La prophétie a donc un sens politique et des liens avec les guerres contemporaines contre Israël, J'ai donc analysé ce texte et cherché les raisons du renouveau de l’antisémitisme en Occident.
La diversité des alliés cités par Ézéchiel — Perses, peuples africains, tribus des steppes et d’Anatolie — traduit l’idée d’une opposition universelle. Les rabbins parlent des « 70 nations » (Genèse 10), c’est-à-dire l’humanité entière en dehors d’Israël, rassemblée dans un même mouvement d’hostilité.
Religieusement, cette prophétie rappelle une constante : Israël, même revenu sur sa terre et prospère, ne sera jamais à l’abri d’une ultime épreuve.
Le Talmud (Sanhédrin 97b) voit dans Gog et Magog la dernière étape avant l’ère messianique : une crise totale où les forces du mal seront anéanties pour laisser place à un monde pacifié.
Pour la mystique juive (Zohar, le Kabbale), Gog et Magog sont les forces spirituelles d’impureté qui résistent au dévoilement ultime de la présence divine.
Si la prophétie est eschatologique, son schéma trouve des échos frappants dans la réalité contemporaine. Depuis 1948, la renaissance d’Israël sur sa terre — ce que décrivait Ézéchiel dans les chapitres précédents avec la vision des ossements desséchés — a été suivie presque immédiatement par une série de coalitions hostiles.
De la guerre d’Indépendance aux conflits plus récents (guerres d’attrition, Intifadas, attaques du Hamas, du Hezbollah, menaces iraniennes), Israël a connu la répétition d’un scénario : un État juif contesté dans sa légitimité et assiégé militairement, diplomatiquement et médiatiquement.
Les coalitions politiques anti-israéliennes ne sont pas seulement régionales : elles se manifestent dans des votes à l’ONU, dans des campagnes économiques (BDS), ou par des alliances tacites entre régimes autoritaires et mouvances idéologiques radicales en Occident.
Dans la prophétie comme dans la géopolitique actuelle, le conflit n’est pas seulement militaire : il est aussi symbolique. La résistance d’Israël est perçue par certains comme un défi à l’ordre mondial qu’ils souhaitent imposer.
L’antisémitisme, loin d’être éradiqué après la Shoah, connaît aujourd’hui une résurgence inquiétante dans de nombreuses sociétés occidentales. Plusieurs facteurs convergent :Transfert de l’antijudaïsme religieux vers l’antisionisme politique
Après 1945, le discours antisémite direct est devenu socialement inacceptable en Europe occidentale. Mais la contestation d’Israël a servi de vecteur de re-légitimation : en présentant l’État juif comme un oppresseur, on réintroduit des stéréotypes anciens sous une forme politique.
Les mouvements d’extrême droite utilisent les vieux clichés sur la domination juive, tandis que certaines franges de l’extrême gauche reprennent des narrations complotistes sur Israël comme « tête de pont » de l’impérialisme occidental.
Ces discours, bien que contradictoires dans leurs idéologies, se rejoignent dans la cible : le Juif, ou l’État juif. Les sociétés européennes accueillent des populations venues de pays où l’antisémitisme est enseigné dans les médias et les écoles. Dans ce contexte, le conflit israélo-arabe devient un facteur d’importation de la haine anti-juive, souvent sans filtre critique.
Dans certaines capitales occidentales, les autorités hésitent à nommer ou sanctionner clairement l’antisémitisme quand il est exprimé par des minorités perçues comme victimes d’autres formes de discrimination, créant un double standard moral.
Internet amplifie et diffuse les thèses complotistes à vitesse inédite. Les images sorties de leur contexte lors de conflits (notamment à Gaza) sont instrumentalisées pour nourrir la haine, sans vérification.
Qu’on la lise comme un scénario futur ou comme un miroir spirituel des conflits actuels, cette prophétie rappelle un point central : la survie d’Israël n’est pas seulement un enjeu politique, mais le cœur d’un récit où se joue la relation de l’humanité à la justice et à la vérité.
As a young boy, I was intrigued by these two names... Gog, Magog!
I thought they were the title of a comic book... and I searched, but I didn’t find, didn’t understand.
One day, I came across a prophetic text written 2,600 years ago by Ezekiel, announcing the rebirth and restoration of Jewish sovereignty on its land... And the miracle happened!
