Une Odyssée Musicale dans le Désert
Au cœur du désert du Néguev, où le sable danse au rythme des vents ancestraux et où l'histoire d'Israël se mêle aux échos bibliques d'Abraham et d'Isaac, se dresse une oasis inattendue : le Conservatoire de Beer Sheva.
Fondé dans les années 1970, cet établissement, souvent comparé à la prestigieuse Juilliard School de New York pour sa rigueur et son rayonnement, a transformé une petite ville du sud israélien en un phare mondial de la musique.
Mais c'est sa section mandoline qui lui confère une aura unique, en faisant l'un des premiers conservatoires au monde dédiés à cet instrument humble et enchanteur. Ici, la mandoline n'est pas un reliquat folklorique, mais un vecteur d'excellence, un pont entre traditions orientales et classiques occidentaux, un instrument qui chante les âmes nomades du désert.
Des générations de virtuoses y ont éclos, exportant le son cristallin de la mandoline vers les grandes scènes internationales, des salles de Carnegie Hall à New York aux philharmonies de Berlin et de Vienne.
L'histoire de ce conservatoire est indissociable de celle de Simha Nathanson, son fondateur visionnaire. Né en Russie, ce violoniste émérite immigra en Israël dans les années 1970, fuyant les rigueurs soviétiques il fréquenta les trottoirs de Tel Aviv avec son violon, et un jour, un responsable de la Municipalité de Beer Sheva le remarque et lui donna rendez-vous au Conservatoire de cette ville.
Arrivé à Beer Sheva, il aspira à enseigner le violon au conservatoire local, mais on lui répondit que la place était prise. Au lieu de cela, on lui proposa un tas de mandolines poussiéreuses reléguées au sous-sol.
Anecdote savoureuse : Nathanson, avec un courage teinté d'humour, accepta le défi. Il n'était pas mandoliniste de formation, mais un pédagogue charismatique, un alchimiste musical qui transforma ces instruments oubliés en une orchestre de jeunes talents.
En 1973, il fonda l'Orchestre de Mandolines de Beer Sheva, un ensemble qui devint rapidement légendaire. Nathanson n'enseignait pas seulement la technique ; il insufflait la musique elle-même, adaptant des partitions de violon – des sonates de Bach aux caprices de Paganini – pour ces petites guitares à cordes pincées.
Ses élèves, souvent fils d'immigrés venus du Yemen, d'Irak du Maroc, apprenaient à tenir l'instrument de manière instinctive, sans dogme rigide, ce qui forgea leur identité artistique unique. Parmi les anecdotes qui circulent encore, on raconte que Nathanson, lors des répétitions, comparait le trémolo de la mandoline au vent du désert : "Faites-le chanter comme les dunes qui murmurent des secrets millénaires !"
Sa carrière s'étendit sur des décennies, marquée par une passion inextinguible pour l'éducation musicale. Jusqu'à sa retraite, il forma des centaines d'élèves, faisant de Beer Sheva un "startup nation" de la mandoline, exportant des virtuoses vers les orchestres mondiaux.
Aujourd'hui, le conservatoire, dirigé par l'un de ses anciens élèves, Jacob Reuven, accueille plus de 600 étudiants de divers horizons – juifs, arabes, bédouins – dans un esprit de harmonie culturelle. Des programmes innovants, comme "Sarab : Strings of Change", initient les enfants bédouins aux cordes, tissant des liens au-delà des frontières ethniques.
Parmi les étoiles nées de cette école du désert, Avi Avital brille d'un éclat particulier. Né en 1978 à Beer Sheva, dans une famille d'origine marocaine où la musique traditionnelle berçait les soirées, Avital découvrit la mandoline à huit ans par un heureux hasard.
Anecdote charmante : son voisin du dessus, un garçon nommé Jacob Reuven – qui deviendrait lui aussi un mandoliniste renommé – jouait de l'instrument. Fasciné, le jeune Avi emprunta la mandoline usée de son ami et s'inscrivit au conservatoire, rejoignant l'orchestre de Nathanson.
