Dès 1988, Israël a rejoint les grands pays de l’espace avec le lancement d’Ofek , Israël vient de lancer Ofek 19, un oeil qui détecte des objets de 50 cm, ce satellite espionne la région et particulièrement l'Iran. Le pas de lancement se situe à Palmahim, avec un lanceur israélien.
Lancement d'Ofek 19
Le lancement réussi du satellite Ofek 19 marque une nouvelle étape dans la trajectoire spatiale israélienne. Réalisée depuis la base de Palmachim, cette mise en orbite confirme qu’Israël maîtrise toutes les étapes de la chaîne spatiale : conception, fabrication, lancement et exploitation d’un satellite militaire avancé. Peu de nations dans le monde possèdent cette capacité, que l’on peut qualifier de souveraineté spatiale complète.
Depuis le premier Ofek 1 en 1988, Israël a progressivement construit une filière nationale, reposant sur des acteurs comme Israel Aerospace Industries (IAI), Rafael, Elbit Systems et l’armée.
La série des satellites Ofek constitue un programme stratégique qui permet à l’État hébreu de disposer d’outils de reconnaissance indépendants, réduisant ainsi sa dépendance vis-à-vis d’alliés comme les États-Unis.
Avec Ofek 19, les responsables militaires soulignent que le pays dispose désormais d’un système capable d’assurer une surveillance permanente des zones sensibles du Moyen-Orient, et même au-delà, renforçant l’anticipation et la supériorité technologique.
Cet accomplissement n’est pas seulement militaire: il illustre la maturité de l’industrie spatiale israélienne, qui combine innovation, miniaturisation et fiabilité des technologies. Israël s’est spécialisé dans des satellites de petite taille, mais très performants, adaptés à ses besoins spécifiques et compatibles avec ses lanceurs locaux.
La question se pose désormais : Israël a-t-il rejoint les grands pays de l’espace ? Traditionnellement, ce cercle est dominé par les États-Unis, la Russie, la Chine, l’Europe (via l’ESA et ArianeGroup) et l’Inde, capables de lancer régulièrement des satellites en orbite et de développer des programmes ambitieux (exploration lunaire, sondes interplanétaires, télécommunications massives).
Israël n’appartient pas à ce groupe en termes de volume de moyens, de budgets ou d’ambitions civiles et scientifiques. Le pays ne dispose pas de programmes d’exploration planétaire ni de lanceurs lourds capables de placer des charges importantes en orbite géostationnaire.
Le lancement de la sonde Beresheet vers la Lune en 2019, qui a échoué à l'arrivée sur la Lune avait montré une volonté de se projeter au-delà de la sphère militaire, mais cela reste limité.
En revanche, Israël fait partie du cercle très restreint des nations dotées d’une autonomie militaire spatiale. Sur ce point précis, il rejoint effectivement les « grands » : seuls une dizaine d’États au monde sont capables de concevoir et mettre en orbite des satellites de reconnaissance de façon indépendante.
L’intégration d’Ofek 19 à cette série place Israël au niveau de la France, du Japon ou de l’Inde dans le domaine des satellites militaires, même si ces pays disposent en parallèle de programmes civils plus vastes.
Israël occupe donc une position hybride :
- Puissance spatiale majeure dans le domaine militaire, avec une autonomie complète en observation et en renseignement.
- Puissance moyenne dans le domaine civil et scientifique, où ses moyens restent modestes comparés aux grandes agences.
- Puissance innovante dans le domaine technologique, avec des solutions légères et efficaces, souvent exportées vers d’autres pays (par exemple les satellites espions vendus à l’Italie ou à d’autres alliés).
Avec Ofek 19, l’État hébreu n’égale pas encore les ambitions interplanétaires de la NASA, de la CNSA (Chine) ou d’ISRO (Inde). Mais il confirme qu’il fait partie des acteurs incontournables du spatial de défense, capable d’influer sur l’équilibre stratégique régional et de contribuer à la dynamique mondiale de militarisation de l’espace.
Le lancement d’Ofek 19 ne fait pas d’Israël une superpuissance spatiale comparable aux États-Unis, à la Chine ou à l’Europe. En revanche, il consolide son statut de nation spatiale souveraine et de leader régional dans l’espace militaire.
Dans un contexte où l’espace est devenu un domaine clé de la sécurité nationale et de la compétition internationale, Israël peut désormais être considéré comme l’un des « grands » — non pas par la taille de ses programmes, mais par sa capacité autonome et son efficacité technologique.
En somme, Israël ne rivalise pas avec les géants globaux, mais il a bel et bien rejoint le club restreint des nations spatiales stratégiques, celles qui voient dans l’espace non seulement un horizon scientifique, mais surtout un outil décisif pour la météorologie, la topographie, la défense et la survie nationale.