Then, strangely, it adds that the 70 nations (the entire UN) would unite to take Jerusalem back from the Jews. The incessant wars endured by this tiny state for over 77 years show that the world cannot tolerate the Jews, this “deicide” people, regaining their dignity and independence.
The prophecy thus has a political meaning and ties to contemporary wars against Israel. I analyzed this text and sought the reasons for the resurgence of antisemitism in the West.
Religious Meaning of the Gog and Magog Prophecy
The prophecy in Ezekiel’s chapters 38 and 39 is part of the grand biblical narrative where Israel’s history is inseparable from God’s plan for humanity. It is not merely a military account or an apocalyptic vision: it would be the staging of the final confrontation between the order desired by God and the hostile forces that refuse to let the Jews reclaim their dignity.
In the prophetic context, Gog represents less a historical figure than an archetype: that of the arrogant leader, manipulating diverse peoples in a destructive enterprise against Israel. Magog is often seen as the cultural or geographical sphere that fuels this coalition.
The diversity of allies mentioned by Ezekiel—Persians, African peoples, steppe tribes, and those from Anatolia—conveys the idea of universal opposition. The rabbis speak of the “70 nations” (Genesis 10), meaning all of humanity outside Israel, united in a shared movement of hostility.
Religiously, this prophecy underscores a constant: even restored to its land and prosperous, Israel will never be safe from an ultimate trial.
The final victory will depend neither on its army nor its alliances, but on God’s direct intervention. This pattern echoes the Exodus: against Pharaoh, it is the divine hand that delivers.
The Talmud (Sanhedrin 97b) sees Gog and Magog as the final stage before the messianic era: a total crisis where the forces of evil will be annihilated, paving the way for a pacified world.
In Jewish mysticism (Zohar, Kabbalah), Gog and Magog are the spiritual forces of impurity resisting the ultimate revelation of divine presence.
This battle is thus as cosmic as it is historical: it unfolds in the hearts of nations and individuals, in the struggle between idolatry and recognition of the Creator.
Political Meaning and Parallels with Today’s Wars Against Israel
If the prophecy is eschatological, its pattern finds striking echoes in contemporary reality. Since 1948, Israel’s rebirth on its land—what Ezekiel described in earlier chapters with the vision of dry bones—has been followed almost immediately by a series of hostile coalitions.
From the War of Independence to more recent conflicts (wars of attrition, Intifadas, Hamas attacks, Hezbollah, Iranian threats), Israel has faced a recurring scenario: a Jewish state contested in its legitimacy and besieged militarily, diplomatically, and in the media.
The notion of the “70 nations” resonates today in the diplomatic and media alignment of numerous countries or international organizations challenging Israel’s sovereignty over Jerusalem or demonizing it on the global stage.
Anti-Israel political coalitions are not only regional: they manifest in UN votes, economic campaigns (BDS), or tacit alliances between authoritarian regimes and radical ideological movements in the West.
Several prophetic traits are evident in today’s world:
- A diversity of geographical origins: adversaries from the Middle East, extra-regional powers, transnational armed groups.
- A mix of strategic and ideological motivations: a desire to control resources, but also religious or cultural hatred.
- A focus on Jerusalem: the coveted holy city, a symbol of Jewish sovereignty.
In both the prophecy and current geopolitics, the conflict is not only military but also symbolic. Israel’s resistance is seen by some as a challenge to the global order they seek to impose.
The Resurgence of Antisemitism in the West
Antisemitism, far from being eradicated after the Holocaust, is experiencing a disturbing resurgence in many Western societies. Several factors converge:
Shift from religious anti-Judaism to political anti-Zionism
After 1945, direct antisemitic discourse became socially unacceptable in Western Europe. But contesting Israel has served as a vector for re-legitimizing it: by portraying the Jewish state as an oppressor, old stereotypes are reintroduced in a political form.
Far-right movements use old clichés about Jewish domination, while some far-left factions adopt conspiratorial narratives about Israel as a “spearhead” of Western imperialism.
Though ideologically contradictory, these discourses converge on one target: the Jew or the Jewish state. European societies host populations from countries where antisemitism is taught in media and schools. In this context, the Israeli-Arab conflict becomes a factor in importing anti-Jewish hatred, often without critical scrutiny.
In some Western capitals, authorities hesitate to clearly name or sanction antisemitism when expressed by minorities perceived as victims of other forms of discrimination, creating a moral double standard.
