Le Chœur des Hébreux de Verdi et l’épreuve du 7 octobre 2023, j'y fais un rapprochement, car pour les Nations, les Hébreux ou les juifs doivent rester à la marge de la civilisation : des esclaves, on leur refuse le droit d'avoir une terre, d'avoir un chez-soi ... ils doivent rester les juifs errants.
Ce chant est mon credo, et je puise toujours mon énergie en l'écoutant, ce Chœur représente l'Espérance, et Verdi l'a si bien décrit ... en musique
En 1842, Giuseppe Verdi, jeune compositeur italien encore marqué par des épreuves personnelles, triomphe avec son opéra Nabucco. L’histoire s’inspire de l’épisode biblique de la déportation des Juifs à Babylone. Au cœur de l’œuvre se trouve le fameux « Chœur des Hébreux » (Va, pensiero, sull’ali dorate), devenu l’une des pages les plus célèbres de toute l’histoire de l’opéra.
Dans ce chœur, les esclaves hébreux expriment leur nostalgie de Sion, leur douleur d’être déracinés et leur désir ardent de liberté. Verdi y fait entendre une plainte collective, portée par une mélodie simple et poignante, qui évoque à la fois la dignité et l’espérance.
Très vite, le public italien s’approprie ce chant comme un hymne patriotique, un cri de liberté face à la domination autrichienne. Le « Chœur des Hébreux » devient donc à la fois un chant juif, italien et universel : la musique de Verdi transcende son contexte pour incarner l’aspiration de tous les peuples à la liberté et à la dignité.
À l’écoute de Verdi, le parallèle s’impose : comme les Hébreux de l’opéra, le peuple juif se retrouve confronté à la perte, à la douleur de voir ses familles brisées, ses communautés meurtries, ses otages arrachés à la vie quotidienne.
Près de deux siècles après la création de Nabucco, ce chœur trouve une résonance tragique avec l’actualité. Le 7 octobre 2023, Israël subit un massacre d’une violence inouïe : des terroristes sanguinaires du Hamas franchissent la frontière, assassinent des civils par centaines, enlèvent des bébés, des enfants, des femmes, des vieillards. égorgements, viols, buchers improvisés, des éventrements, des viols par centaine ... Cet acte de barbarie, le plus grand massacre antisémite depuis la Shoah, plonge le pays dans la stupeur et le deuil.
Le « Chœur des Hébreux » n’est pas seulement un écho biblique : il devient le miroir de l’Israël actuel, qui pleure ses morts tout en s’accrochant à son identité et à sa mémoire.
L’une des grandes forces de la musique de Verdi réside dans son caractère collectif. Ce ne sont pas des solistes, mais un chœur qui s’élève. Ce choix est essentiel : il ne s’agit pas d’une souffrance individuelle, mais d’un cri partagé par tout un peuple.
Après le 7 octobre, c’est aussi cette dimension collective qui s’exprime en Israël. La société, profondément divisée sur le plan politique avant l’attaque, a trouvé une forme d’unité dans la douleur. La solidarité entre familles des kidnappés, des familles endeuillées, soldats mobilisés, volontaires et la diaspora juive témoigne d’une conscience commune. Comme dans le chœur de Verdi, la voix qui s’élève est celle d’un peuple entier, frappé mais solidaire.
Verdi n’a pas seulement écrit une page musicale ; il a donné au monde un chant de mémoire et de résistance. C’est pourquoi le « Chœur des Hébreux » est repris dans des cérémonies commémoratives, des concerts de solidarité, des contextes politiques et mémoriels variés.
Aujourd’hui, dans le contexte israélien, ce chœur prend une signification nouvelle. Il rappelle que, même dans l’exil, même après la destruction et la souffrance, un peuple peut garder vivant son attachement à sa terre et à sa liberté. Il devient ainsi une métaphore artistique de la résilience d’Israël face à la barbarie du terrorisme.
Ce qui frappe, c’est l’universalité durable du message de Verdi. En 1842, il parlait aux Italiens asservis. Aujourd’hui, il parle aux Israéliens endeuillés et menacés. La musique transcende le temps et l’espace, rappelant que la dignité humaine et l’aspiration à la liberté ne peuvent être étouffées.
