A l'heure ou le secrétaire d'état de Rubio va prier au Kotel à Jérusalem et rencontre ce matin le premier ministre israélien, à l'heure ou les pays arabes se rassemblent tous à Doha pour condamner Israël, c'est le seul sujet qui les rassemble, un nouveau plan sorti de la Maison Blanche voit le jour, il comporte des pays comme l'Inde, l'Indonésie ..
Il voit large, très large, mais les incertitudes de la géopolitique de ces pays et d'Israël ne le réaliseront que quand les extrémistes se seront calmés, et que les terroristes seront anéantis.
Les Accords d’Abraham, signés en 2020 entre Israël, les Émirats arabes unis et Bahreïn, rejoints ensuite par le Maroc et le Soudan, constituaient une rupture historique dans un Moyen-Orient marqué depuis des décennies par le conflit israélo-arabe. Ils avaient pour ambition de dépasser l’impasse au sujet des arabes de palestine et de créer des ponts directs entre États arabes et Israël, fondés sur la coopération économique, technologique et sécuritaire.
Cinq ans plus tard, leur portée reste tangible : multiplication des investissements bilatéraux, échanges universitaires, partenariats sécuritaires face à l’Iran, et intégration progressive dans des projets multilatéraux comme le Corridor économique Inde-Moyen-Orient-Europe (IMEC).
Cependant, les guerres récurrentes avec le Hamas et l’Iran, en particulier depuis le 7 octobre 2023, ont révélé les limites de ces accords : leur dépendance au climat régional, leur vulnérabilité face aux crises humanitaires à Gaza, et leur fragilité politique dans les pays arabes où la normalisation reste impopulaire.
Sharren Haskel, vice-ministre israélienne des Affaires étrangères, reconnaît que les Accords ont résisté à l’épreuve, grâce à la confiance construite avec les Émirats, mais qu’ils ne peuvent se développer sans un minimum de stabilité. Elle pointe notamment l’Arabie saoudite comme un partenaire potentiel, mais encore hésitant, car lié aux pressions internes.
Les « nouveaux » Accords d’Abraham ne seraient pas seulement une extension des accords de 2020, mais une reconfiguration des alliances intégrant à la fois le Moyen-Orient, l’Europe et l’Asie. Trois axes se dessinent : Le renforcement du pôle économique et technologique : Les Émirats arabes unis et Israël apparaissent comme les moteurs d’une nouvelle coopération orientée vers l’innovation : cybersécurité, intelligence artificielle, énergies renouvelables, dessalement de l’eau, santé et médecine de pointe.
L’idée serait de créer une sorte de « hub abrahamique » reliant Israël, les pays du Golfe et des partenaires européens. Cela offrirait à l’Europe une alternative énergétique et commerciale crédible à la dépendance vis-à-vis de la Russie et de la Chine.
L’intégration progressive de nouveaux partenaires arabes et africains
Si l’Arabie saoudite demeure l’objectif stratégique, la situation actuelle rend peu probable une normalisation à court terme. En revanche, d’autres pays pourraient rejoindre le cercle : Oman, qui entretient déjà des liens discrets avec Israël ; le Tchad, qui a renoué des relations diplomatiques en 2019 ; voire certains États africains intéressés par les retombées économiques. Ces élargissements donneraient une dimension panafricaine aux accords, en lien avec les corridors commerciaux traversant la mer Rouge et le Sahel.
Un des défis majeurs des Accords est leur acceptabilité dans les opinions publiques arabes. manipulés par la TV Al Jeezera. Pour être crédibles, les « nouveaux Accords d’Abraham » devraient intégrer une dimension humanitaire explicite : mécanismes de coopération pour Gaza et la Judée Samarie, projets éducatifs et culturels communs, ainsi qu’un discours religieux valorisant les héritages partagés du judaïsme, du christianisme et de l’islam. Cette approche pourrait réduire l’influence des discours extrémistes et renforcer la légitimité de la normalisation.
Haskel insiste sur l’importance internationale des Accords : ils ne concernent plus seulement le Moyen-Orient, mais l’architecture mondiale des échanges. Le projet IMEC, reliant l’Inde, le Golfe, Israël et l’Europe, pourrait être l’incarnation concrète de cette vision. Des négociations discrètes ont lieu avec la Syrie et le Liban, il est aujourd'hui prématuré d'en parler.