© 2025 JBCH. Tous droits réservés. Reproduction du texte interdite sans autorisation
Cet article est personnel, je ne prétends pas être ni un scientifique, ni un historien, ni un professionnel du journalisme...
C'est délicat de témoigner quand on est un profane, mais dans ce blog j'exprime en général un coup de coeur
d'après l'actualité , et le lecture de ma revue de presse internationale quotidienne
les photos et films sont prises sur le web, là aussi pour une utilisation strictement personnelle, privée.
English Translation
Since 1988, Israel has joined the major space powers with the launch of Ofek. Israel has now launched Ofek 19, an eye capable of detecting objects as small as 50 cm. This satellite monitors the region, with a particular focus on Iran. The launch took place from Palmachim with an Israeli-made launcher.
Launch of Ofek 19
The successful launch of the Ofek 19 satellite marks a new stage in Israel’s space trajectory. Carried out from the Palmachim base, this deployment confirms that Israel now controls all stages of the space chain: design, manufacturing, launch, and operation of an advanced military satellite. Very few nations in the world possess such capacity, which can rightly be described as complete space sovereignty.
Since the first Ofek 1 in 1988, Israel has progressively built a national space industry involving actors such as Israel Aerospace Industries (IAI), Rafael, Elbit Systems, and the military.
The Ofek satellite series represents a strategic program enabling Israel to have independent reconnaissance tools, thus reducing its reliance on allies like the United States.
With Ofek 19, military officials stress that the country now possesses a system capable of providing constant surveillance of sensitive areas in the Middle East and beyond, reinforcing both anticipation and technological superiority.
This achievement is not only military: it illustrates the maturity of Israel’s space industry, which combines innovation, miniaturization, and technological reliability. Israel has specialized in small but highly efficient satellites, tailored to its specific needs and compatible with its local launchers.
The question now arises: has Israel joined the ranks of the major space powers? Traditionally, this circle has been dominated by the United States, Russia, China, Europe (via ESA and ArianeGroup), and India—countries capable of routinely launching satellites into orbit and developing ambitious programs (lunar exploration, interplanetary probes, massive telecommunications).
Israel does not belong to this group in terms of scale, budgets, or civil and scientific ambitions. It does not possess planetary exploration programs nor heavy launchers capable of placing large payloads in geostationary orbit.
The launch of the Beresheet probe to the Moon in 2019, which ended in failure upon landing, showed a will to project itself beyond the military sphere, but such efforts remain limited.
However, Israel belongs to the very restricted circle of nations with true military space autonomy. On this point, it indeed joins the “majors”: only about ten countries worldwide are capable of independently designing and launching reconnaissance satellites.
The integration of Ofek 19 places Israel on the level of France, Japan, or India in the military satellite field, even though these nations also possess broader civil space programs.
Israel therefore occupies a hybrid position:
-
A major military space power, with full autonomy in observation and intelligence.
-
A medium civil and scientific power, with modest means compared to large agencies.
-
An innovative technological power, providing efficient lightweight solutions, often exported to allied countries (for instance, spy satellites sold to Italy).
With Ofek 19, Israel does not yet match the interplanetary ambitions of NASA, CNSA (China), or ISRO (India). But it confirms its place among the key players in defense space, able to shape the strategic balance of the region and to contribute to the global militarization of space.
The launch of Ofek 19 does not make Israel a space superpower comparable to the United States, China, or Europe. However, it consolidates its status as a sovereign space nation and a regional leader in military space.
In a world where space has become a key domain of national security and international competition, Israel can now be considered among the “greats”—not because of the scale of its programs, but due to its autonomous capability and technological efficiency.
In short, Israel does not rival the global giants, but it has indeed joined the restricted club of strategic space nations, those who see space not only as a scientific horizon but also as a decisive tool for meteorology, topography, defense, and national survival.
© 2025 JBCH. All rights reserved. Reproduction forbidden without authorization.
Traducción al Español
Desde 1988, Israel se unió a las grandes potencias espaciales con el lanzamiento del Ofek. Ahora, Israel acaba de lanzar el Ofek 19, un “ojo” capaz de detectar objetos de hasta 50 cm. Este satélite espía la región, con especial atención a Irán. El lanzamiento tuvo lugar en Palmachim con un lanzador israelí.
Lanzamiento del Ofek 19
El exitoso lanzamiento del satélite Ofek 19 marca una nueva etapa en la trayectoria espacial de Israel. Realizado desde la base de Palmachim, esta puesta en órbita confirma que Israel domina todas las etapas de la cadena espacial: diseño, fabricación, lanzamiento y operación de un satélite militar avanzado. Muy pocas naciones en el mundo poseen esta capacidad, que se puede calificar de soberanía espacial completa.
