C'est bientôt la rentrée, les fêtes de fin d'année s'approchent, et en cette fin de semaine un peu de spiritualité n'est pas à négliger ... Notre chemin de lecture de la paracha de cette année va bientôt s'achever, les enfants d'Israël entrent sur la Terre promise, Moïse n'y rentrera pas, et il donne ses dernières recommandations, c 'est un moment pathétique ... Vois , ne cède pas aux habitudes ...
Il faut se méfier de l'idolâtrerie, ça peut être une divinité ou une cause matérielle, voire une addiction à l'argent, à l'alcool, à la débauche ... et même à une idéologie !
La Paracha Rééh marque donc une transition dans le livre de Devarim. Alors que les sections précédentes retraçaient l’errance dans le désert et ses leçons, cette portion ouvre sur une nouvelle ère : l’installation en Terre d’Israël et la mise en place des lois qui doivent régir la vie nationale et spirituelle.
Moïse s’adresse à un peuple sur le seuil de son destin, conscient que la pérennité de sa mission dépendra de sa fidélité à l’Alliance.
Dès l’ouverture, le texte présente une alternative radicale :
« Je place devant vous la bénédiction et la malédiction ».
Ce choix, loin d’être manichéen, révèle la complexité de l’existence humaine : la bénédiction peut se perdre par la négligence et la malédiction peut devenir source de retour et de rédemption.
Rachi, dans son commentaire sur la Paracha Rééh, souligne que le choix entre bénédiction et malédiction est immédiat et concret : « Voyez » – au singulier – indique que chacun doit voir par lui-même et assumer ses actes. Il explique que la bénédiction découle naturellement de l’observance des Mitsvot, tandis que la malédiction résulte de leur transgression. Il insiste sur l’ancrage de ces enseignements dans la réalité de la Terre d’Israël, où l’engagement envers Hachem se manifeste pleinement.
Rachi met aussi en garde contre les incitateurs à l’idolâtrie, rappelant la responsabilité collective de préserver la sainteté. Enfin, il lie les commandements agricoles et sociaux (Maasser, Chemita, justice sociale) à l’identité du peuple comme « nation sainte ».
Rav Léon Esquenazi dit Manitou y voit un appel profond à la responsabilité collective et individuelle. L’éthique biblique ne se satisfait pas de règles mécaniques ; elle engage l’homme dans une dynamique de discernement constant.
Salomon Steinsaltz, dans son commentaire adopte une approche philosophico-éthique et psychologique : Il voit dans l’ordre de « voir » la bénédiction et la malédiction une invitation à la pleine conscience morale : chaque individu est appelé à réfléchir activement à ses choix.
Pour lui, le texte souligne la liberté et la responsabilité humaine, car la Torah ne menace pas mais offre une possibilité de transformation par l’observance. Steinsaltz insiste également sur l’unité du service divin, centré sur un lieu choisi, qui structure la vie spirituelle et sociale du peuple. Il relie la sanctification corporelle et sociale (Maasser, Chemita, lois des esclaves) à une éthique de la responsabilité communautaire.
Enfin, il rappelle que la Paracha met en lumière la tension constante entre liberté individuelle et fidélité collective à Hachem. La Paracha aborde ensuite la question du culte : éliminer toute trace d’idolâtrie et centraliser le service divin dans le Sanctuaire, « l’endroit que choisira Hachem ». Yeshaya Dalsace y voit un principe de recentrage spirituel : l’homme doit éviter la dispersion des valeurs et reconnaître un centre unique de sens.
Catherine Chalier, quant à elle, met en garde contre le risque idolâtre moderne : confier sa conscience à des idéologies, autorités ou systèmes économiques revient à se déposséder de sa lumière intérieure.
La suite de la Paracha développe des prescriptions concrètes qui traduisent cette exigence morale : sanctifier le corps par son apparence et son alimentation, respecter le Maasser (dîme) et la Chemita (année sabbatique) – non seulement pour la terre, mais aussi pour l’argent et pour la condition des esclaves. La libération de l’esclave après six ans, ou le percement rituel de son oreille s’il choisit de rester, illustre l’articulation entre justice sociale et liberté personnelle.
Enfin, la Paracha conclut sur les sacrifices des fêtes et le traitement particulier de l’aîné des bêtes sans défaut. Ces rituels ne sont pas des formalités : ils rappellent que la joie, la générosité et le partage – notamment avec les pauvres – sont au cœur du service divin.
Ainsi, Rééh ne se contente pas de poser un cadre légal : elle propose une vision du monde où la bénédiction dépend du choix éthique, où la Terre promise devient la scène d’une vocation spirituelle. Exil, sédentarisation, souveraineté : autant de défis qui exigent de réinventer sans cesse la fidélité à l’Alliance pour que la lumière de la Torah continue d’éclairer l’Histoire.
© 2025 JBCH. Tous droits réservés. Reproduction du texte interdite sans autorisation
Cet article est personnel, je ne prétends pas être ni un scientifique, ni un historien, ni un professionnel du journalisme ...
C'est délicat de témoigner quand on est un profane, mais dans ce blog j'exprime en général un coup de coeur d'après l'actualité ,et ma revue de presse internationale
les photos et films sont prises sur le web, là aussi pour une utilisation personnelle et strictement privée
.