Le 7 octobre 2023 restera une date tragique dans l’histoire d’Israël et du peuple juif. Mais dans cette tragédie, résonne encore le chant de Verdi : une plainte pour les morts, un plaidoyer pour les victimes civiles des enlèvements mais aussi une affirmation de vie et d’espérance.
Comme les Hébreux de Nabucco, Israël d’aujourd’hui pleure ses souffrances, mais ne renonce pas à son droit de vivre libre sur sa terre.
Le « Chœur des Hébreux » de Verdi n’est pas seulement un chef-d’œuvre musical : c’est une œuvre prophétique qui continue de parler à notre époque. Après le 7 octobre 2023, il symbolise la douleur, la mémoire et la résistance d’Israël.
En rappelant l’exil et la nostalgie de Sion, Verdi donne au peuple juif et au monde entier un langage universel pour dire l’indicible : la souffrance des victimes, mais aussi la certitude que, même après la tragédie, un peuple peut rester debout et fidèle à sa liberté.
À travers son parcours unique, la soprano Sharon Azrieli Perez illustre la manière dont l'héritage juif peut dialoguer avec l'art universel. Fille de l'homme d'affaires et philanthrope David Azrieli, rescapé de la Shoah, elle a grandi entre Montréal et New York, oscillant entre les exigences de sa famille et son désir de chanter.
Très tôt, elle découvre que la musique de Giuseppe Verdi résonne avec les motifs du chant juif traditionnel.
Dans son travail de recherche, elle remarque que certaines mélodies de Verdi reprennent des modes utilisés dans la prière hébraïque. Pour elle, interpréter Verdi devient une façon de rendre audible cette proximité culturelle et spirituelle.
Sa carrière s'est construite sur une double fidélité: celle de l'opéra, avec des rôles prestigieux dans le répertoire classique, et celle du chant liturgique, en tant que cantatrice de synagogue. Elle a ainsi pu chanter tant sur les grandes scènes internationales qu'au sein de communautés juives, pour lesquelles sa voix prend une résonance intime et spirituelle.
Ce double engagement n'a pas été simple. Ses parents, qui craignaient les difficultés d'une carrière artistique, voulaient l'orienter vers d'autres études. Mais Sharon Azrieli a persisté, alliant formation académique, études de musique et expériences scéniques variées, jusqu'à intégrer la Juilliard School et chanter avec de grands ensembles comme l'Opéra de Montréal ou le Canadian Opera Company.
Ce parcours témoigne d'une vision plus large : l'art, et en particulier le chant, devient un lieu où le patrimoine juif se réinvente et dialogue avec l'universel. Sharon Azrieli affirme que chanter en synagogue comme sur scène relève d'une même mission : transmettre une émotion immédiate, éveiller la conscience et créer du lien.
Son travail rappelle que la voix n'est pas qu'un instrument esthétique: elle peut être un pont entre la mémoire juive et la culture mondiale. De la liturgie au lyrisme, son chant révèle une fidélité à l'esprit de vie que porte la tradition juive
Cet article est personnel, je ne prétends pas être ni un scientifique, ni un historien, ni un professionnel du journalisme...
C'est délicat de témoigner quand on est un profane, mais dans ce blog j'exprime en général un coup de coeur
d'après l'actualité , et le lecture de ma revue de presse internationale quotidienne
les photos et films sont prises sur le web, là aussi pour une utilisation strictement personnelle, privé
🇬🇧 English Translation
The Chorus of the Hebrew Slaves by Verdi and the Ordeal of October 7, 2023
I draw a parallel here, because for the Nations, the Hebrews—or the Jews—must remain on the margins of civilization: slaves, denied the right to have a land, a home … they are condemned to remain wandering Jews.
This chorus is my credo, and I always draw strength from listening to it. It represents Hope, and Verdi described it so powerfully—in music.
In 1842, Giuseppe Verdi, a young Italian composer still scarred by personal tragedies, triumphed with his opera Nabucco. The story draws on the biblical episode of the Jews’ deportation to Babylon. At the heart of the work lies the famous “Chorus of the Hebrew Slaves” (Va, pensiero, sull’ali dorate), which became one of the most celebrated pages in all opera history.
