Tous les ans, en Juin, aux feux rouges, la Croix Rouge organise des collectes avec des tirelires.
J’estime, après l’avoir étudié que son rôle passif pendant la période nazie à été néfaste. Cette même position perdure, elle est devenue catastrophique face aux terroristes du Hamas. Car depuis deux ans il n'y a eu ni visites aux kidnappés, ni remise de médicaments ... seulement un rôle de chauffeur de taxi à Gaza !La Croix-Rouge est donc devenue un problème sans apporter de solution.
Origines et missions officielles du CICR
Le Comité international de la Croix-Rouge (CICR) a été créé en 1863 à l’initiative de l’homme d’affaires genevois Henri Dunant, bouleversé par les souffrances des blessés de la bataille de Solferino (1859).
L’idée fondatrice était de constituer une organisation neutre, indépendante, capable d’apporter des soins aux victimes de conflits armés, quelle que soit leur nationalité ou leur camp.
Cette initiative a conduit à la première Convention de Genève (1864), qui a codifié des principes humanitaires universels : Neutralité : ne pas prendre parti dans les hostilités. Impartialité : aider selon les besoins, sans discrimination. Indépendance : agir sans se soumettre à une pression politique ou militaire.
Durant ses premières décennies, le CICR a obtenu des succès indéniables : amélioration des soins aux blessés, reconnaissance des hôpitaux et ambulances comme zones protégées, création de registres de prisonniers de guerre, rôle actif dans le développement du droit international humanitaire.
Seconde Guerre mondiale et passivité face aux crimes de masse
Pendant la Seconde Guerre mondiale, le CICR a apporté une aide substantielle à des millions de prisonniers de guerre, en assurant l’acheminement de colis, la correspondance et la surveillance des conditions de détention dans de nombreux camps militaires. Ce rôle fut salué.
Mais malheureusement, son attitude face à la Shoah et aux persécutions contre les Juifs reste l’un des épisodes les plus critiqués de son histoire. Le CICR, au nom de la neutralité, s’est refusé à condamner publiquement les déportations et les massacres.
Il n' a pas ou très peu demandé à inspecter les camps d’extermination, et, lorsqu’il l’a fait (comme à Theresienstadt), il a accepté des visites mises en scène par les nazis, ce qui a contribué à la propagande allemande. Des voix internes, notamment celle de Marcel Junod ou de certains délégués sur le terrain, demandaient une action plus ferme.
Mais la direction, craignant de perdre l’accès aux prisonniers de guerre allemands et de se voir expulsée des territoires contrôlés par l’Axe, a privilégié la lâcheté, sous prétexte de prudence diplomatique.
Ce choix stratégique, s’il a permis au CICR de continuer certaines missions humanitaires, est aujourd’hui largement considéré comme une totale faillite morale, que l'Histoire marquera à jamais dans ses livres.
En d’autres termes, l’organisation a sauvé des vies, mais n’a pas tenté de sauver celles qui étaient promises à une extermination planifiée.
7 octobre 2023 et accusations contemporaines
Le 7 octobre 2023, une attaque du Hamas, (des hommes assoiffés de sang), contre Israël a provoqué le massacre de plus de 1300 civils et l’enlèvement de plus de deux cent cinquante personnes — femmes, bébés, enfants, personnes âgées, travailleurs étrangers.
Les familles des otages et le gouvernement israélien ont immédiatement demandé au CICR de jouer un rôle actif pour obtenir un accès aux captifs et garantir leur traitement humain, conformément aux Conventions de Genève.
La réponse du CICR a été perçue comme timorée, voire inexistante. L’organisation a affirmé qu’elle ne pouvait agir qu’avec l’accord des parties et qu’elle n’avait pas de pouvoir coercitif sur le Hamas. Ce qui semble être faux.
