C'est drôle comme les hommes sont ignorants, et ce à tous les niveaux. Nous apprenons en vieillissant que l'étude doit être permanente, car nous sommes ignorants et que le savoir, si essentiel s'éloigne toujours, alors on rame, on écoute, on lit, on progresse et à la fin, on sait qu'on ne sait rien. Merci de passer le message à Macron !
Choisir Roch Hachana pour prononcer une accusation publique contre Israël n’est pas anodin. Ce jour représente, dans la conscience juive, le moment du jugement divin, mais aussi de l’espérance d’un recommencement.
S’en servir comme tribune politique pour pointer Israël revient à détourner la charge spirituelle de ce jour pour l’inverser en blâme. On touche ici à une vieille histoire : celle de la tentative de transformer les jours saints du peuple juif en moments d’opprobre.
La Bible en offre un exemple frappant : l’épisode de Balaam (Nombres 22-24). Le roi moabite Balak appelle le devin Balaam pour qu’il maudisse Israël alors que celui-ci est en marche vers la Terre promise. Le projet était clair : utiliser la parole, en un moment décisif, pour affaiblir le peuple hébreu et légitimer une hostilité collective. Or, la tentative échoue : Balaam, malgré les pressions, se voit contraint de bénir au lieu de maudire. Cet épisode est paradigmatique : l’appel à une malédiction publique contre Israël se retourne en bénédiction, comme si l’histoire elle-même résistait à ce type d’invocation.
Dans l’histoire juive post-biblique, les exemples abondent. Au Moyen Âge, les sermons de Pâques dans certaines églises chrétiennes étaient souvent des tribunes où l’on accusait collectivement les Juifs de déicide, précisément au moment de leur propre fête de la libération (Pessa’h). De même, lors des conciles ou des autodafés, des dates symboliques étaient choisies pour humilier ou accuser publiquement les communautés juives. Il s’agissait de renverser le sens d’un temps sacré en temps d’opprobre.
L’histoire moderne n’est pas exempte de cette logique. Au XXe siècle, l’URSS choisissait parfois les grandes fêtes juives pour annoncer des mesures antisémites ou organiser des procès spectaculaires, comme celui des « blouses blanches » (médecins juifs accusés de complot en 1953). Dans ces cas, le pouvoir cherchait à transformer un temps de rassemblement spirituel en temps de peur et de honte.
Au plan biblique comme historique, il s’agit toujours du même schéma : l’utilisation d’une date à forte signification spirituelle pour transformer le peuple juif en accusé devant les nations. Ce fut le cas avec Balaam, mais aussi avec les prophètes d’Israël eux-mêmes, souvent convoqués pour dénoncer les fautes du peuple, mais dans un horizon de retour et de bénédiction. La différence majeure est que, dans la tradition biblique, la critique vient de l’intérieur, avec l’espoir de réconciliation, tandis que l’appel des nations à la malédiction vise l’effacement et la délégitimation.
Ainsi, l’accusation publique contre Israël lors d’un jour comme Roch Hachana s’inscrit dans une continuité symbolique : celle d’un usage pervers du temps sacré pour tenter de transformer une fête d’espérance en condamnation.
Mais l’histoire et la Bible enseignent que ces appels à la malédiction n’ont jamais eu le dernier mot. Balaam est forcé de bénir ; les persécutions ont échoué à faire disparaître Israël ; et chaque Roch Hachana, malgré les accusations, le peuple juif se tient encore debout, porteur d’un message de renouvellement et d’espérance universelle.
Anglais
It is funny how ignorant humans can be, at every level. We learn as we grow older that study must be lifelong, because we are ignorant and knowledge, so essential, always seems to recede. So we struggle, we listen, we read, we progress—and in the end, we know that we know nothing. Please pass the message to Macron!
Choosing Rosh Hashanah to make a public accusation against Israel is not accidental. This day represents, in Jewish consciousness, a moment of divine judgment but also the hope for a new beginning.
Unpopular and quite alone
Using it as a political platform to target Israel turns the spiritual weight of this day into a reproach. This touches on an old story: the attempt to turn the holy days of the Jewish people into moments of disgrace.
The Bible offers a striking example: the episode of Balaam (Numbers 22–24). The Moabite king Balak summons the seer Balaam to curse Israel as it marches toward the Promised Land. The plan was clear: to use words at a decisive moment to weaken the Hebrew people and legitimize collective hostility. Yet the attempt fails: Balaam, despite the pressure, is forced to bless rather than curse. This episode is paradigmatic: a call for a public curse against Israel turns into a blessing, as if history itself resists such invocations.