In this chorus, the Hebrew slaves express their longing for Zion, their pain of exile, and their burning desire for freedom. Verdi gives voice to a collective lament, carried by a simple yet poignant melody, evoking both dignity and hope.
Very quickly, the Italian public embraced this chorus as a patriotic hymn, a cry of freedom against Austrian domination. The “Chorus of the Hebrews” thus became at once Jewish, Italian, and universal: Verdi’s music transcended its context to embody the aspiration of all peoples for freedom and dignity.
Nearly two centuries later, this chorus resonates tragically with current events. On October 7, 2023, Israel endured an unprecedented massacre: Hamas terrorists crossed the border, murdering civilians by the hundreds, kidnapping babies, children, women, and the elderly. Beheadings, rapes, makeshift pyres, mutilations … This act of barbarism, the worst antisemitic massacre since the Shoah, plunged the nation into shock and mourning.
Listening to Verdi, the parallel is striking: like the Hebrews in the opera, the Jewish people find themselves facing loss, the pain of shattered families, broken communities, and hostages torn from daily life.
The “Chorus of the Hebrews” is not merely a biblical echo—it becomes the mirror of Israel today, mourning its dead while clinging to its identity and memory.
One of Verdi’s greatest strengths lies in the collective nature of his music. It is not a soloist, but a choir that rises. This choice is essential: it is not an individual pain, but the cry of an entire people.
After October 7, the same collective dimension emerged in Israel. A society deeply divided politically before the attack found unity in grief. Solidarity among families of hostages, bereaved families, mobilized soldiers, volunteers, and the Jewish diaspora revealed a shared consciousness. Like in Verdi’s chorus, the voice that rises is that of a whole people—struck, but united.
Verdi did not just write music; he gave the world a song of memory and resistance. That is why the “Chorus of the Hebrews” is performed at commemorations, solidarity concerts, and in political or memorial contexts.
Today, in the Israeli context, this chorus takes on a new meaning. It reminds us that even in exile, even after destruction and suffering, a people can keep alive its attachment to its land and freedom. It becomes an artistic metaphor of Israel’s resilience against the barbarity of terrorism.
What is striking is the enduring universality of Verdi’s message. In 1842, he spoke to oppressed Italians. Today, he speaks to grieving and threatened Israelis. Music transcends time and space, reminding us that human dignity and the aspiration for freedom can never be silenced.
October 7, 2023 will remain a tragic date in the history of Israel and the Jewish people. Yet within this tragedy still resounds Verdi’s chorus: a lament for the dead, a plea for civilian victims of kidnappings, and also an affirmation of life and hope.
Like the Hebrews of Nabucco, Israel today mourns its suffering, but does not renounce its right to live free in its land.
The “Chorus of the Hebrews” by Verdi is not only a musical masterpiece: it is a prophetic work that continues to speak to our time. After October 7, 2023, it symbolizes Israel’s pain, memory, and resistance.
By evoking exile and the longing for Zion, Verdi gave the Jewish people—and the world—a universal language to express the inexpressible: the suffering of victims, and also the certainty that even after tragedy, a people can remain standing and faithful to its freedom.
Sharon Azrieli Perez: The Voice Revealing the Jewish Side of Verdi
Through her unique journey, soprano Sharon Azrieli Perez illustrates how Jewish heritage can engage with universal art. Daughter of businessman and philanthropist David Azrieli, a Holocaust survivor, she grew up between Montreal and New York, balancing family expectations with her desire to sing.
Early on, she discovered that Giuseppe Verdi’s music resonated with motifs of Jewish liturgical chant. In her research, she noticed that some of Verdi’s melodies echo modes used in Hebrew prayer. For her, interpreting Verdi means making this cultural and spiritual closeness audible.
Her career was built on a double loyalty: to opera, with prestigious roles in the classical repertoire, and to liturgical singing, as a synagogue cantor. She has sung both on major international stages and in Jewish communities, where her voice carries an intimate spiritual resonance.