En parallèle, une implication accrue de l’Union européenne serait envisageable : participation à des projets d’infrastructures, financement de programmes de coopération, médiation politique.
Les « nouveaux Accords d’Abraham » s’affirmeraient alors comme une alliance transcontinentale, structurée autour de trois pôles : le Golfe (EAU, Bahreïn, éventuellement l’Arabie saoudite) comme carrefour énergétique et financier ; Israël comme puissance technologique et militaire ; Europe et l’Inde comme partenaires économiques et stratégiques.
Dans ce cadre, la paix israélo-arabe ne serait plus un préalable, mais une composante indirecte : les pays signataires, en intégrant une aide humanitaire à Gaza et en imposant des réformes de gouvernance, chercheraient à stabiliser progressivement le conflit sans bloquer la coopération régionale.
Cinq ans après leur signature, les Accords d’Abraham représentent à la fois un acquis fragile et une promesse d’avenir. Leur transformation en « nouveaux Accords d’Abraham » passerait par une triple évolution : approfondir la coopération économique et technologique, élargir le cercle des partenaires au-delà du Moyen-Orient, et intégrer une dimension humanitaire et religieuse pour répondre aux aspirations populaires.
Ainsi, loin de n’être qu’une normalisation bilatérale, les Accords pourraient devenir l’un des piliers d’un nouvel ordre régional et mondial, où Israël, les pays arabes modérés, l’Europe et l’Inde s’uniraient face aux défis de l’extrémisme, de l’instabilité et des rivalités géopolitiques mondiales.
Cet article est personnel, je ne prétends pas être ni un scientifique, ni un historien, ni un professionnel du journalisme...
C'est délicat de témoigner quand on est un profane, mais dans ce blog j'exprime en général un coup de coeur
d'après l'actualité , et le lecture de ma revue de presse internationale quotidienne
les photos et films sont prises sur le web, là aussi pour une utilisation strictement personnelle, privée.
🇬🇧 English
At the very moment when Secretary of State Rubio is praying at the Kotel in Jerusalem and meeting this morning with the Israeli Prime Minister, and while Arab countries gather in Doha to condemn Israel – the only issue uniting them – a new plan has emerged from the White House. It involves countries such as India and Indonesia.
The plan is ambitious, very ambitious. But the uncertainties of these countries’ geopolitics, as well as Israel’s, will only allow it to materialize once extremists have calmed down and terrorists have been defeated.
The Abraham Accords, signed in 2020 between Israel, the United Arab Emirates, and Bahrain – later joined by Morocco and Sudan – represented a historic breakthrough in a Middle East marked for decades by the Arab-Israeli conflict. They aimed to move beyond the deadlock over the Palestinians and build direct bridges between Arab states and Israel, based on economic, technological, and security cooperation.
Five years later, their impact remains visible: increased bilateral investments, academic exchanges, security partnerships against Iran, and gradual integration into multilateral projects such as the India-Middle East-Europe Economic Corridor (IMEC).
However, the recurring wars with Hamas and Iran, especially since October 7, 2023, have exposed the limits of these accords: their dependence on regional stability, their vulnerability to humanitarian crises in Gaza, and their political fragility in Arab countries where normalization remains unpopular.
Israeli Deputy Foreign Minister Sharren Haskel acknowledges that the Accords have withstood the test thanks to trust built with the Emirates, but insists they cannot expand without at least some stability. She highlights Saudi Arabia as a potential, though hesitant, partner, constrained by internal pressures.
The “new” Abraham Accords would not simply be an extension of those of 2020, but rather a reconfiguration of alliances linking the Middle East, Europe, and Asia. Three main axes emerge:
-
Strengthening the economic and technological hub: The UAE and Israel as drivers of innovation in cybersecurity, artificial intelligence, renewable energies, water desalination, health, and advanced medicine. This could create an “Abrahamic hub” connecting Israel, Gulf countries, and European partners, offering Europe a credible alternative to dependency on Russia and China.
-
Gradual integration of new Arab and African partners: While Saudi Arabia remains the strategic goal, normalization in the short term seems unlikely. Other countries – Oman, Chad (which reestablished diplomatic ties in 2019), and certain African states – could join, giving the Accords a pan-African dimension linked to trade corridors across the Red Sea and the Sahel.
