשדה הקרב המזרחי העיקרי במלחמת העולם השנייה, שלעיתים מוצל על ידי נרטיבים אירופוצנטריים. שנית, הוא מייצג ערכים אוניברסליים של אומץ, חדשנות וסולידריות אנטי-פשיסטית, ומעורר השראה בדורות צעירים לצאת מאזור הנוחות שלהם כדי להילחם בעוול. כפי שאמר אחיינו, ד"ר מנשה רוזנפלד, "אומה שאינה מכירה את ההיסטוריה שלה, עתידה לא ברור", וסין, עם תרבותה בת אלפי שנים, מכבדת את גיבוריה כדי ללמד לקחים אלה.
לבסוף, בהקשר עכשווי של התעוררות המיליטריזם והפשיזם, רוזנפלד משמש כאזהרה נגד עיוות היסטורי, לאומנות קיצונית וגזענות, כפי שהדגיש השגריר הסיני שיאו ג'ונז'נג. זכרו מעודד ערנות נגד כל האדרה של הנאציזם או המיליטריזם, ומקדם סדר בינלאומי של שלום.
כיצד הוא נחגג? בסין, פסל בגובה 4 מטרים עומד מול בית חולים במחוז ג'ונאן, ומנציח את "הגנרל לואו שן טה" (שמו הסיני). זכרו מוקיר על ידי העם הסיני, שרואה בו אח מאומץ.
בזירה הבינלאומית, טקסים מציינים את השפעתו: ב-28 באוגוסט 2025, במוזיאון חיים הרצוג של החייל היהודי במלחמת העולם השנייה בירושלים, השגריר שיאו הנציח את יום השנה ה-80 לניצחון בעלות הברית, בנוכחות נציגי ממשלה ואחיינו של רוזנפלד. מדליה זיכרון הוענקה, ולוחית שנכתבה על ידי צ'ן האוסו (בנו של צ'ן יי, בן 83) הוצגה במוזיאון. אירוע זה, שחפף להכנות הסיניות ל-3 בספטמבר 2025 (נאום של שי ג'ינפינג), מדגיש את רוזנפלד כדוגמה מובהקת למעורבות יהודית בחזית המזרחית.
הצעות לשיתוף פעולה בין מוזיאונים סיניים וישראליים שואפות להעשיר את התערוכות על רוזנפלד, ולקדם חילופי תרבות. בישראל, הוא מסמל את 1.5 מיליון החיילים היהודים במלחמה, שלעיתים נשכחים.
באופן כללי, סיפורו מעורר השראה ליחסים סינו-ישראליים משגשגים: היעדר אנטישמיות בסין, עלייה של 40% בוויזות ישראליות לסין ב-2025 והצלחות ישראליות במשחקי העולם בצ'נגדו.
רוזנפלד חוצה גבולות, ומזכיר לנו ש"מדינות מחוברות והאנושות חולקת עתיד משותף", כפי שסיכם השגריר. מורשתו, 73 שנים לאחר מותו בישראל, ממשיכה לעורר שלום ושיתוף פעולה.
למדתי להכיר את הרופא הגדול הזה שהקדיש את עצמו לסין, דוגמה מוכרת לקשרים שנרקמו בין שני העמים הללו, שכל אחד מהם בעל היסטוריה של 5,000 שנה: ישראל וסין.
מאמר זה הוא אישי; אינני מתיימר להיות מדען, היסטוריון או עיתונאי מקצועי. עדות כלא מקצועי היא עדינה, אך בבלוג זה אני מבטא בדרך כלל התלהבות בהשראת האקטואליה וקריאת העיתונות הבינלאומית שלי.
תמונות וסרטונים נלקחו מהרשת, גם כן לשימוש אישי ופרטי בלבד.
La résistance juive face à Rome : un récit héroïque
Je me suis trouvé à Rome et trouvé sous l’arche de triomphe de Titus la procession des esclaves juifs et des légionnaires victorieux portant la Menorah du Temple qu’ils avaient brulé. et moi, j'ai pris un malin plaisir à circuler sur les ruines de ceux qui avaient voulu nous faire disparaitre : les romains.
Près de 2000 ans sont passés , les romains ont disparu, mais les juifs malgré la haine des peuples surtout européens sont toujours là; ils ont eu même l’outrecuidance de reconstruire leur pays que tout comme les samaritains, d’autres peuples venus d’ailleurs … pourtant, à chaque fois il a fallu se battre et les descendants des hébreux ont toujours été battus
… il y a un secret dans ce qu’on appelle résistance puis résilience : c’est la foi inébranlable en leur destin.