En pratique, elle s’est retrouvée cantonnée à un tout petit rôle logistique lors de certaines libérations négociées par d’autres intermédiaires (Qatar, Égypte, États-Unis), se limitant à transporter les otages civils jusqu’en Israël.
Les critiques ont été sévères : Des responsables israéliens et des ONG ont accusé le CICR d’être passif face à une violation flagrante du droit humanitaire, en ne dénonçant pas plus fermement la privation d’accès aux otages et la séquestration.
Des familles d’otages ont parlé de « chauffeurs complaisants », soulignant que l’organisation avait agi uniquement en bout de chaîne, sans exercer de pression publique ni médiatique sur le Hamas.
Mais cette position nourrit l’idée que sous prétexte de neutralité, le CICR perd toute sa légitimité morale.
De Solferino à Gaza, l’histoire du CICR est marqué par ce qu’il est. à resté silencieux, passif, ou inactif face aux pires crimes.
Cela pose une question de fond : une organisation humanitaire faillit-elle lorsque le silence la rend complice de l’horreur ? Je ne ferai jamais de don à cet organisme d'origine suisse qui ne remplit pas sa mission, et qui commet des compromissions criminelles.
C'est délicat de témoigner quand on vit à Paris, loin des scènes politiques,
les photos et films sont prises sur le web, là aussi pour une utilisation personnelle et strictement privée
© 2025 JBCH. Tous droits réservés. Reproduction interdite sans autorisation
🇬🇧 Anglais
Every year, in June, at traffic lights, the Red Cross organizes collections with donation boxes.
I believe, after having studied it, that its passive role during the Nazi period was harmful. This same position has continued and has become disastrous in the face of Hamas terrorists. For two years now, there have been no visits to the kidnapped, no delivery of medicines… only a taxi driver role in Gaza!
The Red Cross has therefore become a problem without offering any solution.
Origins and Official Missions of the ICRC
The International Committee of the Red Cross (ICRC) was founded in 1863 at the initiative of Geneva businessman Henri Dunant, moved by the suffering of the wounded at the Battle of Solferino (1859).
The founding idea was to create a neutral, independent organization capable of providing care to victims of armed conflicts, regardless of their nationality or side.
This initiative led to the first Geneva Convention (1864), which codified universal humanitarian principles:
-
Neutrality: not taking sides in hostilities.
-
Impartiality: helping according to needs, without discrimination.
-
Independence: acting without submitting to political or military pressure.
During its first decades, the ICRC achieved undeniable successes: improving care for the wounded, recognition of hospitals and ambulances as protected zones, creation of prisoner-of-war registers, and an active role in the development of international humanitarian law.
World War II and Passivity in the Face of Mass Crimes
During World War II, the ICRC provided substantial aid to millions of prisoners of war, delivering parcels, enabling correspondence, and monitoring detention conditions in numerous military camps. This role was praised.
But unfortunately, its attitude toward the Holocaust and the persecution of Jews remains one of the most criticized episodes in its history. In the name of neutrality, the ICRC refused to publicly condemn deportations and massacres.
It did not, or only very rarely, request to inspect extermination camps, and when it did (as in Theresienstadt), it accepted visits staged by the Nazis, which contributed to German propaganda. Internal voices, notably that of Marcel Junod and some field delegates, called for firmer action.
However, the leadership, fearing it would lose access to German prisoners of war and be expelled from Axis-controlled territories, chose cowardice under the pretext of diplomatic prudence.
This strategic choice, while allowing the ICRC to continue certain humanitarian missions, is now widely regarded as a total moral failure that history will forever record.
In other words, the organization saved lives, but made no attempt to save those destined for planned extermination.
October 7, 2023, and Contemporary Accusations
On October 7, 2023, a Hamas attack — by men thirsty for blood — against Israel caused the massacre of more than 1,300 civilians and the kidnapping of over 250 people — women, babies, children, the elderly, and foreign workers.
The families of the hostages and the Israeli government immediately called on the ICRC to play an active role in securing access to the captives and ensuring their humane treatment, in accordance with the Geneva Conventions.
