Tout le monde connait sa splendeur, mais sa chute fut spectaculaire... Un Opéra lui a été consacré par Verdi, Nabucco.
🇫🇷
Nabuchodonosor II, roi de Babylone au VIe siècle avant notre ère, reste une figure emblématique de l’histoire du Proche-Orient ancien. Son nom évoque tout à la fois la gloire impériale, la violence des conquêtes et la tragédie de l’exil.
Il est surtout connu pour avoir détruit et incendié le Temple de Salomon à Jérusalem en 586 av. J.-C., provoquant la première grande diaspora juive. En capturant la royauté et l’élite intellectuelle de Juda, il ne s’est pas contenté de briser une nation : il a symboliquement porté un coup à l’alliance religieuse du peuple hébreu.
Son pouvoir ne s’arrêtait pas à la guerre : Nabuchodonosor fut également un grand bâtisseur. À Babylone, il érigea des palais somptueux et des temples grandioses, consolidant l’image d’une capitale prestigieuse au cœur de l’empire.
Les célèbres jardins suspendus, l’une des sept merveilles du monde antique, lui sont traditionnellement attribués, bien que leur existence soit encore débattue par les historiens. Ces jardins incarnaient une volonté de dominer la nature et d’impressionner le monde.
Il gravait son nom sur les briques des édifices pour affirmer sa postérité, cherchant à se lier éternellement à la grandeur babylonienne. Cette mégalomanie, que l’on retrouve des siècles plus tard chez Saddam Hussein, est la marque des souverains voulant inscrire leur règne dans l’éternité.
Mais toute gloire a une fin. Les Perses de Cyrus le Grand finirent par renverser Babylone en 539 av. J.-C. L’empire babylonien s’effondra, et avec lui l’illusion d’un pouvoir éternel. Nabuchodonosor, s’il fut l’un des plus brillants souverains de l’Antiquité, symbolise aussi l’orgueil humain confronté à l’histoire divine. Ironie de l’histoire : c’est Cyrus, roi païen, qui autorisera les Juifs à rentrer en Judée et reconstruire leur Temple. Le cycle des empires n’éteint jamais la mémoire des peuples.
© 2025 JBCH. Tous droits réservés. Reproduction interdite sans autorisation.
🇬🇧
Nebuchadnezzar II, king of Babylon in the 6th century BCE, remains an emblematic figure in the history of the ancient Near East. His name evokes imperial glory, the violence of conquests, and the tragedy of exile. He is most famous for having destroyed and burned Solomon’s Temple in Jerusalem in 586 BCE, triggering the first major Jewish diaspora. By capturing the royalty and intellectual elite of Judah, he not only dismantled a nation but symbolically struck at the religious covenant of the Hebrew people.
Nebuchadnezzar was not just a warrior; he was a great builder. In Babylon, he erected magnificent palaces and grand temples, turning the city into a dazzling imperial capital. The Hanging Gardens, one of the Seven Wonders of the Ancient World, are traditionally attributed to him, though their existence is still debated. These gardens symbolized a will to master nature and to impress both subjects and enemies.
He inscribed his name on the bricks of buildings to affirm his legacy, aiming to eternally link himself to Babylonian greatness. This megalomania, echoed centuries later by Saddam Hussein, reflects rulers’ obsession with immortalizing their reign.
Yet all glory must end. Cyrus the Great of Persia conquered Babylon in 539 BCE. The Babylonian Empire fell, and with it the illusion of eternal power. Though one of the most brilliant rulers of antiquity, Nebuchadnezzar also represents human pride confronted with divine history. Ironically, it was Cyrus—a pagan king—who allowed the Jews to return to Judea and rebuild their Temple. The cycle of empires never erases the memory of the people.
🇪🇸
Nabucodonosor II, rey de Babilonia en el siglo VI a.C., sigue siendo una figura emblemática de la historia del antiguo Oriente Próximo. Su nombre evoca gloria imperial, violencia bélica y la tragedia del exilio. Es especialmente conocido por haber destruido y quemado el Templo de Salomón en Jerusalén en el año 586 a.C., provocando la primera gran diáspora judía. Al capturar a la realeza y a la élite judía, no solo destruyó una nación, sino que asestó un golpe simbólico a la alianza religiosa del pueblo hebreo.
Pero Nabucodonosor no fue solo un guerrero: también fue un gran constructor. En Babilonia levantó palacios suntuosos y templos majestuosos, convirtiendo la ciudad en una capital imperial de referencia. Los célebres Jardines Colgantes, una de las siete maravillas del mundo antiguo, se le atribuyen tradicionalmente, aunque los historiadores aún debaten su existencia. Estos jardines representaban la voluntad de dominar la naturaleza y causar admiración.
Grababa su nombre en los ladrillos de los edificios para asegurar su legado, buscando unirse eternamente a la grandeza de Babilonia. Esta megalomanía, visible siglos después en Saddam Hussein, refleja el deseo de los gobernantes de inmortalizar su poder.
Pero toda gloria tiene su fin. Los persas, bajo Ciro el Grande, conquistaron Babilonia en el año 539 a.C. El imperio babilónico cayó, y con él, la ilusión de un poder eterno. Nabucodonosor, aunque fue uno de los soberanos más brillantes de la Antigüedad, simboliza también el orgullo humano frente a la historia divina. Paradójicamente, fue Ciro, un rey pagano, quien permitió a los judíos regresar a Judea y reconstruir su Templo. El ciclo de los imperios jamás borra la memoria de los pueblos.
🇮🇱
פירוש בעברית
נבוכדנאצר השני, מלך בבל במאה השישית לפני הספירה, נותר דמות מפתח בהיסטוריה של המזרח הקדום. שמו מעורר הד של תהילה אימפריאלית, אלימות כיבושים וטרגדיית הגלות. הוא נודע במיוחד כמי שהחריב ושרף את בית המקדש הראשון בירושלים בשנת 586 לפנה”ס, ובכך החל את הגלות היהודית הגדולה הראשונה. כאשר לקח בשבי את משפחת המלוכה ואת האליטה של ממלכת יהודה, הוא לא רק חיסל עם, אלא פגע בלב הברית בין העם לאלוהיו.
אולם נבוכדנאצר לא היה רק לוחם – הוא היה גם בונה עצום. בבבל הקים ארמונות מפוארים ומקדשים מרשימים, וביסס את בבל כבירת פאר. הגנים התלויים המפורסמים, אחת משבע פלאי העולם העתיק, מיוחסים לו במסורת, אף שקיומם ההיסטורי שנוי במחלוקת. הגנים שיקפו את הרצון האנושי לשלוט בטבע ולרשום רושם עז על הדורות.
הוא חקק את שמו על הלבנים של המבנים כדי להנציח את שמו ולהתחבר לנצח לתפארת בבל. מגלומניה זו, שניכרה גם אצל סדאם חוסיין מאות שנים אחר כך, מצביעה על התשוקה של שליטים להותיר חותם נצחי.
אך לכל תהילה יש סוף. בשנת 539 לפנה”ס נכבשה בבל על ידי כורש מלך פרס. האימפריה הבבלית התמוטטה, והאשליה של כוח נצחי נעלמה. נבוכדנאצר, שהיה מהמלכים המבריקים של העת העתיקה, מגלם גם את גאוות האדם אל מול מהלך ההיסטוריה וההשגחה האלוהית. באירוניה היסטורית, דווקא כורש – מלך פגאני – אפשר ליהודים לשוב ליהודה ולבנות את בית המקדש השני. מחזורי האימפריות אינם מוחקים את זיכרון העמים.