The internet amplifies and spreads conspiratorial theories at an unprecedented speed. Images taken out of context during conflicts (notably in Gaza) are weaponized to fuel hatred, without verification.
This climate, in a way, aligns with the Gog and Magog prophecy: a global ideological rally against the Jewish people, uniting actors who otherwise have nothing in common. This common front is less a structured alliance than a convergence of hostilities, fueled by different interests but directed against the same symbol.
The Gog and Magog prophecy, read religiously, speaks of an ultimate trial where all of humanity seems to rise against Israel, followed by a spectacular divine reversal.
Politically, it resonates with contemporary realities: hostile coalitions, diplomatic sieges, asymmetric wars.
Socially, it sheds light on the climate of hatred where age-old patterns of antisemitism are reactivated, adapted to today’s narratives and media.
Whether read as a future scenario or a spiritual mirror of current conflicts, this prophecy underscores a central point: Israel’s survival is not just a political issue but the heart of a narrative where humanity’s relationship with justice and truth is at stake.
In this narrative, opposing forces may coalesce, but their ultimate defeat is presented as inevitable—not through human power, but through divine fulfillment.
© 2025 JBCH. All rights reserved. Reproduction prohibited without authorization.
Espagnol (Español)
De joven, me intrigaban estos dos nombres... ¡Gog, Magog!
Pensaba que eran el título de un cómic... y busqué, pero no encontré, no entendí.
Un día, me topé con un texto profético escrito hace 2600 años por Ezequiel, que anunciaba el renacimiento y la restauración de la soberanía judía en su tierra... ¡Y el milagro ocurrió!
Luego, extrañamente, añade que las 70 naciones (toda la ONU) se unirían para arrebatar Jerusalén a los judíos. Las guerras incesantes sufridas por este pequeño estado durante más de 77 años muestran que no se tolera que los judíos, este pueblo “deicida”, recuperen su dignidad e independencia.
La profecía tiene, por tanto, un sentido político y vínculos con las guerras contemporáneas contra Israel. Analicé este texto y busqué las razones del resurgimiento del antisemitismo en Occidente.
Significado religioso de la profecía de Gog y Magog
La profecía de los capítulos 38 y 39 de Ezequiel se inscribe en el gran fresco bíblico donde la historia de Israel es inseparable del designio divino para la humanidad. No es solo un relato militar o una visión apocalíptica: sería la puesta en escena del enfrentamiento final entre el orden querido por Dios y las fuerzas hostiles que se niegan a que los judíos recuperen su dignidad.
En el contexto profético, Gog representa menos a una figura histórica que a un arquetipo: el del líder arrogante, que manipula a diversos pueblos en una empresa destructiva contra Israel. Magog suele percibirse como la esfera cultural o geográfica que alimenta esta coalición.
La diversidad de aliados mencionados por Ezequiel —persas, pueblos africanos, tribus de las estepas y de Anatolia— refleja la idea de una oposición universal. Los rabinos hablan de las “70 naciones” (Génesis 10), es decir, toda la humanidad fuera de Israel, reunida en un mismo movimiento de hostilidad.
Religiosamente, esta profecía recuerda una constante: Israel, incluso restaurado en su tierra y próspero, nunca estará a salvo de una prueba final.
La victoria final no dependerá ni de su ejército ni de sus alianzas, sino de la intervención directa de Dios. Este esquema recuerda al Éxodo: frente al Faraón, es la mano divina la que libera.
El Talmud (Sanedrín 97b) ve en Gog y Magog la última etapa antes de la era mesiánica: una crisis total donde las fuerzas del mal serán aniquiladas para dar paso a un mundo pacificado.
En la mística judía (Zohar, Cábala), Gog y Magog son las fuerzas espirituales de impureza que resisten a la revelación final de la presencia divina.
Esta batalla es, por tanto, tan cósmica como histórica: se desarrolla en el corazón de las naciones y de los hombres, en la lucha entre la idolatría y el reconocimiento del Creador.
Significado político y paralelismos con las guerras actuales contra Israel
Si la profecía es escatológica, su esquema encuentra ecos sorprendentes en la realidad contemporánea. Desde 1948, el renacimiento de Israel en su tierra —lo que Ezequiel describió en capítulos anteriores con la visión de los huesos secos— ha sido seguido casi de inmediato por una serie de coaliciones hostiles.