Sous la tutelle charismatique de son maître, il absorba non seulement les techniques, mais une philosophie : l'instrument n'est qu'un moyen, la musique est l'essence. Après des études à l'Académie de Musique de Jérusalem et au Conservatoire Cesare Pollini de Padoue en Italie, où il s'imprégna du répertoire historique de la mandoline, Avital s'installa à Berlin, ville cosmopolite qui devint son havre créatif.
Sa carrière explosa en 2010 lorsqu'il devint le premier mandoliniste nominé aux Grammy Awards dans la catégorie classique, pour son enregistrement du Concerto pour Mandoline d'Avner Dorman. Virtuose du baroque ; ses transcriptions des Quatre Saisons de Vivaldi font frissonner les auditoriums ; il excelle aussi dans le folk et les compositions contemporaines, commandant plus de cent œuvres nouvelles à des compositeurs comme David Bruce ou Giovanni Sollima. Il faut illustrer son audace : lors d'un concert à New York, il improvisa un duo avec un percussionniste marocain, fusionnant les rythmes de son enfance avec des airs klezmer, éblouissant le public par cette alchimie culturelle.
Aujourd'hui, à Berlin, Avital joue sur une mandoline confectionnée par Arik Kerman, un instrument qu'il décrit comme sa "voix" depuis vingt ans. Ses tournées mondiales, des festivals de Salzbourg aux scènes de Pékin, font de lui un ambassadeur de la mandoline, redonnant vie à un instrument jadis relégué aux marges de l'histoire musicale.
Enfin, impossible d'évoquer l'excellence d'Israël en matière de Mandoline sans mentionner Arik Kerman, le luthier légendaire dont les créations transcendent l'artisanat pour toucher au génie. Né en Israël, Kerman s'établit à Tel-Aviv où, depuis les années 1980, il réinvente la mandoline dans son atelier secret, un antre rempli de bois précieux et d'outils ancestraux.
Sa carrière est marquée par une obsession : chaque instrument doit être unique, comme une œuvre d'art vivante. Kerman n'a jamais fabriqué deux mandolines identiques ; chacune évolue de la précédente, incorporant des innovations folles, comme des doubles tables d'harmonie ou des dos convexes qui amplifient le son comme un écho du désert.
Collaborateur privilégié de virtuoses comme Jacob Reuven – avec qui il a passé vingt ans à perfectionner des prototypes , Avi Avital, Kerman a inventé des mandolines qui fusionnent traditions européennes et influences orientales. On le surnomme le "fou génial" : une fois, il raconta avoir rêvé d'une mandoline à dix cordes, inspirée des luths arabes, et l'avoir réalisée en une nuit fiévreuse pour Hamilton de Holanda, un mandoliniste brésilien.
Ses instruments, joués dans les plus grands orchestres, du Philharmonique d'Israël à des ensembles baroques italiens, ont élevé la mandoline au rang d'instrument soliste moderne. Kerman, discret artisan, incarne l'esprit innovant d'Israël : transformer l'humble en une sublime symphonie.
Ainsi, le Conservatoire de Beer Sheva, grâce à Nathanson, Avital et Kerman, tisse une tapisserie historique où la mandoline, née des ruelles napolitaines au XVIIe siècle, renaît dans le désert israélien.
C'est une histoire de hasards heureux, de passions tenaces et d'harmonies qui défient les frontières. Dans ce Néguev renaissant par la volonté de Ben Gourion, la musique fleurit, rappelant que l'excellence naît souvent des lieux les plus inattendus, portée par des âmes qui font chanter les cordes de l'histoire.