This double commitment was not easy. Her parents, wary of the hardships of an artistic career, encouraged her toward other studies. But Sharon Azrieli persisted, combining academic training, music studies, and varied stage experiences, eventually joining Juilliard and performing with major ensembles like the Montreal Opera and the Canadian Opera Company.
Her journey reflects a broader vision: that art, especially singing, is a space where Jewish heritage reinvents itself and dialogues with the universal. Sharon Azrieli affirms that singing in a synagogue or on stage fulfills the same mission: to transmit immediate emotion, awaken consciousness, and create connection.
Her work reminds us that the voice is not merely an aesthetic instrument—it can be a bridge between Jewish memory and world culture. From liturgy to lyricism, her singing embodies a fidelity to the spirit of life carried by the Jewish tradition.
🇪🇸 Español
El Coro de los Hebreos de Verdi y la prueba del 7 de octubre de 2023
Hago aquí una comparación, porque para las Naciones, los Hebreos o los judíos deben permanecer en los márgenes de la civilización: como esclavos, se les niega el derecho a tener una tierra, a tener un hogar… deben seguir siendo los judíos errantes.
Este canto es mi credo, y siempre encuentro energía al escucharlo. Este Coro representa la Esperanza, y Verdi lo describió tan bien… en música.
En 1842, Giuseppe Verdi, joven compositor italiano aún marcado por pruebas personales, triunfó con su ópera Nabucco. La historia se inspira en el episodio bíblico de la deportación de los judíos a Babilonia. En el corazón de la obra se encuentra el famoso “Coro de los Hebreos” (Va, pensiero, sull’ali dorate), que se convirtió en una de las páginas más célebres de toda la historia de la ópera.
En este coro, los esclavos hebreos expresan su nostalgia de Sion, su dolor por estar desarraigados y su ardiente deseo de libertad. Verdi hizo de ello una lamentación colectiva, llevada por una melodía sencilla y conmovedora, que evoca tanto la dignidad como la esperanza.
Muy pronto, el público italiano se apropió de este canto como himno patriótico, un grito de libertad frente a la dominación austriaca. El “Coro de los Hebreos” se convirtió así al mismo tiempo en un canto judío, italiano y universal: la música de Verdi trasciende su contexto para encarnar la aspiración de todos los pueblos a la libertad y a la dignidad.
Casi dos siglos después de la creación de Nabucco, este coro encuentra una resonancia trágica en la actualidad. El 7 de octubre de 2023, Israel sufrió una masacre de violencia indescriptible: terroristas de Hamas cruzaron la frontera, asesinaron a cientos de civiles, secuestraron a bebés, niños, mujeres y ancianos. Decapitaciones, violaciones, hogueras improvisadas, atrocidades masivas… Este acto de barbarie, la mayor masacre antisemita desde la Shoá, sumió al país en la consternación y el luto.
Al escuchar a Verdi, el paralelismo se impone: como los hebreos de la ópera, el pueblo judío se enfrenta a la pérdida, al dolor de ver a sus familias destrozadas, a sus comunidades heridas, a sus rehenes arrancados de la vida cotidiana.
El “Coro de los Hebreos” no es solamente un eco bíblico: se convierte en el espejo del Israel actual, que llora a sus muertos al mismo tiempo que se aferra a su identidad y a su memoria.
Una de las grandes fuerzas de la música de Verdi reside en su carácter colectivo. No son solistas, sino un coro el que se eleva. Esta elección es esencial: no se trata de un sufrimiento individual, sino de un grito compartido por todo un pueblo.
🇮🇱 תרגום לעברית
מקהלת העבריים של ורדי והמבחן של 7 באוקטובר 2023
אני עושה כאן השוואה, משום שבעיני האומות, העבריים או היהודים צריכים להישאר בשולי הציוויליזציה: כעבדים, שוללים מהם את הזכות לאדמה, לבית משלהם… הם צריכים להישאר “יהודים נודדים”.
שיר זה הוא האמונה שלי, ותמיד אני שואב ממנו אנרגיה כאשר אני מקשיב לו. מקהלה זו מייצגת את התקווה, וורדי ביטא זאת בצורה כל כך מושלמת… במוזיקה.