In post-biblical Jewish history, examples abound. In the Middle Ages, Easter sermons in some Christian churches often became platforms accusing Jews collectively of deicide, precisely during their own liberation festival (Passover). Similarly, during councils or burnings of books, symbolic dates were chosen to publicly humiliate or accuse Jewish communities. The aim was to invert the meaning of sacred time into a time of disgrace.
Modern history is not exempt from this logic. In the 20th century, the USSR sometimes chose major Jewish holidays to announce antisemitic measures or stage spectacular trials, such as the “Doctors’ Plot” in 1953. In these cases, authorities sought to transform a time of spiritual gathering into a time of fear and shame.
At both biblical and historical levels, the pattern is the same: using a date with strong spiritual significance to turn the Jewish people into the accused before the nations. This was the case with Balaam, but also with Israel’s prophets, often called upon to denounce the people’s faults—but within a horizon of return and blessing. The major difference is that in the biblical tradition, criticism comes from within, with hope for reconciliation, whereas the nations’ call for a curse seeks erasure and delegitimization.
Thus, a public accusation against Israel on a day like Rosh Hashanah fits into a symbolic continuity: the perverse use of sacred time to turn a festival of hope into condemnation.
But history and the Bible teach that such calls for curses never have the final word. Balaam is forced to bless; persecutions have failed to eliminate Israel; and each Rosh Hashanah, despite accusations, the Jewish people still stand, carrying a message of renewal and universal hope.
Español
Es curioso cuán ignorantes pueden ser los humanos, a todos los niveles. Aprendemos al envejecer que el estudio debe ser permanente, porque somos ignorantes y el conocimiento, tan esencial, siempre parece alejarse. Así que remamos, escuchamos, leemos, progresamos—y al final, sabemos que no sabemos nada. ¡Por favor, pasa el mensaje a Macron!
Elegir Rosh Hashaná para hacer una acusación pública contra Israel no es casual. Este día representa, en la conciencia judía, un momento de juicio divino, pero también la esperanza de un nuevo comienzo.
Impoppular y bastante solo
Usarlo como tribuna política para apuntar contra Israel convierte el peso espiritual de este día en reproche. Esto toca una historia antigua: el intento de transformar los días sagrados del pueblo judío en momentos de vergüenza.
La Biblia ofrece un ejemplo notable: el episodio de Balaam (Números 22–24). El rey moabita Balac convoca al vidente Balaam para que maldiga a Israel mientras avanza hacia la Tierra Prometida. El plan estaba claro: usar la palabra en un momento decisivo para debilitar al pueblo hebreo y legitimar la hostilidad colectiva. Sin embargo, el intento fracasa: Balaam, pese a la presión, se ve obligado a bendecir en lugar de maldecir. Este episodio es paradigmático: un llamado a una maldición pública contra Israel se convierte en bendición, como si la historia misma resistiera tal invocación.
En la historia judía post-bíblica, los ejemplos abundan. En la Edad Media, los sermones de Pascua en algunas iglesias cristianas a menudo eran tribunas donde se acusaba colectivamente a los judíos de deicidio, precisamente durante su propia fiesta de liberación (Pésaj). De igual manera, durante concilios o quema de libros, se elegían fechas simbólicas para humillar o acusar públicamente a las comunidades judías. El objetivo era invertir el sentido del tiempo sagrado en un tiempo de vergüenza.
La historia moderna no está exenta de esta lógica. En el siglo XX, la URSS a veces elegía las grandes festividades judías para anunciar medidas antisemitas o realizar juicios espectaculares, como la “Conspiración de los Médicos” en 1953. En estos casos, el poder buscaba transformar un tiempo de reunión espiritual en un tiempo de miedo y vergüenza.
A nivel bíblico e histórico, el patrón es el mismo: usar una fecha de fuerte significado espiritual para convertir al pueblo judío en acusado frente a las naciones. Esto fue el caso de Balaam, pero también de los profetas de Israel, frecuentemente convocados para denunciar las faltas del pueblo, aunque en un horizonte de retorno y bendición. La diferencia principal es que, en la tradición bíblica, la crítica viene desde dentro, con esperanza de reconciliación, mientras que el llamado de las naciones a la maldición busca la eliminación y la deslegitimación.