C'est délicat de témoigner quand on vit à Paris, loin des scènes politiques,
les photos et films sont prises sur le web, là aussi pour une utilisation personnelle et strictement privée
© 2025 JBCH. Tous droits réservés. Reproduction interdite sans autorisation
et ne pas rater sur Arte ...
https://www.arte.tv/fr/videos/102320-000-A/la-mandoline-selon-avi-avital/
English
A Musical Odyssey in the Desert
In the heart of the Negev desert, where sand dances to the rhythm of ancient winds and the history of Israel intertwines with the biblical echoes of Abraham and Isaac, an unexpected oasis rises: the Beer Sheva Conservatory.
Founded in the 1970s, this institution, often compared to the prestigious Juilliard School in New York for its rigor and influence, has transformed a small southern Israeli town into a global beacon of music.
But it is its mandolin section that lends it a unique aura, making it one of the first conservatories in the world dedicated to this humble and enchanting instrument. Here, the mandolin is not a folkloric relic but a vehicle for excellence, a bridge between Eastern traditions and Western classics, an instrument that sings the nomadic souls of the desert.
Generations of virtuosos have emerged from this conservatory, exporting the crystalline sound of the mandolin to major international stages, from Carnegie Hall in New York to the philharmonics of Berlin and Vienna.
The history of this conservatory is inseparable from that of Simha Nathanson, its visionary founder. Born in Russia, this accomplished violinist immigrated to Israel in the 1970s, fleeing Soviet hardships. He busked on the streets of Tel Aviv with his violin until a Beer Sheva municipality official noticed him and invited him to the city’s conservatory. Upon arriving, Nathanson hoped to teach violin, but was told the position was already filled. Instead, he was offered a pile of dusty mandolins relegated to the basement.
A delightful anecdote: Nathanson, with courage tinged with humor, accepted the challenge. Though not trained as a mandolinist, he was a charismatic educator and musical alchemist who transformed these forgotten instruments into an orchestra of young talents.
In 1973, he founded the Beer Sheva Mandolin Orchestra, an ensemble that quickly became legendary. Nathanson didn’t just teach technique; he infused the music itself, adapting violin scores—from Bach’s sonatas to Paganini’s caprices—for these small plucked-string guitars.
His students, often children of immigrants from Yemen, Iraq, and Morocco, learned to play the instrument instinctively, without rigid dogma, forging a unique artistic identity. A lingering anecdote recounts Nathanson, during rehearsals, comparing the mandolin’s tremolo to the desert wind: “Make it sing like the dunes whispering ancient secrets!”
His career spanned decades, marked by an unquenchable passion for music education. Until his retirement, he trained hundreds of students, turning Beer Sheva into a “startup nation” of the mandolin, exporting virtuosos to global orchestras.
Today, the conservatory, led by one of Nathanson’s former students, Jacob Reuven, welcomes over 600 students from diverse backgrounds—Jews, Arabs, Bedouins—in a spirit of cultural harmony. Innovative programs like “Sarab: Strings of Change” introduce Bedouin children to string instruments, weaving bonds across ethnic boundaries.
Among the stars born from this desert school, Avi Avital shines with particular brilliance. Born in 1978 in Beer Sheva to a Moroccan family where traditional music filled the evenings, Avital discovered the mandolin at eight by a happy chance.
A charming anecdote: his upstairs neighbor, a boy named Jacob Reuven—who would later become a renowned mandolinist himself—played the instrument. Fascinated, young Avi borrowed his friend’s worn mandolin and enrolled in the conservatory, joining Nathanson’s orchestra.
Under his charismatic mentor’s guidance, Avital absorbed not only techniques but a philosophy: the instrument is merely a means; music is the essence. After studying at the Jerusalem Academy of Music and the Cesare Pollini Conservatory in Padua, Italy, where he immersed himself in the mandolin’s historical repertoire, Avital settled in Berlin, a cosmopolitan city that became his creative haven.