Desde el primer Ofek 1 en 1988, Israel ha ido construyendo progresivamente una industria espacial nacional, apoyada en actores como Israel Aerospace Industries (IAI), Rafael, Elbit Systems y el ejército.
La serie de satélites Ofek constituye un programa estratégico que permite a Israel disponer de herramientas de reconocimiento independientes, reduciendo así su dependencia de aliados como Estados Unidos.
Con Ofek 19, los responsables militares destacan que el país cuenta ahora con un sistema capaz de asegurar una vigilancia permanente de las zonas sensibles de Oriente Medio y más allá, reforzando la anticipación y la superioridad tecnológica.
Este logro no es solo militar: ilustra la madurez de la industria espacial israelí, que combina innovación, miniaturización y fiabilidad tecnológica. Israel se ha especializado en satélites pequeños pero muy eficientes, adaptados a sus necesidades específicas y compatibles con sus lanzadores locales.
La pregunta ahora es: ¿ha entrado Israel en el círculo de las grandes potencias espaciales? Tradicionalmente, este grupo está dominado por Estados Unidos, Rusia, China, Europa (a través de la ESA y ArianeGroup) e India, capaces de lanzar satélites de manera rutinaria y desarrollar programas ambiciosos (exploración lunar, sondas interplanetarias, telecomunicaciones masivas).
Israel no pertenece a este grupo en términos de volumen de medios, presupuestos o ambiciones civiles y científicas. El país no dispone de programas de exploración planetaria ni de lanzadores pesados capaces de poner cargas grandes en órbita geoestacionaria.
El lanzamiento de la sonda Beresheet hacia la Luna en 2019, que fracasó en su alunizaje, mostró la voluntad de proyectarse más allá del ámbito militar, pero tales esfuerzos siguen siendo limitados.
Sin embargo, Israel forma parte del círculo muy reducido de naciones dotadas de autonomía militar espacial. En este punto, se une efectivamente a los “grandes”: solo una decena de países en el mundo son capaces de diseñar y poner en órbita satélites de reconocimiento de manera independiente.
La integración del Ofek 19 sitúa a Israel al nivel de Francia, Japón o India en el campo de los satélites militares, aunque esos países disponen en paralelo de programas civiles más amplios.
Israel ocupa, por tanto, una posición híbrida:
-
Potencia espacial mayor en el ámbito militar, con autonomía completa en observación e inteligencia.
-
Potencia media en el ámbito civil y científico, con recursos modestos comparados con las grandes agencias.
-
Potencia innovadora en el ámbito tecnológico, con soluciones ligeras y eficaces, a menudo exportadas a otros países aliados (como los satélites espía vendidos a Italia).
Con Ofek 19, Israel aún no iguala las ambiciones interplanetarias de la NASA, la CNSA (China) o la ISRO (India). Pero confirma que forma parte de los actores imprescindibles del espacio de defensa, capaz de influir en el equilibrio estratégico regional y contribuir a la dinámica mundial de militarización del espacio.
El lanzamiento del Ofek 19 no convierte a Israel en una superpotencia espacial comparable a Estados Unidos, China o Europa. Sin embargo, consolida su estatus de nación espacial soberana y líder regional en el espacio militar.
En un contexto en el que el espacio se ha convertido en un dominio clave de la seguridad nacional y de la competencia internacional, Israel puede ser considerado ahora como uno de los “grandes”: no por el tamaño de sus programas, sino por su capacidad autónoma y su eficacia tecnológica.
En suma, Israel no compite con los gigantes globales, pero sí ha entrado en el club restringido de las naciones espaciales estratégicas, aquellas que ven en el espacio no solo un horizonte científico, sino sobre todo una herramienta decisiva para la meteorología, la topografía, la defensa y la supervivencia nacional.
© 2025 JBCH. Todos los derechos reservados. Prohibida la reproducción sin autorización.
תרגום לעברית
מאז 1988 הצטרפה ישראל למועדון מעצמות החלל הגדולות עם שיגור הלוויין אופק. כעת שיגרה ישראל את אופק 19 – “עין” המסוגלת לזהות עצמים בגודל של 50 ס”מ בלבד. הלוויין עוקב אחר האזור, ובמיוחד אחרי איראן. השיגור התבצע מבסיס פלמחים באמצעות משגר ישראלי.
שיגור אופק 19
השיגור המוצלח של לוויין אופק 19 מהווה שלב חדש במסלול החללי של ישראל. הביצוע מבסיס פלמחים מוכיח כי ישראל שולטת בכל שלבי שרשרת החלל: תכנון, ייצור, שיגור ותפעול של לוויין צבאי מתקדם. מעט מאוד מדינות בעולם מחזיקות ביכולת כזו, שניתן לכנותה ריבונות חלל מלאה.