-
A humanitarian and cultural dimension: For credibility in Arab public opinion, often manipulated by Al Jazeera, the new Accords should integrate humanitarian cooperation for Gaza and Judea-Samaria, educational and cultural projects, and a religious discourse highlighting the shared heritage of Judaism, Christianity, and Islam.
Haskel stresses the Accords’ global importance: they are no longer just about the Middle East but about the architecture of global exchanges. The IMEC project, linking India, the Gulf, Israel, and Europe, could embody this vision. Discreet negotiations with Syria and Lebanon are underway, though it is too early to discuss them openly.
Meanwhile, greater EU involvement is possible: infrastructure projects, funding cooperation programs, and political mediation.
The new Abraham Accords would thus stand as a transcontinental alliance built around three poles: the Gulf (UAE, Bahrain, possibly Saudi Arabia) as an energy and financial hub; Israel as a technological and military power; and Europe and India as strategic and economic partners.
In this framework, Arab-Israeli peace would no longer be a prerequisite but an indirect outcome: signatory countries, through humanitarian aid for Gaza and governance reforms, would seek to gradually stabilize the conflict without halting regional cooperation.
Five years on, the Abraham Accords represent both a fragile achievement and a promise for the future. Their transformation into “new Abraham Accords” requires three evolutions: deepening economic and technological cooperation, expanding beyond the Middle East, and integrating humanitarian and religious dimensions to address public aspirations.
Far from being merely bilateral normalization, the Accords could become a pillar of a new regional and global order, where Israel, moderate Arab states, Europe, and India unite to face extremism, instability, and global geopolitical rivalries.
🇪🇸 Español
En el mismo momento en que el secretario de Estado Rubio reza en el Kotel de Jerusalén y se reúne esta mañana con el primer ministro israelí, mientras los países árabes se congregan en Doha para condenar a Israel – el único tema que los une – surge un nuevo plan desde la Casa Blanca. Este incluye países como India e Indonesia.
El plan es amplio, muy amplio. Pero las incertidumbres de la geopolítica de estos países, así como de Israel, solo permitirán que se materialice cuando los extremistas se calmen y los terroristas sean derrotados.
Los Acuerdos de Abraham, firmados en 2020 entre Israel, los Emiratos Árabes Unidos y Bahréin – a los que luego se unieron Marruecos y Sudán – representaron una ruptura histórica en un Oriente Medio marcado durante décadas por el conflicto árabe-israelí. Su objetivo era superar el bloqueo respecto a los palestinos y crear puentes directos entre los Estados árabes e Israel, basados en la cooperación económica, tecnológica y de seguridad.
Cinco años después, su impacto sigue siendo tangible: incremento de inversiones bilaterales, intercambios académicos, asociaciones de seguridad frente a Irán e integración gradual en proyectos multilaterales como el Corredor Económico India-Oriente Medio-Europa (IMEC).
Sin embargo, las guerras recurrentes con Hamás e Irán, especialmente desde el 7 de octubre de 2023, han revelado los límites de estos acuerdos: su dependencia de la estabilidad regional, su vulnerabilidad ante las crisis humanitarias en Gaza y su fragilidad política en países árabes donde la normalización sigue siendo impopular.
La viceministra israelí de Asuntos Exteriores, Sharren Haskel, reconoce que los Acuerdos han resistido la prueba gracias a la confianza construida con los Emiratos, pero insiste en que no pueden ampliarse sin un mínimo de estabilidad. Señala a Arabia Saudita como socio potencial, aunque todavía dubitativo, por las presiones internas.
Los “nuevos” Acuerdos de Abraham no serían solo una extensión de los de 2020, sino una reconfiguración de alianzas que vinculan Oriente Medio, Europa y Asia. Tres ejes principales se perfilan:
-
Refuerzo del polo económico y tecnológico: Los Emiratos e Israel como motores de innovación en ciberseguridad, inteligencia artificial, energías renovables, desalinización del agua, salud y medicina avanzada. Esto podría crear un “centro abrahámico” que conecte a Israel, los países del Golfo y socios europeos, ofreciendo a Europa una alternativa creíble a la dependencia de Rusia y China.
-
Integración gradual de nuevos socios árabes y africanos: Aunque Arabia Saudita es el objetivo estratégico, la normalización a corto plazo parece poco probable. Otros países – Omán, Chad (que restableció relaciones diplomáticas en 2019) y algunos estados africanos – podrían unirse, otorgando a los Acuerdos una dimensión panafricana vinculada a los corredores comerciales que cruzan el Mar Rojo y el Sahel.