The ICRC’s response was perceived as timid, even non-existent. The organization claimed it could act only with the agreement of the parties and that it had no coercive power over Hamas — a claim that appears false.
In practice, it was confined to a very small logistical role in certain releases negotiated by other intermediaries (Qatar, Egypt, United States), limiting itself to transporting civilian hostages to Israel.
Criticism was severe: Israeli officials and NGOs accused the ICRC of passivity in the face of a flagrant violation of humanitarian law, for not more firmly denouncing the deprivation of access to hostages and their sequestration.
Families of hostages spoke of “complacent drivers,” noting that the organization acted only at the very end of the process, without applying public or media pressure on Hamas.
This position fuels the idea that, under the pretext of neutrality, the ICRC loses all moral legitimacy.
From Solferino to Gaza, the history of the ICRC is marked by silence, passivity, or inaction in the face of the worst crimes.
This raises a fundamental question: does a humanitarian organization fail when its silence makes it complicit in horror? I will never donate to this Swiss-born organization that fails to fulfill its mission and commits criminal compromises.
© 2025 JBCH. All rights reserved. Reproduction prohibited without permission.
🇪🇸 Español
Cada año, en junio, en los semáforos, la Cruz Roja organiza colectas con huchas.
Considero, después de estudiarlo, que su papel pasivo durante el período nazi fue perjudicial. Esta misma postura ha perdurado y se ha vuelto catastrófica frente a los terroristas de Hamás. Desde hace dos años no ha habido visitas a los secuestrados, ni entrega de medicamentos… ¡solo un papel de chófer en Gaza!
La Cruz Roja se ha convertido así en un problema sin aportar ninguna solución.
Orígenes y misiones oficiales del CICR
El Comité Internacional de la Cruz Roja (CICR) fue creado en 1863 por iniciativa del empresario ginebrino Henri Dunant, conmovido por el sufrimiento de los heridos en la batalla de Solferino (1859).
La idea fundadora era constituir una organización neutral e independiente, capaz de proporcionar atención a las víctimas de conflictos armados, independientemente de su nacionalidad o bando.
Esta iniciativa llevó a la primera Convención de Ginebra (1864), que codificó principios humanitarios universales:
-
Neutralidad: no tomar partido en las hostilidades.
-
Imparcialidad: ayudar según las necesidades, sin discriminación.
-
Independencia: actuar sin someterse a presiones políticas o militares.
Durante sus primeras décadas, el CICR obtuvo éxitos indiscutibles: mejorar la atención a los heridos, el reconocimiento de hospitales y ambulancias como zonas protegidas, la creación de registros de prisioneros de guerra y un papel activo en el desarrollo del derecho internacional humanitario.
Segunda Guerra Mundial y pasividad ante crímenes masivos
Durante la Segunda Guerra Mundial, el CICR brindó ayuda sustancial a millones de prisioneros de guerra, asegurando el envío de paquetes, la correspondencia y la supervisión de las condiciones de detención en numerosos campos militares. Este papel fue elogiado.
Pero, lamentablemente, su actitud ante el Holocausto y las persecuciones contra los judíos sigue siendo uno de los episodios más criticados de su historia. En nombre de la neutralidad, el CICR se negó a condenar públicamente las deportaciones y las masacres.
No solicitó, o lo hizo muy pocas veces, inspeccionar los campos de exterminio, y cuando lo hizo (como en Theresienstadt), aceptó visitas organizadas por los nazis, lo que contribuyó a la propaganda alemana. Voces internas, como la de Marcel Junod o algunos delegados sobre el terreno, reclamaban una acción más firme.
La dirección, temiendo perder el acceso a los prisioneros de guerra alemanes y ser expulsada de los territorios controlados por el Eje, optó por la cobardía bajo el pretexto de prudencia diplomática.