מאז שיגור אופק 1 בשנת 1988 בנתה ישראל בהדרגה תעשיית חלל לאומית, הנשענת על גופים כמו התעשייה האווירית (IAI), רפאל, אלביט מערכות והצבא.
סדרת לווייני אופק מהווה תוכנית אסטרטגית שמעניקה לישראל יכולת איסוף מודיעין עצמאית, וכך מצמצמת את תלותה בבעלות בריתה, ובראשן ארצות הברית.
באמצעות אופק 19 מדגישים גורמים ביטחוניים כי למדינה יש כעת מערכת שמסוגלת לספק ניטור מתמשך של אזורים רגישים במזרח התיכון ואף מעבר לו, ובכך לחזק את יכולת החיזוי והעליונות הטכנולוגית שלה.
הישג זה אינו צבאי בלבד: הוא מדגים את בגרות תעשיית החלל הישראלית, המשלבת חדשנות, מזעור ואמינות טכנולוגית. ישראל התמחתה בלוויינים קטנים אך יעילים ביותר, המותאמים לצרכיה הייחודיים ותואמים למשגריה המקומיים.
השאלה היא כעת: האם ישראל הצטרפה למעצמות החלל הגדולות? באופן מסורתי קבוצה זו נשלטה על ידי ארה”ב, רוסיה, סין, אירופה (באמצעות סוכנות החלל האירופית וקבוצת אריאן) והודו – מדינות המסוגלות לשגר לוויינים באופן שוטף ולפתח תוכניות שאפתניות (חקירת הירח, גשושיות בין-פלנטריות, טלקומוניקציה בקנה מידה רחב).
ישראל אינה משתייכת לקבוצה זו מבחינת היקף המשאבים, התקציבים או השאיפות המדעיות והאזרחיות. אין לה תוכניות לחקר כוכבי לכת או משגרים כבדים היכולים להציב מטענים גדולים במסלול גיאוסטציונרי.
שיגור גשושית בראשית לירח בשנת 2019, שנכשל בנחיתה, הראה רצון להתרחב מעבר למרחב הצבאי, אך מדובר בניסיון מוגבל.
לעומת זאת, ישראל שייכת למעגל המצומצם ביותר של מדינות בעלות אוטונומיה צבאית בחלל. בהיבט זה היא אכן מצטרפת ל”גדולות”: רק כעשר מדינות בעולם מסוגלות לתכנן ולשגר לווייני ריגול באופן עצמאי.
שילובו של אופק 19 בסדרה הזו מציב את ישראל ברמתן של צרפת, יפן והודו בתחום לווייני הריגול הצבאיים, גם אם למדינות אלו יש במקביל תוכניות חלל אזרחיות רחבות בהרבה.
ישראל תופסת אפוא עמדה היברידית:
-
מעצמת חלל מובילה בתחום הצבאי, עם עצמאות מלאה באיסוף מודיעין ובתצפית.
-
מעצמה בינונית בתחום האזרחי והמדעי, בעלת משאבים מוגבלים לעומת סוכנויות החלל הגדולות.
-
מעצמה חדשנית טכנולוגית, עם פתרונות קלים ויעילים, שנמכרים לעיתים למדינות אחרות (כמו לווייני ריגול שנמכרו לאיטליה).
באמצעות אופק 19, ישראל עדיין אינה מגיעה לשאיפות הבין-פלנטריות של נאס”א, סוכנות החלל הסינית (CNSA) או סוכנות החלל ההודית (ISRO). אך היא מאשרת את השתייכותה לקבוצת השחקנים המרכזיים בתחום החלל הביטחוני, היכולים להשפיע על מאזן הכוחות האסטרטגי האזורי ולתרום למגמה העולמית של מיליטריזציה של החלל.
שיגור אופק 19 אינו הופך את ישראל למעצמת-על בחלל בדומה לארה”ב, סין או אירופה. אולם הוא מחזק את מעמדה כמדינת חלל ריבונית וכמנהיגה אזורית בתחום החלל הצבאי.
בעידן שבו החלל הפך לזירה מרכזית בביטחון הלאומי ובתחרות הבינלאומית, ניתן לראות בישראל כיום אחת ה”גדולות” – לא בגלל גודל תוכניותיה, אלא בשל יכולתה העצמאית ויעילותה הטכנולוגית.
לסיכום, ישראל אינה מתחרה בענקיות הגלובליות, אך הצטרפה בהחלט למועדון המצומצם של מעצמות החלל האסטרטגיות – אלו הרואות בחלל לא רק אופק מדעי, אלא בראש ובראשונה כלי מכריע לחיזוי מזג אוויר, טופוגרפיה, הגנה והישרדות לאומית.
© 2025 JBCH. כל הזכויות שמורות. אסורה ההעתקה ללא אישור.