Desde la Guerra de Independencia hasta conflictos más recientes (guerras de desgaste, Intifadas, ataques de Hamás, de Hezbolá, amenazas iraníes), Israel ha conocido la repetición de un escenario: un Estado judío cuestionado en su legitimidad y asediado militar, diplomática y mediáticamente.
La noción de las “70 naciones” resuena hoy en el alineamiento diplomático y mediático de numerosos países u organizaciones internacionales que cuestionan la soberanía de Israel sobre Jerusalén o lo demonizan en la escena mundial.
Las coaliciones políticas antiisraelíes no son solo regionales: se manifiestan en votos en la ONU, en campañas económicas (BDS) o en alianzas tácitas entre regímenes autoritarios y movimientos ideológicos radicales en Occidente.
Varios rasgos proféticos se observan en el mundo actual:
- Una diversidad de orígenes geográficos: adversarios de Oriente Medio, potencias extrarregionales, grupos armados transnacionales.
- Una motivación que mezcla estrategia e ideología: voluntad de controlar recursos, pero también odio religioso o cultural.
- Una focalización en Jerusalén: la ciudad santa codiciada, símbolo de la soberanía judía.
Tanto en la profecía como en la geopolítica actual, el conflicto no es solo militar, sino también simbólico. La resistencia de Israel es percibida por algunos como un desafío al orden mundial que desean imponer.
El resurgimiento del antisemitismo en Occidente
El antisemitismo, lejos de ser erradicado tras el Holocausto, experimenta hoy un preocupante resurgimiento en muchas sociedades occidentales. Varios factores convergen:
Cambio del antijudaísmo religioso al antisionismo político
Tras 1945, el discurso antisemita directo se volvió socialmente inaceptable en Europa occidental. Pero la contestación de Israel ha servido como vector para relegitimarlo: al presentar al Estado judío como opresor, se reintroducen antiguos estereotipos en una forma política.
Los movimientos de extrema derecha utilizan viejos clichés sobre la dominación judía, mientras que ciertas facciones de la extrema izquierda adoptan narrativas conspirativas sobre Israel como “punta de lanza” del imperialismo occidental.
Aunque ideológicamente contradictorios, estos discursos convergen en un objetivo: el judío o el Estado judío. Las sociedades europeas acogen poblaciones provenientes de países donde el antisemitismo se enseña en los medios y las escuelas. En este contexto, el conflicto israelí-árabe se convierte en un factor de importación del odio antijudío, a menudo sin filtro crítico.
En algunas capitales occidentales, las autoridades dudan en nombrar o sancionar claramente el antisemitismo cuando lo expresan minorías percibidas como víctimas de otras formas de discriminación, creando un doble estándar moral.
Internet amplifica y difunde teorías conspirativas a una velocidad sin precedentes. Las imágenes sacadas de contexto durante conflictos (notablemente en Gaza) son instrumentalizadas para alimentar el odio, sin verificación.
Este clima, en cierto modo, se alinea con la profecía de Gog y Magog: un reagrupamiento ideológico mundial contra el pueblo judío, uniendo a actores que, por lo demás, no tienen nada en común. Este frente común es menos una alianza estructurada que una convergencia de hostilidades, alimentada por intereses diferentes pero dirigida contra el mismo símbolo.
La profecía de Gog y Magog, leída religiosamente, habla de una prueba final donde toda la humanidad parece levantarse contra Israel, seguida de un espectacular cambio orquestado por la Providencia.
Políticamente, resuena con las realidades contemporáneas: coaliciones hostiles, asedios diplomáticos, guerras asimétricas.
Socialmente, ilumina el clima de odio donde se reactivan patrones milenarios de antisemitismo, adaptados a las narrativas y medios de hoy.
Ya sea leída como un escenario futuro o como un espejo espiritual de los conflictos actuales, esta profecía subraya un punto central: la supervivencia de Israel no es solo una cuestión política, sino el corazón de una narrativa donde está en juego la relación de la humanidad con la justicia y la verdad.
En esta narrativa, las fuerzas de oposición pueden coaligarse, pero su derrota final se presenta como inevitable, no por el poder humano, sino por el cumplimiento divino.
© 2025 JBCH. Todos los derechos reservados. Prohibida la reproducción sin autorización.
Hébreu (עברית)
בצעירותי, שני השמות האלה ריתקו אותי... גוג, מגוג!
חשבתי שזה שם של קומיקס... וחיפשתי, ולא מצאתי, לא הבנתי.