À Jérusalem, les Pharisiens s’opposaient aux Saducéen , on appela les romains pour les séparer, et Pompée, général romain franchit les murs de Jérusalem en 63 av. J.-C., il pensait soumettre un peuple comme tant d’autres.
Pompée et ses légions
Il ignorait qu’il venait d’entrer en guerre contre une nation dont la volonté de liberté serait plus forte que toutes les légions romaines réunies.
Car parmi les peuples vaincus par Rome — les Gaulois, les Germains, les Carthaginois, les Bretons — aucun ne montra la même détermination que les Juifs de Judée.
Eux seuls, pendant près de deux siècles, refusèrent de plier l’échine et firent de la résistance non pas une circonstance, mais une vocation.
Trois soulèvements majeurs marquèrent cette épopée : la Grande Révolte (66-74), la révolte de la Diaspora (116) et la révolte de Bar Kokhba (132-136).
La menorah
Chacune se termina dans le sang, mais aucune ne brisa l’esprit d’Israël. Quand Jérusalem fut incendiée et le Temple détruit en 70, quand Massada tomba après trois ans de siège, quand les villages de Judée furent réduits en cendres, toujours renaissait la même certitude : mieux valait mourir debout dans la dignité que survivre à genoux sous le joug de Rome.
Masssada
Les Romains envoyèrent des armées innombrables, traitant la Judée comme un champ de bataille décisif, leur “proche étranger”. Mais face aux machines de guerre, aux cohortes disciplinées et aux châtiments impitoyables, les Juifs inventèrent une résistance de feu et de pierre, faite de guérilla, de révoltes soudaines, d’embuscades et de sacrifices.
Chaque grotte devint une forteresse, chaque colline un bastion de liberté, chaque martyr un témoin que l’histoire n’oublierait pas.
Les héros de cette lutte portent encore aujourd’hui la grandeur des temps anciens : Jean de Gischala, Simon bar Giora, et surtout Simon Bar Kokhba, que beaucoup acclamèrent comme le Messie d’Israël.
Bar Kokhba
À sa tête, les insurgés crurent un instant pouvoir libérer la terre de Juda. Même écrasé par la puissance colossale de Rome, Bar Kokhba demeure une figure de lumière : il incarne l’homme qui, face à l’invincible, choisit le combat plutôt que la résignation.
Ces siècles furent une mer de larmes et de sang : villes rasées, populations massacrées, exilés dispersés aux quatre vents. Pourtant, la défaite militaire fut une victoire spirituelle.
Car si Rome détruisit des murailles et des vies, elle ne parvint pas à détruire l’âme d’Israël.
Le Temple brûla, mais la foi ne s’éteignit pas.
Près de quatre millions de juifs sont morts au combat ou ont été assassinés par les légions romaines, L’État s’effondra, mais la nation survécut, portée par la Torah, les synagogues et la mémoire des martyrs.
L’esprit de ce peuple qui a été détruit et éparpillé dans tout le monde méditerranéen est resté immatériel, donc a pu se transmettre et rester vivant.
Barry Strauss rappelle dans son dernier ouvrage que, sans cette résistance acharnée, le judaïsme n’aurait peut-être pas traversé les siècles. C’est dans la tragédie que s’est forgée son immortalité.
Comme un métal purifié par le feu, l’identité juive sortit de ces épreuves plus forte et plus indestructible. Rome, l’empire du monde, finit par tomber dans l’oubli. Israël, le peuple de la mémoire et de la foi, vit encore.
Ainsi, l’histoire de la Judée face à Rome ne se lit pas comme celle d’une défaite, mais comme une épopée glorieuse.
Les pierres de notre Jérusalem détruite, les cris de Massada, le sang versé par les insurgés, tout cela compose une symphonie de courage.
Dans ce combat millénaire, Israël transmit au monde un message éternel : il n’est pas de force capable d’éteindre la flamme d’un peuple qui choisit la liberté et la fidélité à son Dieu.
Depuis 1967 Jérusalem a été réunifiée, elle est devenue la Capitale indivisible de l’Etat d’Israel, que le monde des 70 nations ose encore contester !