His career skyrocketed in 2010 when he became the first mandolinist nominated for a Grammy Award in the classical category for his recording of Avner Dorman’s Mandolin Concerto. A baroque virtuoso, his transcriptions of Vivaldi’s Four Seasons thrill audiences; he also excels in folk and contemporary compositions, commissioning over a hundred new works from composers like David Bruce and Giovanni Sollima. To illustrate his boldness: during a New York concert, he improvised a duet with a Moroccan percussionist, blending the rhythms of his childhood with klezmer tunes, dazzling the audience with this cultural alchemy.
Today, in Berlin, Avital plays a mandolin crafted by Arik Kerman, an instrument he describes as his “voice” for twenty years. His world tours, from Salzburg festivals to Beijing stages, make him a mandolin ambassador, breathing new life into an instrument once relegated to the margins of musical history.
Finally, one cannot discuss Israel’s mandolin excellence without mentioning Arik Kerman, the legendary luthier whose creations transcend craftsmanship to touch genius. Born in Israel, Kerman settled in Tel Aviv, where, since the 1980s, he has reinvented the mandolin in his secretive workshop, a haven filled with precious woods and ancestral tools.
His career is marked by an obsession: each instrument must be unique, like a living work of art. Kerman has never made two identical mandolins; each evolves from the last, incorporating bold innovations like double soundboards or convex backs that amplify sound like a desert echo.
A privileged collaborator of virtuosos like Jacob Reuven—with whom he spent twenty years perfecting prototypes—and Avi Avital, Kerman has crafted mandolins that fuse European traditions with Eastern influences. Nicknamed the “mad genius,” he once recounted dreaming of a ten-string mandolin inspired by Arabic lutes and building it in a feverish night for Brazilian mandolinist Hamilton de Holanda.
His instruments, played in major orchestras from the Israel Philharmonic to Italian baroque ensembles, have elevated the mandolin to a modern solo instrument. Kerman, a discreet artisan, embodies Israel’s innovative spirit: transforming the humble into a sublime symphony.
Thus, the Beer Sheva Conservatory, through Nathanson, Avital, and Kerman, weaves a historical tapestry where the mandolin, born in 17th-century Neapolitan alleys, is reborn in the Israeli desert.
It is a story of fortunate chance, tenacious passion, and harmonies that defy borders. In this Negev, reborn through Ben-Gurion’s vision, music flourishes, reminding us that excellence often emerges from the most unexpected places, carried by souls who make the strings of history sing.
© 2025 JBCH. All rights reserved. Reproduction prohibited without authorization.
And don’t miss on Arte...
Avi Avital on Arte
https://www.arte.tv/fr/videos/102320-000-A/la-mandoline-selon-avi-avital/
Spanish
Una Odisea Musical en el Desierto
En el corazón del desierto del Néguev, donde la arena danza al ritmo de los vientos ancestrales y la historia de Israel se entrelaza con los ecos bíblicos de Abraham e Isaac, se alza un oasis inesperado: el Conservatorio de Beer Sheva.
Fundado en la década de 1970, este establecimiento, a menudo comparado con la prestigiosa Juilliard School de Nueva York por su rigor y alcance, ha transformado una pequeña ciudad del sur de Israel en un faro mundial de la música.
Pero es su sección de mandolina la que le confiere un aura única, convirtiéndolo en uno de los primeros conservatorios del mundo dedicados a este instrumento humilde y encantador. Aquí, la mandolina no es una reliquia folclórica, sino un vehículo de excelencia, un puente entre las tradiciones orientales y los clásicos occidentales, un instrumento que canta las almas nómadas del desierto.
Generaciones de virtuosos han surgido de este conservatorio, exportando el sonido cristalino de la mandolina a los grandes escenarios internacionales, desde el Carnegie Hall de Nueva York hasta las filarmónicas de Berlín y Viena.