-
Una dimensión humanitaria y cultural: Para ser creíbles ante la opinión pública árabe, a menudo manipulada por Al Jazeera, los nuevos Acuerdos deberían integrar cooperación humanitaria para Gaza y Judea-Samaria, proyectos educativos y culturales comunes, y un discurso religioso que valore el patrimonio compartido del judaísmo, el cristianismo y el islam.
Haskel subraya la importancia global de los Acuerdos: ya no se trata solo de Oriente Medio, sino de la arquitectura mundial de los intercambios. El proyecto IMEC, que conecta India, el Golfo, Israel y Europa, podría ser la encarnación concreta de esta visión. Negociaciones discretas con Siria y Líbano están en curso, aunque aún es prematuro hablar de ellas.
Al mismo tiempo, una mayor implicación de la Unión Europea sería posible: participación en proyectos de infraestructuras, financiación de programas de cooperación, mediación política.
Así, los nuevos Acuerdos de Abraham se afirmarían como una alianza transcontinental estructurada en torno a tres polos: el Golfo (EAU, Bahréin, y posiblemente Arabia Saudita) como centro energético y financiero; Israel como potencia tecnológica y militar; y Europa e India como socios estratégicos y económicos.
En este marco, la paz árabe-israelí dejaría de ser un requisito previo y se convertiría en un resultado indirecto: los países firmantes, mediante ayuda humanitaria para Gaza e imposición de reformas de gobernanza, buscarían estabilizar progresivamente el conflicto sin frenar la cooperación regional.
Cinco años después de su firma, los Acuerdos de Abraham representan tanto un logro frágil como una promesa de futuro. Su transformación en “nuevos Acuerdos de Abraham” pasaría por una triple evolución: profundizar la cooperación económica y tecnológica, ampliar el círculo de socios más allá de Oriente Medio e integrar una dimensión humanitaria y religiosa para responder a las aspiraciones populares.
Lejos de ser solo una normalización bilateral, los Acuerdos podrían convertirse en uno de los pilares de un nuevo orden regional y mundial, donde Israel, los estados árabes moderados, Europa e India se unan frente al extremismo, la inestabilidad y las rivalidades geopolíticas globales.
🇮🇱 תרגום לעברית
בשעה שמזכיר המדינה רוביו מתפלל בכותל בירושלים ונפגש הבוקר עם ראש ממשלת ישראל, ובזמן שהמדינות הערביות מתכנסות כולן בדוחה כדי לגנות את ישראל – הנושא היחיד המאחד אותן – נולד תוכנית חדשה בבית הלבן. היא כוללת מדינות כמו הודו ואינדונזיה.
התוכנית רחבה מאוד, אך חוסר הוודאות הגיאופוליטי של מדינות אלו ושל ישראל יאפשרו את מימושה רק כאשר הקיצוניים יירגעו והטרוריסטים יובסו.
הסכמי אברהם, שנחתמו ב־2020 בין ישראל, איחוד האמירויות ובחריין – ולאחר מכן הצטרפו מרוקו וסודאן – סימנו פריצת דרך היסטורית במזרח התיכון, שסבל במשך עשרות שנים מהסכסוך הערבי־ישראלי. מטרתם הייתה להתגבר על המבוי הסתום בעניין הפלסטינים וליצור גשרים ישירים בין מדינות ערב לישראל, המבוססים על שיתוף פעולה כלכלי, טכנולוגי וביטחוני.
חמש שנים לאחר מכן, השפעתם עדיין מוחשית: ריבוי השקעות בילטרליות, חילופי סטודנטים ואקדמיה, שותפויות ביטחוניות מול איראן, והשתלבות הדרגתית בפרויקטים רב־צדדיים כמו מסדרון הכלכלה הודו־מזרח תיכון־אירופה (IMEC).
עם זאת, המלחמות החוזרות מול חמאס ואיראן, במיוחד מאז 7 באוקטובר 2023, חשפו את גבולות ההסכמים: תלותם באקלים האזורי, פגיעותם למשברים הומניטריים בעזה, ושבריריותם הפוליטית במדינות ערב שבהן הנורמליזציה אינה פופולרית.
