La paracha Ki Tavo nous place au cœur de l’identité d’Israël et de sa mémoire collective. Elle s’ouvre sur la cérémonie des prémices : l’agriculteur, au moment d’apporter les premiers fruits de sa terre, ne se contente pas d’un geste matériel. Il prononce une déclaration qui retrace l’histoire d’Israël, depuis l’errance des ancêtres jusqu’à l’installation sur la terre promise.
Cet acte souligne que toute identité n’existe qu’à travers une histoire, une mémoire transmise et actualisée par les gestes du présent. Comme le note Judith Kogel, c’est le premier « récit national » juif : un texte qui relie chaque individu à la collectivité et chaque récolte à l’épopée fondatrice.
Cette mémoire n’est pas un simple regard vers le passé. Elle est un appel pour l’avenir. Sans mémoire vivante, l’identité s’ankylose et se fige ; avec elle, elle se renouvelle et se projette. Le geste agricole devient ainsi spirituel et politique : il affirme que la terre, le travail et la foi ne sont jamais dissociés.
Shaul-David Botschko, pour sa part, met en lumière la question de la souffrance, omniprésente dans cette paracha à travers les malédictions annoncées. Plutôt que de chercher à expliquer le mal, le texte nous oriente vers la réponse éthique : agir, construire, partager, lutter contre l’injustice. La souffrance n’est pas un mystère à résoudre mais une interpellation qui appelle à la solidarité.
Yeshaya Dalsace insiste sur l’élection d’Israël, telle qu’elle est rappelée dans le texte. L’élection n’est pas un privilège, mais une responsabilité : être un peuple témoin, qui inscrit son engagement dans la transcendance mais aussi dans l’histoire concrète, avec ses bénédictions et ses épreuves. Les bénédictions rappellent que la fidélité à l’alliance ouvre un chemin de prospérité, tandis que les malédictions marquent l’exigence éthique de ce même choix.
Enfin, Manitou éclaire le rôle du langage et de la loi dans la formation du peuple. Chaque mot, chaque bénédiction prononcée a un poids constitutif. Comme Jacob plaçant l’avenir entre les mains du cadet plutôt que de l’aîné, la bénédiction structure l’histoire et en dessine le sens. Le langage est créateur, il fonde la mémoire et guide la transmission.
La leçon de Ki Tavo est donc double : d’un côté, elle nous rappelle que l’identité juive est une construction dynamique, nourrie par l’histoire et actualisée dans chaque acte. De l’autre, elle nous enseigne que la bénédiction, la justice et la mémoire sont les outils qui transforment la souffrance et l’épreuve en chemin d’espérance. Dans un monde où les peuples risquent de perdre leur mémoire, Ki Tavo rappelle que le passé n’est pas une nostalgie, mais une responsabilité.
© 2025 JBCH. Tous droits réservés. Reproduction du texte interdite sans autorisation
Cet article est personnel, je ne prétends pas être ni un scientifique, ni un historien, ni un professionnel du journalisme...
C'est délicat de témoigner quand on est un profane, mais dans ce blog, j'exprime en général un coup de coeur
d'après l'actualité , et le lecture de ma revue de presse internationale quotidienne
🇬🇧 English
Parashat Ki Tavo places us at the heart of Israel’s identity and collective memory.
It opens with the ceremony of the first fruits: when the farmer brings the first produce of his land, he does not limit himself to a material gesture. He proclaims a declaration that recounts Israel’s history, from the wandering of the ancestors to the settlement in the Promised Land.
This act underlines that identity exists only through a story — a memory transmitted and renewed by the gestures of the present. As Judith Kogel notes, it is the first Jewish “national narrative”: a text that connects each individual to the collective and each harvest to the founding epic.
This memory is not simply a look back at the past. It is also a call for the future. Without a living memory, identity ossifies and freezes; with it, it renews itself and projects forward. The agricultural gesture thus becomes spiritual and political: it affirms that land, labor, and faith are never separated.
Shaul-David Botschko highlights the question of suffering, omnipresent in this parasha through the announced curses. Rather than seeking to explain evil, the text directs us toward the ethical response: to act, to build, to share, to fight against injustice. Suffering is not a mystery to be solved but a summons that calls for solidarity.
Yeshaya Dalsace insists on Israel’s election, as recalled in the text. Election is not a privilege but a responsibility: to be a witnessing people, inscribing its commitment in transcendence but also in concrete history, with its blessings and its trials. The blessings remind us that fidelity to the covenant opens a path to prosperity, while the curses mark the ethical demand of this same choice.
Finally, Manitou sheds light on the role of language and law in the formation of the people. Every word, every blessing uttered has constitutive weight. Just as Jacob entrusted the future to the younger rather than the elder, the blessing structures history and shapes its meaning. Language is creative: it founds memory and guides transmission.
The lesson of Ki Tavo is thus twofold: on the one hand, it reminds us that Jewish identity is a dynamic construction, nourished by history and renewed in each act. On the other, it teaches us that blessing, justice, and memory are the tools that transform suffering and trial into a path of hope. In a world where nations risk losing their memory, Ki Tavo reminds us that the past is not nostalgia but responsibility.
🇪🇸 Español
La parashá Ki Tavó nos sitúa en el corazón de la identidad de Israel y de su memoria colectiva.
Se abre con la ceremonia de las primicias: cuando el agricultor trae los primeros frutos de su tierra, no se limita a un gesto material. Pronuncia una declaración que relata la historia de Israel, desde la errancia de los antepasados hasta la instalación en la Tierra Prometida.