La historia de este conservatorio es inseparable de la de Simha Nathanson, su fundador visionario. Nacido en Rusia, este destacado violinista emigró a Israel en la década de 1970, huyendo de las dificultades soviéticas. Tocaba el violín en las calles de Tel Aviv hasta que un funcionario de la municipalidad de Beer Sheva lo notó y le dio una cita en el conservatorio de la ciudad. Al llegar, Nathanson aspiraba a enseñar violín, pero le informaron que el puesto ya estaba ocupado. En cambio, le ofrecieron un montón de mandolinas polvorientas relegadas al sótano.
Una anécdota deliciosa: Nathanson, con un coraje teñido de humor, aceptó el desafío. Aunque no era mandolinista de formación, era un pedagogo carismático, un alquimista musical que transformó esos instrumentos olvidados en una orquesta de jóvenes talentos.
En 1973, fundó la Orquesta de Mandolinas de Beer Sheva, un conjunto que rápidamente se volvió legendario. Nathanson no solo enseñaba técnica; infundía la música misma, adaptando partituras de violín —desde sonatas de Bach hasta caprichos de Paganini— para estas pequeñas guitarras de cuerdas pulsadas.
Sus estudiantes, a menudo hijos de inmigrantes de Yemen, Irak y Marruecos, aprendían a tocar el instrumento de manera instintiva, sin dogmas rígidos, forjando una identidad artística única. Una anécdota que aún circula cuenta que Nathanson, durante los ensayos, comparaba el trémolo de la mandolina con el viento del desierto: “¡Hagan que cante como las dunas que susurran secretos milenarios!”
Su carrera se extendió por décadas, marcada por una pasión inextinguible por la educación musical. Hasta su retiro, formó a cientos de estudiantes, convirtiendo a Beer Sheva en una “nación emergente” de la mandolina, exportando virtuosos a orquestas mundiales.
Hoy, el conservatorio, dirigido por uno de sus antiguos alumnos, Jacob Reuven, acoge a más de 600 estudiantes de diversos orígenes —judíos, árabes, beduinos— en un espíritu de armonía cultural. Programas innovadores como “Sarab: Cuerdas del Cambio” introducen a los niños beduinos a los instrumentos de cuerda, tejiendo lazos más allá de las fronteras étnicas.
Entre las estrellas nacidas de esta escuela del desierto, Avi Avital brilla con un resplandor particular. Nacido en 1978 en Beer Sheva, en una familia de origen marroquí donde la música tradicional animaba las noches, Avital descubrió la mandolina a los ocho años por una feliz casualidad.
Una anécdota encantadora: su vecino del piso de arriba, un chico llamado Jacob Reuven —quien más tarde también se convertiría en un mandolinista reconocido— tocaba el instrumento. Fascinado, el joven Avi pidió prestada la mandolina gastada de su amigo y se inscribió en el conservatorio, uniéndose a la orquesta de Nathanson.
Bajo la tutela carismática de su maestro, Avital no solo absorbió técnicas, sino una filosofía: el instrumento es solo un medio; la música es la esencia. Tras estudiar en la Academia de Música de Jerusalén y en el Conservatorio Cesare Pollini de Padua, Italia, donde se sumergió en el repertorio histórico de la mandolina, Avital se instaló en Berlín, una ciudad cosmopolita que se convirtió en su refugio creativo.
Su carrera despegó en 2010 cuando se convirtió en el primer mandolinista nominado a los premios Grammy en la categoría clásica por su grabación del Concerto para Mandolina de Avner Dorman. Virtuoso del barroco, sus transcripciones de Las Cuatro Estaciones de Vivaldi emocionan a las audiencias; también destaca en el folk y en composiciones contemporáneas, encargando más de cien obras nuevas a compositores como David Bruce o Giovanni Sollima. Para ilustrar su audacia: durante un concierto en Nueva York, improvisó un dúo con un percusionista marroquí, fusionando los ritmos de su infancia con melodías klezmer, deslumbrando al público con esta alquimia cultural.