יום אחד נתקלתי בטקסט נבואי שנכתב לפני 2600 שנה על ידי יחזקאל, שהכריז על התחדשות והשבת הריבונות היהודית על אדמתה... והנס קרה!
ואז, באופן מוזר, הוא מוסיף כי 70 האומות (כל האו"ם) יתאחדו כדי לקחת את ירושלים מהיהודים. המלחמות הבלתי פוסקות שספגה מדינה זו הקטנה במשך יותר מ-77 שנה מראות שהעולם לא יכול לסבול שהיהודים, עם "רוצח האל", ישיבו לעצמם את כבודם ועצמאותם.
הנבואה, אם כן, נושאת משמעות פוליטית וקשרים למלחמות העכשוויות נגד ישראל. ניתחתי את הטקסט וחיפשתי את הסיבות להתחדשות האנטישמיות במערב.
משמעות דתית של נבואת גוג ומגוג
הנבואה בפרקים ל"ח ול"ט של יחזקאל משתלבת בתמונה המקראית הגדולה שבה ההיסטוריה של ישראל בלתי נפרדת מתוכנית האל לאנושות. זו אינה רק סיפור צבאי או חזון אפוקליפטי: זו עשויה להיות ההצגה של העימות האחרון בין הסדר הרצוי על ידי האל לבין הכוחות העוינים שמסרבים לאפשר ליהודים להשיב את כבודם.
בהקשר הנבואי, גוג מייצג פחות דמות היסטורית ויותר ארכיטיפ: זה של המנהיג היהיר, שמנצל עמים שונים במפעל הרסני נגד ישראל. מגוג נתפס לעיתים כתחום תרבותי או גיאוגרפי שמזין את הקואליציה הזו.
המגוון של הבריתות המוזכרות על ידי יחזקאל — פרסים, עמי אפריקה, שבטי הערבות ואנטוליה — מבטא את הרעיון של התנגדות אוניברסלית. הרבנים מדברים על "70 האומות" (בראשית י'), כלומר כל האנושות מחוץ לישראל, שהתאחדה בתנועת עוינות משותפת.
מבחינה דתית, נבואה זו מדגישה עיקרון קבוע: ישראל, גם אם שבה לארצה ושגשגה, לעולם לא תהיה מוגנת ממבחן סופי.
הניצחון הסופי לא יתבסס על צבאה או על בריתותיה, אלא על התערבות ישירה של האל. דפוס זה מזכיר את יציאת מצרים: מול פרעה, זו יד האל שמשחררת.
התלמוד (סנהדרין צז ע"ב) רואה בגוג ומגוג את השלב האחרון לפני העידן המשיחי: משבר מוחלט שבו כוחות הרע יושמדו כדי לפנות מקום לעולם של שלום.
במיסטיקה היהודית (זוהר, קבלה), גוג ומגוג הם כוחות רוחניים של טומאה המתנגדים לגילוי הסופי של נוכחות האל.
הקרב הזה הוא, אם כן, קוסמי לא פחות מהיסטורי: הוא מתרחש בלב האומות והאנשים, במאבק בין עבודה זרה להכרה בבורא.
משמעות פוליטית ודמיון למלחמות כיום נגד ישראל
אם הנבואה היא אסכטולוגית, התבנית שלה מוצאת הדים מפתיעים במציאות העכשווית. מאז 1948, התחדשותה של ישראל על אדמתה — מה שיחזקאל תיאר בפרקים קודמים בחזון העצמות היבשות — נלוותה כמעט מיד בסדרה של קואליציות עוינות.
ממלחמת העצמאות ועד לסכסוכים האחרונים (מלחמות התשה, אינתיפאדות, מתקפות חמאס, חיזבאללה, איומים איראניים), ישראל חוותה תרחיש חוזר: מדינה יהודית שמוטלת בספק לגיטימיות שלה ונצורה צבאית, דיפלומטית ותקשורתית.
המושג של "70 האומות" מהדהד כיום בהתיישרות הדיפלומטית והתקשורתית של מדינות וארגונים בינלאומיים רבים המערערים על ריבונותה של ישראל בירושלים או משטינים אותה על הבמה העולמית.
קואליציות פוליטיות אנטי-ישראליות אינן רק אזוריות: הן מתבטאות בהצבעות באו"ם, בקמפיינים כלכליים (BDS), או בבריתות שבשתיקה בין משטרים אוטוריטריים ותנועות אידיאולוגיות רדיקליות במערב.