בשנת 1842, ג’וזפה ורדי, מלחין איטלקי צעיר שעדיין היה מצולק על ידי מבחנים אישיים, זכה בהצלחה גדולה עם האופרה שלו נבוקו. הסיפור מתבסס על סיפור מקראי – גלות היהודים לבבל. במרכז היצירה עומדת “מקהלת העבריים” המפורסמת (Va, pensiero, sull’ali dorate), שהפכה לאחת הקטעים הידועים ביותר בכל תולדות האופרה.
במקהלה זו מבטאים העבדים העבריים את הגעגועים לציון, את כאבם על עקירתם ואת תשוקתם העזה לחירות. ורדי יצר קינה קולקטיבית, עם מנגינה פשוטה ומרגשת, המעבירה גם כבוד וגם תקווה.
במהרה, הקהל האיטלקי אימץ שיר זה כהמנון פטריוטי, קריאה לחירות מול שלטון אוסטריה. כך הפכה “מקהלת העבריים” להיות בו זמנית שיר יהודי, איטלקי ואוניברסלי: המוזיקה של ורדי חוצה הקשרים היסטוריים ומבטאת את שאיפתם של כל העמים לחירות ולכבוד.
כמעט מאתיים שנה לאחר יצירת נבוקו, מקהלה זו מקבלת הדהוד טראגי במציאות העכשווית. ב־7 באוקטובר 2023, ישראל חוותה טבח באכזריות בלתי נתפסת: מחבלי חמאס פרצו את הגבול, רצחו מאות אזרחים, חטפו תינוקות, ילדים, נשים וזקנים. עריפות ראשים, אונס, שריפות מאולתרות, זוועות בקנה מידה עצום… מעשה ברברי זה – הטבח האנטישמי הגדול ביותר מאז השואה – הטיל את המדינה להלם ולאבל.
בהאזנה לורדי, ההקבלה מתבקשת: כמו העבריים באופרה, העם היהודי מתמודד עם האובדן, עם כאב ההתפרקות של משפחותיו, עם קהילות פצועות ועם בני ערובה שנעקרו מחיי היומיום.
“מקהלת העבריים” איננה רק הד לכתבי הקודש: היא הופכת למראה של ישראל בת זמננו, המתאבלת על מתיה אך גם מחזיקה בזהותה ובזיכרונה
אחת מנקודות הכוח הגדולות ביצירתו של ורדי היא האופי הקולקטיבי שלה. לא מדובר בסולנים, אלא במקהלה שעולה. בחירה זו מהותית: אין זה סבל אישי, אלא זעקה משותפת של עם שלם.
לאחר 7 באוקטובר, גם בישראל התבטאה ממד זה. החברה, שהייתה חצויה פוליטית באופן עמוק לפני המתקפה, מצאה צורה של אחדות בתוך הכאב. הסולידריות בין משפחות החטופים, המשפחות האבלות, החיילים שגויסו, המתנדבים והתפוצות היהודיות – כולם מעידים על תודעה משותפת. כמו במקהלת ורדי, הקול שעולה הוא קולו של עם שלם, מוכה אך מלוכד.
ורדי לא כתב רק דף מוזיקלי; הוא העניק לעולם שיר של זיכרון ושל התנגדות. זו הסיבה ש”מקהלת העבריים” מושמעת בטקסי זיכרון, בקונצרטי סולידריות ובהקשרים פוליטיים וזיכרוניים מגוונים.
היום, בהקשר הישראלי, מקהלה זו מקבלת משמעות חדשה. היא מזכירה שגם בגלות, גם אחרי חורבן וסבל, עם יכול לשמור חי את קשרו לארצו ולחירותו. היא הופכת למטפורה אמנותית של חוסנה של ישראל מול ברבריות הטרור.
המדהים ביותר הוא האוניברסליות המתמשכת של המסר של ורדי. בשנת 1842 הוא דיבר לאיטלקים משועבדים. היום הוא מדבר לישראלים באבל ומאוימים. המוזיקה חוצה זמן ומקום, ומזכירה כי כבוד האדם ושאיפתו לחירות לא ניתנים לדיכוי.