Un nouveau livre raconte l’Histoire :auteur : Barry Strauss Jews/ Rome ) Édition Simon & Schuster)
Après avoir quitté le forum de la ville aux 7 collines, le coeur joyeux de marcher entre les ruines de nos ennemis, bien vivants , nous nous sommes rendus sur les rives du Tibre et visité la magnifique synagogue, et terminé par les fameuses pâtes à la boutargue et des fameux artichauts à la juive chez yotvata dans le ghetto de Rome.
Cet article est personnel, je ne prétends pas être ni un scientifique, ni un historien, ni un professionnel du journalisme...
C'est délicat de témoigner quand on est un profane, mais dans ce blog j'exprime en général un coup de coeur
d'après l'actualité , et le lecture de ma revue de presse internationale
les photos et films sont prises sur le web, là aussi pour une utilisation strictement personnelle, privée.
Anglais
Jewish Resistance Against Rome: A Heroic Tale
I found myself in Rome, standing beneath the Arch of Titus, witnessing the procession of Jewish slaves and victorious legionnaires carrying the Menorah from the Temple they had burned.
Nearly 2,000 years have passed, the Romans have vanished, but the Jews, despite the hatred of peoples, especially Europeans, are still here; they even had the audacity to rebuild their country, just as the Samaritans and other peoples from elsewhere did... Yet, each time, they had to fight, and the descendants of the Hebrews were always defeated.
There is a secret in what we call resistance, then resilience: it is their unshakable faith in their destiny.
In Jerusalem, the Pharisees opposed the Sadducees, and the Romans were called to intervene. In 63 BCE, Pompey, a Roman general, breached the walls of Jerusalem, thinking he would subdue a people like so many others.
Pompey and his legions
He did not know that he had just entered a war against a nation whose will for freedom would prove stronger than all the Roman legions combined.
For among the peoples conquered by Rome—the Gauls, the Germans, the Carthaginians, the Britons—none showed the same determination as the Jews of Judea.
They alone, for nearly two centuries, refused to bow and made resistance not just a circumstance, but a vocation.
Three major uprisings marked this epic: the Great Revolt (66–74 CE), the Diaspora Revolt (116 CE), and the Bar Kokhba Revolt (132–136 CE).
The Menorah
Each ended in bloodshed, but none broke the spirit of Israel. When Jerusalem was burned and the Temple destroyed in 70 CE, when Masada fell after a three-year siege, when the villages of Judea were reduced to ashes, the same certainty always resurfaced: it was better to die standing in dignity than to survive on knees under Rome’s yoke.
Masada
The Romans sent countless armies, treating Judea as a decisive battlefield, their “near stranger.” But against war machines, disciplined cohorts, and merciless punishments, the Jews invented a resistance of fire and stone, made of guerrilla warfare, sudden revolts, ambushes, and sacrifices.
Every cave became a fortress, every hill a bastion of freedom, every martyr a witness that history would not forget.
The heroes of this struggle still carry the grandeur of ancient times: John of Gischala, Simon bar Giora, and above all, Simon Bar Kokhba, whom many hailed as the Messiah of Israel.
Bar Kokhba
Under his leadership, the insurgents believed, for a moment, they could liberate the land of Judah. Even crushed by Rome’s colossal power, Bar Kokhba remains a figure of light: he embodies the man who, facing the invincible, chooses to fight rather than resign.
These centuries were a sea of tears and blood: cities razed, populations massacred, exiles scattered to the four winds. Yet, the military defeat was a spiritual victory.
For if Rome destroyed walls and lives, it could not destroy the soul of Israel.
The Temple burned, but the faith did not perish.
Nearly four million Jews died in battle or were murdered by Roman legions. The state collapsed, but the nation survived, carried by the Torah, the synagogues, and the memory of the martyrs.
The spirit of this people, destroyed and scattered across the Mediterranean world, remained intangible, thus able to be passed down and kept alive.
Barry Strauss recalls in his latest book that without this fierce resistance, Judaism might not have survived the centuries. It is in tragedy that its immortality was forged.
Like metal purified by fire, Jewish identity emerged from these trials stronger and more indestructible. Rome, the empire of the world, eventually fell into oblivion. Israel, the people of memory and faith, still lives.
Thus, the history of Judea against Rome is not read as a tale of defeat, but as a glorious epic.
The stones of our destroyed Jerusalem, the cries of Masada, the blood shed by the insurgents—all compose a symphony of courage.