Esta elección estratégica, aunque permitió al CICR continuar algunas misiones humanitarias, hoy se considera un fracaso moral total que la Historia recordará para siempre.
En otras palabras, la organización salvó vidas, pero no intentó salvar a aquellas condenadas a una exterminación planificada.
7 de octubre de 2023 y acusaciones contemporáneas
El 7 de octubre de 2023, un ataque de Hamás — hombres sedientos de sangre — contra Israel provocó la masacre de más de 1.300 civiles y el secuestro de más de 250 personas — mujeres, bebés, niños, ancianos, trabajadores extranjeros.
Las familias de los rehenes y el gobierno israelí pidieron inmediatamente al CICR que desempeñara un papel activo para obtener acceso a los cautivos y garantizar su trato humano, de conformidad con las Convenciones de Ginebra.
La respuesta del CICR fue percibida como tímida o inexistente. La organización afirmó que solo podía actuar con el acuerdo de las partes y que no tenía poder coercitivo sobre Hamás — afirmación que parece falsa.
En la práctica, se limitó a un pequeño papel logístico en algunas liberaciones negociadas por otros intermediarios (Catar, Egipto, Estados Unidos), restringiéndose a transportar a los rehenes civiles hasta Israel.
Las críticas fueron severas: responsables israelíes y ONG acusaron al CICR de pasividad ante una violación flagrante del derecho humanitario, por no denunciar con más firmeza la privación de acceso a los rehenes y su secuestro.
Familias de rehenes hablaron de “conductores complacientes”, subrayando que la organización actuó únicamente al final del proceso, sin ejercer presión pública o mediática sobre Hamás.
Esta posición alimenta la idea de que, con el pretexto de la neutralidad, el CICR pierde toda legitimidad moral.
De Solferino a Gaza, la historia del CICR está marcada por el silencio, la pasividad o la inacción frente a los peores crímenes.
Esto plantea una cuestión de fondo: ¿fracasa una organización humanitaria cuando su silencio la hace cómplice del horror? Jamás donaré a esta organización de origen suizo que no cumple su misión y comete compromisos criminales.
© 2025 JBCH. Todos los derechos reservados. Prohibida la reproducción sin autorización.
🇮🇱 עברית
בכל שנה, ביוני, ברמזורים, הצלב האדום מארגן מגביות עם קופות תרומה.
אני סבור, לאחר שבחנתי זאת, שתפקידו הפסיבי בתקופת הנאצים היה מזיק. אותה עמדה נמשכת והפכה לאסון מול מחבלי חמאס. במשך שנתיים לא בוצעו ביקורים אצל החטופים, לא סופקו תרופות… רק תפקיד של “נהג מונית” בעזה!
הצלב האדום הפך אפוא לבעיה שאינה מספקת פתרון.
מקור ומשימות רשמיות של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום
הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) נוסד בשנת 1863 ביוזמת איש העסקים מג’נבה אנרי דינן, שנחרד מסבלם של הפצועים בקרב סולפרינו (1859).
הרעיון המייסד היה להקים ארגון נייטרלי, עצמאי, המסוגל להעניק טיפול לנפגעי סכסוכים מזוינים, ללא קשר לאזרחותם או למחנה אליו הם שייכים.
יוזמה זו הובילה לאמנת ז’נבה הראשונה (1864), שקיבעה עקרונות הומניטריים אוניברסליים:
-
נייטרליות: לא לנקוט צד בעימותים.
-
אי־הפליה: סיוע בהתאם לצורך, ללא אפליה.
-
עצמאות: פעולה ללא כניעה ללחצים פוליטיים או צבאיים.
במהלך עשרות שנותיו הראשונות, הוועד רשם הישגים ברורים: שיפור הטיפול בפצועים, הכרה בבתי חולים ואמבולנסים כאזורים מוגנים, הקמת רישומים לשבויי מלחמה ותפקיד פעיל בפיתוח המשפט ההומניטרי הבינלאומי.