Hoy, en Berlín, Avital toca una mandolina fabricada por Arik Kerman, un instrumento que describe como su “voz” durante veinte años. Sus giras mundiales, desde festivales de Salzburgo hasta escenarios de Pekín, lo convierten en un embajador de la mandolina, dando nueva vida a un instrumento antes relegado a los márgenes de la historia musical.
Finalmente, no se puede hablar de la excelencia de Israel en la mandolina sin mencionar a Arik Kerman, el legendario luthier cuyas creaciones trascienden la artesanía para alcanzar el genio. Nacido en Israel, Kerman se estableció en Tel Aviv, donde, desde la década de 1980, ha reinventado la mandolina en su taller secreto, un refugio lleno de maderas preciosas y herramientas ancestrales.
Su carrera está marcada por una obsesión: cada instrumento debe ser único, como una obra de arte viva. Kerman nunca ha fabricado dos mandolinas idénticas; cada una evoluciona de la anterior, incorporando innovaciones audaces como tablas de armonía dobles o respaldos convexos que amplifican el sonido como un eco del desierto.
Colaborador privilegiado de virtuosos como Jacob Reuven —con quien pasó veinte años perfeccionando prototipos— y Avi Avital, Kerman ha creado mandolinas que fusionan tradiciones europeas con influencias orientales. Apodado el “genio loco”, una vez contó que soñó con una mandolina de diez cuerdas inspirada en laúdes árabes y la construyó en una noche febril para el mandolinista brasileño Hamilton de Holanda.
Sus instrumentos, tocados en las grandes orquestas, desde la Filarmónica de Israel hasta ensembles barrocos italianos, han elevado la mandolina al rango de instrumento solista moderno. Kerman, un artesano discreto, encarna el espíritu innovador de Israel: transformar lo humilde en una sinfonía sublime.
Así, el Conservatorio de Beer Sheva, gracias a Nathanson, Avital y Kerman, teje un tapiz histórico donde la mandolina, nacida en los callejones napolitanos del siglo XVII, renace en el desierto israelí.
Es una historia de casualidades afortunadas, pasiones tenaces y armonías que desafían las fronteras. En este Néguev renacido por la visión de Ben-Gurión, la música florece, recordándonos que la excelencia a menudo surge de los lugares más inesperados, llevada por almas que hacen cantar las cuerdas de la historia.
© 2025 JBCH. Todos los derechos reservados. Prohibida la reproducción sin autorización.
Y no te pierdas en Arte...
Avi Avital en Arte
https://www.arte.tv/fr/videos/102320-000-A/la-mandoline-selon-avi-avital/
Hebrew Translation
אודיסיאה מוזיקלית במדבר
בלב מדבר הנגב, שם החול רוקד לקצב הרוחות העתיקות וההיסטוריה של ישראל מתערבבת עם הדי התנ"ך של אברהם ויצחק, מתנשא לו נווה מדבר בלתי צפוי: הקונסרבטוריון של באר שבע.
המוסד, שהוקם בשנות ה-70, משווה לעיתים לבית הספר ג'וליארד בניו יורק בשל קפדנותו והשפעתו, והפך עיירה קטנה בדרום ישראל למגדלור עולמי של מוזיקה.
אך זהו מדור המנדולינה שלו שמעניק לו הילה ייחודית, והופך אותו לאחד הקונסרבטוריונים הראשונים בעולם שהוקדשו לכלי צנוע וקסום זה. כאן, המנדולינה אינה שריד פולקלוריסטי, אלא כלי למצוינות, גשר בין מסורות מזרחיות וקלאסיקות מערביות, כלי ששר את נשמות הנוודים של המדבר.
דורות של וירטואוזים צמחו בקונסרבטוריון זה, וייצאו את הצליל הצלול של המנדולינה לבמות הבינלאומיות הגדולות, מהיכל קרנגי בניו יורק ועד הפילהרמוניות של ברלין ווינה.