In this millennia-long struggle, Israel delivered an eternal message to the world: no force can extinguish the flame of a people that chooses freedom and fidelity to its God.
Since 1967, Jerusalem has been reunified, becoming the indivisible capital of the State of Israel, which the descendants of the Romans still dare to contest!
A new book tells this story: Author: Barry Strauss, Jews/Rome, Simon & Schuster
After leaving the forum of the city of seven hills, our hearts joyful as we walked among the ruins of our enemies, still very much alive, we headed to the banks of the Tiber, visited the magnificent synagogue, and ended with the famous bottarga pasta and Jewish-style artichokes at Yotvata in the Rome ghetto.
This article is personal. I do not claim to be a scientist, historian, or professional journalist... It is delicate to bear witness as a layperson, but in this blog, I generally express a heartfelt reaction based on current events and my reading of the international press.
The photos and videos are sourced from the web, also for strictly personal, private use.
Espagnol
La resistencia judía frente a Roma: un relato heroico
Me encontré en Roma, bajo el Arco de Triunfo de Tito, presenciando el desfile de esclavos judíos y legionarios victoriosos que llevaban la Menorá del Templo que habían quemado.
Han pasado casi 2,000 años, los romanos han desaparecido, pero los judíos, a pesar del odio de los pueblos, especialmente los europeos, siguen aquí; incluso tuvieron la audacia de reconstruir su país, al igual que los samaritanos y otros pueblos venidos de otros lugares... Sin embargo, cada vez tuvieron que luchar, y los descendientes de los hebreos siempre fueron derrotados.
Hay un secreto en lo que llamamos resistencia, luego resiliencia: es la fe inquebrantable en su destino.
En Jerusalén, los fariseos se enfrentaban a los saduceos, y se llamó a los romanos para separarlos. En el 63 a.C., Pompeyo, un general romano, cruzó los muros de Jerusalén, pensando que sometería a un pueblo como tantos otros.
Pompeyo y sus legiones
No sabía que acababa de entrar en guerra contra una nación cuya voluntad de libertad sería más fuerte que todas las legiones romanas juntas.
Porque entre los pueblos conquistados por Roma —los galos, los germanos, los cartagineses, los britanos— ninguno mostró la misma determinación que los judíos de Judea.
Solo ellos, durante casi dos siglos, se negaron a doblegarse y convirtieron la resistencia no en una circunstancia, sino en una vocación.
Tres grandes levantamientos marcaron esta epopeya: la Gran Revuelta (66-74 d.C.), la Revuelta de la Diáspora (116 d.C.) y la Revuelta de Bar Kojba (132-136 d.C.).
La Menorá
Cada una terminó en sangre, pero ninguna quebró el espíritu de Israel. Cuando Jerusalén fue incendiada y el Templo destruido en el 70 d.C., cuando Masada cayó tras tres años de asedio, cuando los pueblos de Judea fueron reducidos a cenizas, siempre renacía la misma certeza: era mejor morir de pie con dignidad que sobrevivir de rodillas bajo el yugo de Roma.
Masada
Los romanos enviaron innumerables ejércitos, tratando a Judea como un campo de batalla decisivo, su “extraño cercano”. Pero frente a las máquinas de guerra, las cohortes disciplinadas y los castigos implacables, los judíos inventaron una resistencia de fuego y piedra, hecha de guerrillas, revueltas repentinas, emboscadas y sacrificios.
Cada cueva se convirtió en una fortaleza, cada colina en un bastión de libertad, cada mártir en un testigo que la historia no olvidaría.
Los héroes de esta lucha aún llevan la grandeza de los tiempos antiguos: Juan de Giscala, Simón bar Giora y, sobre todo, Simón Bar Kojba, a quien muchos aclamaron como el Mesías de Israel.
Bar Kojba
Bajo su liderazgo, los insurgentes creyeron por un momento que podrían liberar la tierra de Judá. Aunque fue aplastado por el colosal poder de Roma, Bar Kojba sigue siendo una figura de luz: encarna al hombre que, frente a lo invencible, elige luchar en lugar de resignarse.
Esos siglos fueron un mar de lágrimas y sangre: ciudades arrasadas, poblaciones masacradas, exiliados dispersos a los cuatro vientos. Sin embargo, la derrota militar fue una victoria espiritual.
Porque si Roma destruyó muros y vidas, no pudo destruir el alma de Israel.
El Templo ardió, pero la fe no se extinguió.