ה־7 באוקטובר 2023 יישאר כתאריך טראגי בהיסטוריה של ישראל והעם היהודי. אך בתוך הטרגדיה, עדיין מהדהד שירו של ורדי: קינה על המתים, תחינה עבור הקורבנות האזרחיים של החטיפות, אך גם הכרזה על חיים ועל תקווה.
כמו העבריים בנבוקו, גם ישראל של היום מתאבלת על ייסוריה – אך איננה מוותרת על זכותה לחיות חופשית על אדמתה.
“מקהלת העבריים” של ורדי איננה רק יצירת מופת מוזיקלית: היא יצירה נבואית שממשיכה לדבר אל תקופתנו. לאחר ה־7 באוקטובר 2023, היא מסמלת את הכאב, הזיכרון וההתנגדות של ישראל.
בהיזכר בגלות ובגעגועים לציון, ורדי נותן לעם היהודי – ולעולם כולו – שפה אוניברסלית לבטא את הבלתי ניתן לביטוי: סבל הקורבנות, אך גם הוודאות שגם אחרי טרגדיה, עם יכול להישאר עומד ונאמן לחירותו.
שרון עזריאלי פרז: הקול שמגלה את החלק היהודי של ורדי
באמצעות מסלול ייחודי, הסופרן שרון עזריאלי פרז ממחישה כיצד המורשת היהודית יכולה לדו-שיח עם האמנות האוניברסלית. בתו של איש העסקים והפילנתרופ דוד עזריאלי, ניצול השואה, גדלה בין מונטריאול לניו יורק, בין דרישות משפחתה לבין רצונה לשיר.
מגיל צעיר גילתה כי המוזיקה של ג’וזפה ורדי מהדהדת עם המוטיבים של השירה היהודית המסורתית.
במחקריה, הבחינה כי לחנים מסוימים של ורדי משתמשים במודוסים מהתפילה העברית. עבורה, פרשנות ורדי הפכה לאמצעי להפוך לקרוב ומוחשי את הקשר התרבותי והרוחני הזה.
קריירתה נבנתה על נאמנות כפולה: זו של האופרה, עם תפקידים חשובים ברפרטואר הקלאסי, וזו של השירה הליטורגית, כחזנית בבית כנסת. כך יכלה לשיר גם על במות בינלאומיות גדולות וגם בתוך קהילות יהודיות, עבורן קולה מקבל תהודה אינטימית ורוחנית.
מחויבות כפולה זו לא הייתה פשוטה. הוריה, שחששו מקשיי הקריירה האמנותית, רצו להכווין אותה ללימודים אחרים. אך שרון עזריאלי התעקשה, שילבה הכשרה אקדמית, לימודי מוזיקה וניסיון בימתי מגוון, עד שהתקבלה לבית הספר ג’וליארד ושרה עם בתי אופרה גדולים כמו האופרה של מונטריאול או חברת האופרה הקנדית.
מסלול זה מעיד על חזון רחב יותר: האמנות, ובמיוחד השירה, הופכות למקום שבו המורשת היהודית מתחדשת ומשוחחת עם האוניברסלי. שרון עזריאלי טוענת כי השירה בבית הכנסת ועל הבמה נובעת מאותה שליחות: להעביר רגש מיידי, לעורר מודעות וליצור קשר.
עבודתה מזכירה שהקול איננו רק כלי אסתטי: הוא יכול להיות גשר בין הזיכרון היהודי לתרבות העולמית. מן התפילה ועד הליריות, שירתה חושפת נאמנות לרוח החיים שנושאת המסורת היהודית.
**מאמר זה אישי. אינני מתיימר להיות מדען, היסטוריון או עיתונאי מקצועי…
קשה לשאת עדות כאשר אדם הוא חילוני, אך בבלוג זה אני מבטא בדרך כלל רגש,
בהשראת האקטואליה וקריאת עיתונותי הבינלאומית היומית.
התמונות והסרטונים נלקחו מהרשת, וגם הם לשימוש אישי ופרטי בלבד.**
Aucun commentaire:
Enregistrer un commentaire