ההיסטוריה של הקונסרבטוריון בלתי נפרדת מזו של שמחה נתנזון, המייסד החזון שלו. נתנזון, שנולד ברוסיה, היה כנר מוכשר שהגר לישראל בשנות ה-70, בורח מקשיי המשטר הסובייטי. הוא ניגן בכינור ברחובות תל אביב עד שפקיד עיריית באר שבע הבחין בו וקבע לו פגישה בקונסרבטוריון של העיר. כשהגיע, שאף ללמד כינור, אך נאמר לו שהמשרה כבר תפוסה. במקום זאת, הציעו לו ערימה של מנדולינות מאובקות שהושלכו למרתף.
אנקדוטה משעשעת: נתנזון, באומץ שהיה מלווה בהומור, קיבל את האתגר. אף שלא היה מנדולינאי בהכשרתו, הוא היה מחנך כריזמטי, אלכימאי מוזיקלי שהפך את הכלים הנשכחים האלה לתזמורת של כישרונות צעירים.
בשנת 1973, הוא ייסד את תזמורת המנדולינות של באר שבע, הרכב שהפך במהרה לאגדי. נתנזון לא לימד רק טכניקה; הוא השריש את המוזיקה עצמה, והתאים יצירות לכינור — מסונטות של באך ועד קפריצ'ות של פגניני — לגיטרות קטנות אלו עם מיתרים פרוטים.
תלמידיו, לעיתים קרובות ילדים של מהגרים מתימן, עיראק ומרוקו, למדו לנגן על הכלי באופן אינסטינקטיבי, ללא דוגמות נוקשות, ויצרו זהות אמנותית ייחודית. אנקדוטה שמסתובבת עד היום מספרת שנתנזון, במהלך החזרות, השווה את הטרמולו של המנדולינה לרוח המדברית: "תנו לה לשיר כמו הדיונות שלוחשות סודות בני אלפי שנים!"
קריירתו נמשכה עשרות שנים, והייתה מסומנת בתשוקה בלתי נלאית לחינוך מוזיקלי. עד פרישתו, הוא הכשיר מאות תלמידים, והפך את באר שבע ל"אומת סטארט-אפ" של המנדולינה, שמייצאת וירטואוזים לתזמורות עולמיות.
כיום, הקונסרבטוריון, בראשותו של אחד מתלמידיו לשעבר, יעקב ראובן, מארח למעלה מ-600 תלמידים מרקעים מגוונים — יהודים, ערבים, בדואים — ברוח של הרמוניה תרבותית. תוכניות חדשניות כמו "סרב: מיתרי השינוי" מציגות לילדים בדואים כלי מיתר, ויוצרות קשרים מעבר לגבולות אתניים.
בין הכוכבים שנולדו מבית הספר המדברי הזה, אבי אביטל זורח בבהירות יוצאת דופן. הוא נולד ב-1978 בבאר שבע, למשפחה ממוצא מרוקאי שבה המוזיקה המסורתית ליוותה את הערבים, וגילה את המנדולינה בגיל שמונה במקרה משמח.
אנקדוטה מקסימה: שכנו בקומה מעל, נער בשם יעקב ראובן — שלימים הפך גם הוא למנדולינאי ידוע — ניגן על הכלי. מוקסם, אבי הצעיר שאל את המנדולינה הישנה של חברו ונרשם לקונסרבטוריון, והצטרף לתזמורת של נתנזון.
תחת חסותו הכריזמטית של מורו, אביטל ספג לא רק טכניקות, אלא פילוסופיה: הכלי הוא רק אמצעי; המוזיקה היא המהות. לאחר לימודים באקדמיה למוזיקה בירושלים ובקונסרבטוריון צ'זארה פוליני בפדובה, איטליה, שם התעמק ברפרטואר ההיסטורי של המנדולינה, התיישב בברלין, עיר קוסמופוליטית שהפכה למקלט היצירתי שלו.