Así, una acusación pública contra Israel en un día como Rosh Hashaná se inscribe en una continuidad simbólica: el uso perverso del tiempo sagrado para transformar una festividad de esperanza en condena.
Pero la historia y la Biblia enseñan que estas llamadas a la maldición nunca tienen la última palabra. Balaam se ve obligado a bendecir; las persecuciones no han logrado eliminar a Israel; y cada Rosh Hashaná, pese a las acusaciones, el pueblo judío sigue en pie, portando un mensaje de renovación y esperanza universal.
Hebreu
מוזר כמה בני אדם בורים, ובכל הרמות. אנו לומדים ככל שמתבגרים שהלימוד חייב להיות מתמיד, כי אנו בורים והידע, כל כך חיוני, תמיד נוטה להתרחק. אז אנו שוחים, מקשיבים, קוראים, מתקדמים—ובסוף, אנו יודעים שאיננו יודעים דבר. אנא העבר את המסר למקרון!
לבחור בראש השנה כדי להעלות האשמה פומבית נגד ישראל אינו מקרי. יום זה מייצג, בתודעה היהודית, רגע של דין אלוהי אך גם תקווה להתחלה מחדש.
לא פופולרי ובודד מאוד
להשתמש בו כפלטפורמה פוליטית כדי למקד את הביקורת על ישראל הופך את המשקל הרוחני של יום זה לנזיפה. מדובר בסיפור עתיק: הניסיון להפוך את ימי הקודש של העם היהודי לרגעי חרפה.
המקרא נותן דוגמה בולטת: פרשת בלעם (במדבר כ״ב–כ״ד). המלך המואבי בלק מזמן את הנביא בלעם כדי לקלל את ישראל בזמן שהם מתקדמים לארץ המובטחת. התוכנית הייתה ברורה: להשתמש במילה ברגע מכריע כדי להחליש את העם העברי ולה légitimize עוינות קולקטיבית. אך הניסיון נכשל: בלעם, למרות הלחץ, נאלץ לברך במקום לקלל. פרשה זו היא פרדיגמטית: קריאה לקללה פומבית נגד ישראל הופכת לברכה, כאילו ההיסטוריה עצמה מתנגדת לקריאות כאלה.
בהיסטוריה היהודית שלאחר המקרא, דוגמאות רבות קיימות. בימי הביניים, דרשות הפסחא בכנסיות מסוימות הפכו לעיתים קרובות לפלטפורמות בהן האשימו את היהודים בקולקטיביות ברצח ישו, בדיוק בזמן חג השחרור שלהם (פסח). בדומה לכך, במהלך מועצות או שריפות ספרים, נבחרו תאריכים סמליים להשפיל או להאשים פומבית את הקהילות היהודיות. המטרה הייתה להפוך את משמעות הזמן הקדוש לזמן חרפה.
ההיסטוריה המודרנית אינה חפה מלוגיקה זו. במאה ה-20, ברית המועצות לפעמים בחרה בחגים יהודיים מרכזיים כדי להודיע על צעדים אנטישמיים או לערוך משפטים ראוותניים, כמו “תוכנית הרופאים” ב-1953. במקרים אלו, השלטון ניסה להפוך זמן של איסוף רוחני לזמן של פחד ובושה.
ברמה המקראית וההיסטורית, הדפוס זהה: שימוש בתאריך בעל משמעות רוחנית חזקה כדי להפוך את העם היהודי לחשוד בפני האומות. כך היה עם בלעם, וגם עם נביאי ישראל, שהיו לעיתים נקראים להוקיע את חטאי העם, אך במסגרת של חזרה וברכה. ההבדל המרכזי הוא שבעברית המקראית הביקורת מגיעה מבפנים, עם תקווה לפיוס, בעוד קריאת האומות לקללה שואפת למחיקה ולחוסר לגיטימציה.
כך, האשמה פומבית נגד ישראל ביום כמו ראש השנה משתלבת ברצף סמלי: שימוש עקום בזמן קדוש כדי להפוך חג של תקווה לגינוי.
אך ההיסטוריה והמקרא מלמדים כי קריאות אלו לקללה אף פעם לא קובעות את המילה האחרונה. בלעם נאלץ לברך; הרדיפות נכשלו בלמחוק את ישראל; ובכל ראש השנה, על אף ההאשמות, העם היהודי עומד עדיין, נושא מסר של חידוש ותקווה אוניברסלית.
Aucun commentaire:
Enregistrer un commentaire