Este acto subraya que toda identidad solo existe a través de una historia, de una memoria transmitida y actualizada por los gestos del presente. Como señala Judith Kogel, se trata del primer “relato nacional” judío: un texto que vincula a cada individuo con la colectividad y a cada cosecha con la epopeya fundadora.
Esta memoria no es una simple mirada al pasado. Es también un llamado al futuro. Sin memoria viva, la identidad se anquilosa y se congela; con ella, se renueva y se proyecta. El gesto agrícola se vuelve así espiritual y político: afirma que la tierra, el trabajo y la fe nunca están separados.
Shaul-David Botschko pone de relieve la cuestión del sufrimiento, omnipresente en esta parashá a través de las maldiciones anunciadas. En lugar de buscar explicar el mal, el texto nos orienta hacia la respuesta ética: actuar, construir, compartir, luchar contra la injusticia. El sufrimiento no es un misterio que resolver, sino una interpelación que llama a la solidaridad.
Yeshaya Dalsace insiste en la elección de Israel, tal como se recuerda en el texto. La elección no es un privilegio, sino una responsabilidad: ser un pueblo testigo, que inscribe su compromiso en la trascendencia pero también en la historia concreta, con sus bendiciones y sus pruebas. Las bendiciones recuerdan que la fidelidad a la alianza abre un camino de prosperidad, mientras que las maldiciones marcan la exigencia ética de esta misma elección.
Finalmente, Manitou ilumina el papel del lenguaje y de la ley en la formación del pueblo. Cada palabra, cada bendición pronunciada tiene un peso constitutivo. Así como Jacob confió el futuro al menor y no al primogénito, la bendición estructura la historia y dibuja su sentido. El lenguaje es creador: funda la memoria y guía la transmisión.
La lección de Ki Tavó es, por tanto, doble: por un lado, nos recuerda que la identidad judía es una construcción dinámica, alimentada por la historia y actualizada en cada acto. Por otro, nos enseña que la bendición, la justicia y la memoria son las herramientas que transforman el sufrimiento y la prueba en un camino de esperanza. En un mundo donde los pueblos corren el riesgo de perder su memoria, Ki Tavó recuerda que el pasado no es nostalgia, sino responsabilidad.
🇮🇱 עברית
פרשת כי־תבוא מעמידה אותנו בלב הזהות הישראלית והזיכרון הקולקטיבי.
היא נפתחת בטקס הביכורים: כאשר החקלאי מביא את פירות אדמתו הראשונים, הוא אינו מסתפק במעשה חומרי. הוא משמיע הצהרה המספרת את תולדות ישראל, מנדודי האבות ועד להתיישבות בארץ המובטחת.
מעשה זה מדגיש שכל זהות קיימת רק דרך סיפור — זיכרון המועבר ומתחדש באמצעות מעשי ההווה. כפי שמציינת יהודית קוגל, זהו ה“סיפור הלאומי” היהודי הראשון: טקסט הקושר כל יחיד אל הכלל וכל יבול אל האפוס המכונן.
הזיכרון הזה איננו מבט בלבד אל העבר. הוא גם קריאה לעתיד. ללא זיכרון חי, הזהות מתאבנת ונקפאת; עימו, היא מתחדשת ונפרשת קדימה. המעשה החקלאי נעשה אפוא רוחני ופוליטי: הוא מצהיר שהארץ, העבודה והאמונה לעולם אינן נפרדות.
שאול־דוד בוצ’קו מבליט את שאלת הסבל, הנוכחת בפרשה זו דרך הקללות הנאמרות. במקום לנסות להסביר את הרע, הטקסט מפנה אותנו אל התשובה האתית: לפעול, לבנות, לשתף, להיאבק בעוול. הסבל אינו חידה שיש לפתור אלא קריאה המפצירה בסולידריות.
ישעיה דלסאץ מדגיש את בחירת ישראל, כפי שהיא נזכרת בטקסט. הבחירה איננה פריבילגיה אלא אחריות: להיות עם־עד, המשבץ את מחויבותו בתודעת־על אך גם בהיסטוריה קונקרטית, עם ברכותיה ונסיונותיה. הברכות מזכירות כי נאמנות לברית פותחת דרך לשגשוג, ואילו הקללות מציינות את התביעה האתית של אותה בחירה.
לבסוף, מניטו מאיר את תפקיד הלשון והחוק ביצירת העם. כל מילה, כל ברכה שנאמרת נושאת משקל מכונן. כמו יעקב שהפקיד את העתיד בידי הצעיר ולא הבכור, הברכה מבנה את ההיסטוריה ומעצבת את משמעותה. הלשון היא יוצרת: היא מייסדת את הזיכרון ומנחה את ההעברה.
לקחה של פרשת כי־תבוא כפול: מצד אחד, היא מזכירה לנו שהזהות היהודית היא בנייה דינמית, מוזנת על ידי ההיסטוריה ומתחדשת בכל מעשה. מצד שני, היא מלמדת אותנו כי הברכה, הצדק והזיכרון הם הכלים ההופכים סבל וניסיון לדרך של תקווה. בעולם שבו עמים עלולים לאבד את זכרונם, כי־תבוא מזכירה שהעבר איננו נוסטלגיה אלא אחריות.
Aucun commentaire:
Enregistrer un commentaire