מלחמת העולם השנייה והפסיביות מול פשעי המונים
במלחמת העולם השנייה סיפק הוועד סיוע משמעותי למיליוני שבויי מלחמה, באמצעות משלוח חבילות, מכתבים ופיקוח על תנאי הכליאה במחנות צבאיים רבים. תפקיד זה זכה לשבחים.
אך למרבה הצער, עמדתו כלפי השואה והרדיפות נגד היהודים נותרה אחד הפרקים המבוקרים ביותר בתולדותיו. בשם הנייטרליות, הוועד סירב לגנות בפומבי את הגירושים והטבחים.
הוא לא ביקש, או ביקש לעיתים רחוקות מאוד, לבקר במחנות ההשמדה, וכשעשה זאת (כמו בתרזיינשטט), קיבל סיורים מבוימים על ידי הנאצים — ובכך תרם לתעמולה הגרמנית. קולות פנימיים, כמו מרסל ז’ונו ומספר נציגים בשטח, דרשו פעולה תקיפה יותר.
ההנהלה, שחששה לאבד את הגישה לשבויי המלחמה הגרמנים ולהיות מגורשת משטחי הציר, בחרה בפחדנות במסווה של זהירות דיפלומטית.
בחירה אסטרטגית זו, אף שאפשרה לוועד להמשיך במספר משימות הומניטריות, נחשבת כיום לכישלון מוסרי מוחלט שייזכר לעד בהיסטוריה.
במילים אחרות, הארגון הציל חיים — אך לא ניסה להציל את אלה שיועדו להשמדה מתוכננת.
7 באוקטובר 2023 והאשמות בימינו
ב־7 באוקטובר 2023, מתקפת חמאס — אנשים צמאי דם — נגד ישראל גרמה לטבח של למעלה מ־1,300 אזרחים ולחטיפת יותר מ־250 בני אדם — נשים, תינוקות, ילדים, קשישים ועובדים זרים.
משפחות החטופים והממשלה הישראלית פנו מיד לוועד בבקשה למלא תפקיד פעיל כדי לאפשר גישה לחטופים ולהבטיח את הטיפול ההומני בהם, בהתאם לאמנות ז’נבה.
תגובת הוועד נתפסה כמהוססת, ואף כלא קיימת. הארגון טען כי הוא יכול לפעול רק בהסכמת הצדדים וכי אין לו סמכות כפייה על חמאס — טענה שנראית שקרית.
בפועל, הוא הוגבל לתפקיד לוגיסטי קטן במספר שחרורים שנסגרו על ידי מתווכים אחרים (קטאר, מצרים, ארה”ב), כשהוא מסתפק בהעברת החטופים האזרחים לישראל.
הביקורות היו חריפות: גורמים ישראליים וארגוני NGO האשימו את הוועד בפסיביות מול הפרה בוטה של המשפט ההומניטרי, על כך שלא גינה בתקיפות רבה יותר את מניעת הגישה לחטופים ואת כליאתם.
משפחות חטופים דיברו על “נהגים נוחים”, וציינו כי הארגון פעל רק בשלב האחרון של התהליך, ללא הפעלת לחץ ציבורי או תקשורתי על חמאס.
עמדה זו מחזקת את התפיסה כי בשם הנייטרליות, הוועד מאבד את כל הלגיטימציה המוסרית שלו.
מִסולפרינו ועד עזה, תולדות הוועד הבינלאומי של הצלב האדום מתאפיינות בשתיקה, בפסיביות או באי־פעולה מול הפשעים החמורים ביותר.
שאלה יסודית עולה מכך: האם ארגון הומניטרי נכשל כאשר שתיקתו הופכת אותו לשותף לאימה? לעולם לא אתרום לארגון שמקורו בשווייץ, שאינו ממלא את שליחותו ומבצע פשרות פליליות.
Aucun commentaire:
Enregistrer un commentaire