מספר מאפיינים נבואיים ניכרים בעולם של היום:
- מגוון מקורות גיאוגרפיים: יריבים מהמזרח התיכון, מעצמות מחוץ לאזור, קבוצות חמושות טרנס-לאומיות.
- מוטיבציה המשלבת אסטרטגיה ואידיאולוגיה: רצון לשלוט במשאבים, אך גם שנאה דתית או תרבותית.
- התמקדות בירושלים: העיר הקדושה הנחשקת, סמל לריבונות היהודית.
בנבואה כמו גם בגיאופוליטיקה הנוכחית, הסכסוך אינו רק צבאי, אלא גם סמלי. ההתנגדות של ישראל נתפסת על ידי חלק כאתגר לסדר העולמי שהם מבקשים לכפות.
התחדשות האנטישמיות במערב
האנטישמיות, הרחוקה מלהיעלם לאחר השואה, חווה כיום התעוררות מדאיגה בחברות מערביות רבות. מספר גורמים מתכנסים:
מעבר מאנטי-יהדות דתית לאנטי-ציונות פוליטית
לאחר 1945, השיח האנטישמי הישיר הפך לבלתי מקובל חברתית באירופה המערבית. אך הערעור על ישראל שימש כערוץ להחזרת הלגיטימציה: על ידי הצגת המדינה היהודית כמדכאת, סטריאוטיפים ישנים מוכנסים מחדש בצורה פוליטית.
תנועות ימין קיצוני משתמשות בקלישאות ישנות על שליטה יהודית, בעוד שחלקים בשמאל הקיצוני מאמצים נרטיבים קונספירטיביים על ישראל כ"חוד החנית" של האימפריאליזם המערבי.
למרות הסתירה האידיאולוגית, שיחים אלה מתכנסים למטרה אחת: היהודי או המדינה היהודית. חברות אירופיות מארחות אוכלוסיות ממדינות שבהן האנטישמיות נלמדת בתקשורת ובבתי הספר. בהקשר זה, הסכסוך הישראלי-ערבי הופך לגורם לייבוא שנאת יהודים, לעיתים ללא סינון ביקורתי.
בחלק מהבירות המערביות, הרשויות מהססות לנקוב או להעניש באופן ברור אנטישמיות כאשר היא מובעת על ידי מיעוטים הנתפסים כקורבנות של צורות אחרות של אפליה, ובכך יוצרות סטנדרט מוסרי כפול.
האינטרנט מגביר ומפיץ תיאוריות קונספירציה במהירות חסרת תקדים. תמונות שהוצאו מהקשרן במהלך סכסוכים (במיוחד בעזה) מנוצלות כדי להזין שנאה, ללא אימות.
אקלים זה, בדרך מסוימת, מתיישר עם נבואת גוג ומגוג: התכנסות אידיאולוגית עולמית נגד העם היהודי, המאחדת שחקנים שאין להם דבר במשותף אחרת. החזית המשותפת הזו היא פחות ברית מובנית ויותר התכנסות של עוינות, המוזנת על ידי אינטרסים שונים אך מכוונת נגד אותו סמל.
נבואת גוג ומגוג, בקריאה דתית, מדברת על מבחן סופי שבו כל האנושות נראית מתנגדת לישראל, ואחריה היפוך דרמטי שמתוזמר על ידי ההשגחה.
מבחינה פוליטית, היא מהדהדת עם המציאות העכשווית: קואליציות עוינות, מצור דיפלומטי, מלחמות א-סימטריות.
מבחינה חברתית, היא שופכת אור על אקלים השנאה שבו מופעלים מחדש דפוסים עתיקים של אנטישמיות, המותאמים לנרטיבים ולמדיה של היום.
בין אם קוראים אותה כתרחיש עתידי או כמראה רוחנית של הסכסוכים הנוכחיים, נבואה זו מדגישה נקודה מרכזית: הישרדותה של ישראל אינה רק סוגיה פוליטית, אלא לבו של סיפור שבו מונחת היחס של האנושות לצדק ולאמת.
בסיפור זה, כוחות ההתנגדות עשויים להתאחד, אך תבוסתם הסופית מוצגת כבלתי נמנעת — לא על ידי כוח אנושי, אלא על ידי ההגשמה האלוהית.
© 2025 JBCH. כל הזכויות שמורות. אסור לשכפל ללא אישור.