סגנית שרת החוץ של ישראל, שיראן האסקל, מודה שההסכמים עמדו במבחן בזכות האמון שנבנה עם האמירויות, אך מדגישה שהם אינם יכולים להתפתח ללא מידה מסוימת של יציבות. היא מצביעה במיוחד על ערב הסעודית כעל שותפה פוטנציאלית, אך עדיין מהססת בשל לחצים פנימיים.
ה”סכמי אברהם החדשים” לא יהיו רק הרחבה של הסכמי 2020, אלא עיצוב מחדש של בריתות המחברות בין המזרח התיכון, אירופה ואסיה. שלושה צירים מרכזיים מתווים:
-
חיזוק הציר הכלכלי־טכנולוגי: האמירויות וישראל כמנועי חדשנות בסייבר, בינה מלאכותית, אנרגיות מתחדשות, התפלת מים, בריאות ורפואה מתקדמת. רעיון זה עשוי ליצור “מרכז אברהמי” שיחבר בין ישראל, מדינות המפרץ ושותפים אירופיים – ולהעניק לאירופה חלופה אמינה לתלות ברוסיה ובסין.
-
שילוב הדרגתי של שותפים ערביים ואפריקאיים חדשים: אף שערב הסעודית היא יעד אסטרטגי, הנורמליזציה בטווח הקצר אינה סבירה. מדינות אחרות – עומאן, צ’אד (שחידשה יחסים דיפלומטיים ב־2019), וחלק ממדינות אפריקה – עשויות להצטרף, ולתת להסכמים ממד פאן־אפריקאי הקשור למסדרונות סחר החוצים את ים סוף והסהל.
-
ממד הומניטרי ותרבותי: כדי לזכות באמינות בדעת הקהל הערבית, המושפעת מערוצי תקשורת כמו אל־ג’זירה, על ההסכמים החדשים לכלול מנגנוני שיתוף פעולה הומניטרי לעזה ויהודה ושומרון, פרויקטים חינוכיים ותרבותיים משותפים, ושיח דתי המדגיש את המורשת המשותפת ליהדות, לנצרות ולאסלאם.
האסקל מדגישה את החשיבות הבינלאומית של ההסכמים: הם אינם עוסקים עוד רק במזרח התיכון, אלא במבנה הכלכלה והיחסים העולמיים. פרויקט IMEC, המחבר את הודו, המפרץ, ישראל ואירופה, עשוי להיות המימוש הממשי של חזון זה. מתקיימות גם שיחות שקטות עם סוריה ולבנון, אך מוקדם מדי לדון בהן בפומבי.
במקביל, ניתן לדמיין מעורבות מוגברת של האיחוד האירופי: השתתפות בפרויקטי תשתיות, מימון תוכניות שיתוף פעולה, ותיווך פוליטי.
כך, “הסכמי אברהם החדשים” יתייצבו כברית חוצת־יבשות המובנית סביב שלושה מוקדים: המפרץ (איחוד האמירויות, בחריין, ואולי ערב הסעודית) כמרכז אנרגיה ופיננסים; ישראל כמעצמה טכנולוגית וצבאית; אירופה והודו כשותפים כלכליים ואסטרטגיים.
במסגרת זו, השלום הערבי־ישראלי לא יהווה עוד תנאי מקדים, אלא תוצאה עקיפה: המדינות החותמות, באמצעות סיוע הומניטרי לעזה והטלת רפורמות של ממשל, ישאפו לייצב בהדרגה את הסכסוך מבלי לעצור את שיתוף הפעולה האזורי.
חמש שנים לאחר חתימתם, הסכמי אברהם הם גם הישג שברירי וגם הבטחה לעתיד. הפיכתם ל”סכמי אברהם החדשים” תדרוש התפתחות משולשת: העמקת שיתוף הפעולה הכלכלי־טכנולוגי, הרחבת מעגל השותפים מעבר למזרח התיכון, ושילוב ממד הומניטרי ו דתי כדי לענות על שאיפות הציבור.
הרחק מלהיות נורמליזציה בילטרלית בלבד, ההסכמים עשויים להפוך לאחד מעמודי התווך של סדר אזורי ועולמי חדש – שבו ישראל, מדינות ערב המתונות, אירופה והודו מתאחדות מול הקיצוניות, חוסר היציבות והיריבויות הגיאופוליטיות הגלובליות.
Aucun commentaire:
Enregistrer un commentaire