Cerca de cuatro millones de judíos murieron en combate o fueron asesinados por las legiones romanas. El estado colapsó, pero la nación sobrevivió, sostenida por la Torá, las sinagogas y la memoria de los mártires.
El espíritu de este pueblo, destruido y dispersado por el mundo mediterráneo, permaneció intangible, por lo que pudo transmitirse y mantenerse vivo.
Barry Strauss recuerda en su último libro que, sin esta resistencia feroz, el judaísmo tal vez no habría sobrevivido a los siglos. Fue en la tragedia donde se forjó su inmortalidad.
Como un metal purificado por el fuego, la identidad judía salió de estas pruebas más fuerte e indestructible. Roma, el imperio del mundo, acabó cayendo en el olvido. Israel, el pueblo de la memoria y la fe, sigue vivo.
Así, la historia de Judea frente a Roma no se lee como una derrota, sino como una epopeya gloriosa.
Las piedras de nuestra Jerusalén destruida, los gritos de Masada, la sangre derramada por los insurgentes, todo ello compone una sinfonía de valentía.
En esta lucha milenaria, Israel transmitió al mundo un mensaje eterno: no hay fuerza capaz de apagar la llama de un pueblo que elige la libertad y la fidelidad a su Dios.
Desde 1967, Jerusalén ha sido reunificada, convirtiéndose en la capital indivisible del Estado de Israel, ¡que los descendientes de los romanos aún se atreven a cuestionar!
Un nuevo libro cuenta esta historia: Autor: Barry Strauss, Judíos/Roma, Simon & Schuster
Tras dejar el foro de la ciudad de las siete colinas, con el corazón alegre de caminar entre las ruinas de nuestros enemigos, aún muy vivos, nos dirigimos a las orillas del Tíber, visitamos la magnífica sinagoga y terminamos con los famosos espaguetis con bottarga y alcachofas al estilo judío en Yotvata, en el gueto de Roma.
Este artículo es personal. No pretendo ser científico, historiador ni periodista profesional... Es delicado dar testimonio como profano, pero en este blog generalmente expreso un entusiasmo basado en la actualidad y mi lectura de la prensa internacional.
Las fotos y videos provienen de la web, también para un uso estrictamente personal y privado.
Hébreu
ההתנגדות היהודית מול רומא: סיפור גבורה
מצאתי את עצמי ברומא, מתחת לקשת הניצחון של טיטוס, צופה בתהלוכת העבדים היהודיים והלגיונרים המנצחים הנושאים את המנורה מבית המקדש ששרפו.
כמעט 2,000 שנים חלפו, הרומאים נעלמו, אך היהודים, למרות שנאת העמים, במיוחד האירופאים, עדיין כאן; הם אפילו העזו לבנות מחדש את ארצם, בדומה לשומרונים ולעמים אחרים שבאו ממקומות אחרים... ובכל זאת, בכל פעם היה צריך להילחם, וצאצאי העברים תמיד הובסו.
יש סוד במה שמכונה התנגדות, ואחר כך חוסן: זו האמונה הבלתי מעורערת בגורלם.
בירושלים, הפרושים התנגדו לצדוקים, וקראו לרומאים להפריד ביניהם. בשנת 63 לפנה"ס, פומפיוס, מצביא רומאי, חצה את חומות ירושלים, במחשבה שיכניע עם כמו רבים אחרים.
פומפיוס ולגיונותיו
הוא לא ידע שהוא נכנס למלחמה נגד אומה שרצונה לחירות יהיה חזק יותר מכל הלגיונות הרומאיים יחד.
כי בין העמים שנכבשו על ידי רומא — הגאלים, הגרמנים, הקרתגים, הבריטונים — אף אחד לא הראה את אותה נחישות כמו היהודים ביהודה.
הם לבדם, במשך כמעט שני מאות שנים, סירבו לכרוע ברך והפכו את ההתנגדות לא רק לנסיבה, אלא לייעוד.
שלושה מרידות גדולות סימנו את האפוס הזה: המרד הגדול (66-74 לספירה), מרד הגולה (116 לספירה) ומרד בר כוכבא (132-136 לספירה).
המנורה
כל אחת הסתיימה בדם, אך אף אחת לא שברה את רוח ישראל. כשירושלים נשרפה ובית המקדש נהרס בשנת 70 לספירה, כשמצדה נפלה לאחר שלוש שנות מצור, כשכפרי יהודה הפכו לאפר, תמיד התחדשה אותה ודאות: עדיף למות זקוף בכבוד מאשר לשרוד כפוף תחת עול רומא.