קריירתו זינקה ב-2010 כשהפך למנדולינאי הראשון שהיה מועמד לפרס גראמי בקטגוריה הקלאסית עבור הקלטתו של קונצ'רטו למנדולינה מאת אבנר דורמן. וירטואוז של הבארוק, התמלילים שלו לארבע העונות של ויוואלדי מרטיטים את הקהל; הוא מצטיין גם בפולק וביצירות עכשוויות, ומזמין למעלה ממאה יצירות חדשות ממלחינים כמו דיוויד ברוס וג'ובאני סולימה. כדי להמחיש את נועזותו: במהלך קונצרט בניו יורק, הוא אלתר דואט עם מתופף מרוקאי, ממזג את הקצבים של ילדותו עם נעימות קלזמר, והמם את הקהל באלכימיה תרבותית זו.
כיום, בברלין, אביטל מנגן על מנדולינה שנבנתה על ידי אריק קרמן, כלי שהוא מתאר כ"קולו" במשך עשרים שנה. סיוריו העולמיים, מפסטיבלים בזלצבורג ועד במות בבייג'ינג, הופכים אותו לשגריר של המנדולינה, ומעניקים חיים חדשים לכלי שפעם נדחק לשולי ההיסטוריה המוזיקלית.
לבסוף, אי אפשר לדבר על המצוינות של ישראל במנדולינה בלי להזכיר את אריק קרמן, הבונה האגדי שיצירותיו חוצות את גבולות האומנות ומגיעות לגאונות. קרמן, שנולד בישראל, התיישב בתל אביב, שם, מאז שנות ה-80, הוא ממציא מחדש את המנדולינה בסדנה הסודית שלו, מקלט מלא בעצים יקרים וכלים עתיקים.
קריירתו מסומנת באובססיה: כל כלי חייב להיות ייחודי, כמו יצירת אמנות חיה. קרמן מעולם לא יצר שתי מנדולינות זהות; כל אחת מתפתחת מהקודמת, ומשלבת חידושים נועזים כמו לוחות תהודה כפולים או גבים קמורים שמגבירים את הצליל כמו הד מדברי.
שותף מועדף של וירטואוזים כמו יעקב ראובן — שעמו בילה עשרים שנה בשכלול אבטיפוסים — ואבי אביטל, קרמן יצר מנדולינות שממזגות מסורות אירופאיות עם השפעות מזרחיות. כונו "הגאון המטורף", הוא סיפר פעם שחלם על מנדולינה בעלת עשרה מיתרים בהשראת עודות ערביים, ובנה אותה בלילה קדחתני עבור המנדולינאי הברזילאי המילטון דה הולנדה.
כליו, שמנוגנים בתזמורות הגדולות, מהפילהרמונית של ישראל ועד להרכבים בארוקיים איטלקיים, העלו את המנדולינה לדרגת כלי סולו מודרני. קרמן, אומן צנוע, מגלם את רוח החדשנות של ישראל: להפוך את הצנוע לסימפוניה נשגבת.
כך, הקונסרבטוריון של באר שבע, בזכות נתנזון, אביטל וקרמן, טווה שטיח היסטורי שבו המנדולינה, שנולדה בסמטאות נאפולי במאה ה-17, נולדת מחדש במדבר הישראלי.
זו סיפור של מקרים משמחים, תשוקות עיקשות והרמוניות שחוצות גבולות. בנגב זה, שקם מחדש בחזונו של בן-גוריון, המוזיקה פורחת, ומזכירה לנו שהמצוינות נולדת לעיתים במקומות הבלתי צפויים ביותר, נישאת על ידי נשמות שגורמות למיתרי ההיסטוריה לשיר.
© 2025 JBCH. כל הזכויות שמורות. אסור לשכפל ללא אישור.
ואל תחמיצו בארטה...
אבי אביטל בארטה
https://www.arte.tv/fr/videos/102320-000-A/la-mandoline-selon-avi-avital/
Aucun commentaire:
Enregistrer un commentaire