מצדה
הרומאים שלחו צבאות אין ספור, התייחסו ליהודה כשדה קרב מכריע, "הזר הקרוב" שלהם. אך מול מכונות המלחמה, הקוהורטות הממושמעות והעונשים חסרי הרחמים, היהודים המציאו התנגדות של אש ואבן, עשויה מגרילה, מרידות פתאומיות, מארבים והקרבה.
כל מערה הפכה למבצר, כל גבעה לבסיס חירות, כל קדוש מעונה לעד שההיסטוריה לא תשכח.
גיבורי המאבק הזה עדיין נושאים את הגדולה של הימים הקדמונים: יוחנן מגוש חלב, שמעון בר גיורא, ובעיקר שמעון בר כוכבא, שרבים הכריזו עליו כמשיח ישראל.
בר כוכבא
תחת הנהגתו, המורדים האמינו לרגע שיוכלו לשחרר את ארץ יהודה. גם כשנרמס על ידי הכוח העצום של רומא, בר כוכבא נשאר דמות של אור: הוא מגלם את האדם שבפני הבלתי מנוצח בוחר להילחם ולא להיכנע.
מאות השנים הללו היו ים של דמעות ודם: ערים נחרבו, אוכלוסיות נטבחו, גולים פוזרו לכל רוחות השמיים. ובכל זאת, התבוסה הצבאית הייתה ניצחון רוחני.
כי אם רומא הרסה חומות וחיים, היא לא הצליחה להרוס את נשמת ישראל.
בית המקדש נשרף, אבל האמונה לא כבתה.
כמעט ארבעה מיליון יהודים מתו בקרב או נרצחו על ידי הלגיונות הרומאיים. המדינה קרסה, אך האומה שרדה, נישאת על ידי התורה, בתי הכנסת וזכר הקדושים.
הרוח של העם הזה, שנחרב ופוזר ברחבי העולם הים-תיכוני, נותרה בלתי מוחשית, ולכן יכלה לעבור מדור לדור ולהישאר חיה.
בארי סטראוס מזכיר בספרו האחרון שבלי ההתנגדות העיקשת הזו, היהדות אולי לא הייתה שורדת את המאות. בטרגדיה נרקמה האלמותיות שלה.
כמו מתכת שזוככה באש, הזהות היהודית יצאה מהניסיונות הללו חזקה יותר ובלתי ניתנת להריסה. רומא, אימפריית העולם, בסופו של דבר נפלה לשכחה. ישראל, עם הזיכרון והאמונה, עדיין חי.
לכן, סיפור יהודה מול רומא אינו נקרא כסיפור של תבוסה, אלא כאפוס מפואר.
האבנים של ירושלים ההרוסה שלנו, זעקות מצדה, הדם שנשפך על ידי המורדים — כל אלה מרכיבים סימפוניה של אומץ.
במאבק האלפיים הזה, ישראל העבירה לעולם מסר נצחי: אין כוח שיכול לכבות את להבת העם שבוחר בחירות ובנאמנות לאלוהיו.
מאז 1967, ירושלים אוחדה מחדש והפכה לבירתה הבלתי ניתנת לחלוקה של מדינת ישראל, אותה צאצאי הרומאים עדיין מעזים לערער!
ספר חדש מספר את הסיפור הזה: מחבר: בארי סטראוס, יהודים/רומא, סיימון אנד שוסטר
לאחר שעזבנו את הפורום של העיר בעלת שבע הגבעות, לבנו שמח כשצעדנו בין חורבות אויבינו, עדיין חיים מאוד, הלכנו לגדות נהר הטיבר, ביקרנו בבית הכנסת המפואר וסיימנו עם פסטה מפורסמת עם בוטארגה וארטישוקים בסגנון יהודי ביוטווטה בגטו של רומא.
מאמר זה הוא אישי. אינני מתיימר להיות מדען, היסטוריון או עיתונאי מקצועי... עדין להעיד כחובבן, אבל בבלוג זה אני מבטא בדרך כלל התלהבות המבוססת על האקטואליה וקריאת העיתונות הבינלאומית שלי.
התמונות והסרטונים נלקחו מהרשת, גם כן לשימוש אישי ופרטי בלבד.
le Tombeau d'Abraham à Hébron