English:
The new school year is approaching, the end-of-year holidays are near, and at the end of this week, a little spirituality should not be overlooked… Our reading journey of this year’s Parasha is almost complete. The children of Israel enter the Promised Land, Moses will not enter it, and he gives his final recommendations; it is a poignant moment… See, do not succumb to habits…
One must beware of idolatry, which can take the form of a deity, a material cause, or even an addiction to money, alcohol, debauchery… and even to an ideology!
The Parasha Re’eh thus marks a transition in the Book of Devarim. While the previous sections recounted the wanderings in the desert and their lessons, this portion opens a new era: settling in the Land of Israel and establishing the laws that must govern national and spiritual life.
Moses addresses a people on the threshold of their destiny, aware that the perpetuity of his mission will depend on their fidelity to the Covenant.
From the outset, the text presents a radical alternative:
“I place before you the blessing and the curse.”
This choice, far from being simplistic, reveals the complexity of human existence: the blessing can be lost through negligence, and the curse can become a source of return and redemption.
Rashi, in his commentary on Parasha Re’eh, emphasizes that the choice between blessing and curse is immediate and concrete: “See” – in the singular – indicates that each person must see for themselves and take responsibility for their actions. He explains that blessing naturally follows the observance of the mitzvot, while the curse results from their transgression. He insists on anchoring these teachings in the reality of the Land of Israel, where commitment to Hashem is fully expressed.
Rashi also warns against incitement to idolatry, highlighting the collective responsibility to preserve holiness. He connects agricultural and social commandments (Maaser, Shemita, social justice) to the identity of the people as a “holy nation.”
Rav Léon Esquenazi, known as Manitou, sees a deep call to collective and individual responsibility. Biblical ethics are not satisfied with mechanical rules; they engage humans in a continuous dynamic of discernment.
Solomon Steinsaltz, in his commentary, takes a philosophical, ethical, and psychological approach: he sees in the command to “see” the blessing and curse an invitation to moral mindfulness, calling each individual to actively reflect on their choices.
For him, the text emphasizes human freedom and responsibility, as the Torah does not threaten but offers the possibility of transformation through observance. Steinsaltz also stresses the unity of divine service, centered on a chosen place, structuring the spiritual and social life of the people. He links bodily and social sanctification (Maaser, Shemita, laws regarding slaves) to an ethic of communal responsibility.
Finally, he notes that the Parasha highlights the constant tension between individual freedom and collective fidelity to Hashem. The Parasha then addresses worship: eliminating all traces of idolatry and centralizing divine service in the Sanctuary, “the place that Hashem will choose.” Yeshaya Dalsace sees in this a principle of spiritual refocusing: humans must avoid the dispersion of values and recognize a single center of meaning.
Catherine Chalier warns against the modern idolatory risk: entrusting one’s conscience to ideologies, authorities, or economic systems is to dispossess oneself of one’s inner light.
The rest of the Parasha develops concrete prescriptions translating this moral requirement: sanctifying the body through appearance and diet, observing Maaser (tithes) and Shemita (Sabbatical year)—not only for the land but also for money and the condition of slaves. The liberation of the slave after six years, or the ritual piercing of the ear if he chooses to stay, illustrates the link between social justice and personal freedom.
Finally, the Parasha concludes with festival sacrifices and the special treatment of the firstborn of the animals without defect. These rituals are not mere formalities: they remind that joy, generosity, and sharing—especially with the poor—are at the heart of divine service.
Thus, Re’eh does not merely set a legal framework: it proposes a vision of the world where blessing depends on ethical choice, and the Promised Land becomes the stage for a spiritual vocation. Exile, settlement, sovereignty: these challenges require constantly reinventing fidelity to the Covenant so that the light of the Torah continues to illuminate History.
Español:
La nueva vuelta al colegio se acerca, las fiestas de fin de año están cerca, y al final de esta semana no hay que descuidar un poco de espiritualidad… Nuestro recorrido de lectura de la Parashá de este año está casi completo. Los hijos de Israel entran en la Tierra Prometida, Moisés no entrará, y da sus últimas recomendaciones; es un momento conmovedor… Mira, no cedas a las costumbres…
Hay que tener cuidado con la idolatría, que puede ser una deidad, una causa material o incluso una adicción al dinero, al alcohol, a la lujuria… ¡e incluso a una ideología!
La Parashá Re’eh marca así una transición en el libro de Devarim. Mientras que las secciones anteriores narraban los errantes en el desierto y sus lecciones, esta porción abre una nueva era: el asentamiento en la Tierra de Israel y la puesta en práctica de las leyes que deben regir la vida nacional y espiritual.
Moisés se dirige a un pueblo al umbral de su destino, consciente de que la perpetuidad de su misión dependerá de su fidelidad al Pacto.
Desde el principio, el texto presenta una alternativa radical:
“Pongo delante de vosotros la bendición y la maldición.”
Esta elección, lejos de ser simplista, revela la complejidad de la existencia humana: la bendición puede perderse por negligencia, y la maldición puede convertirse en fuente de retorno y redención.
Rashi, en su comentario sobre la Parashá Re’eh, subraya que la elección entre bendición y maldición es inmediata y concreta: “Mira” – en singular – indica que cada persona debe ver por sí misma y asumir sus actos. Explica que la bendición surge naturalmente de la observancia de las mitzvot, mientras que la maldición resulta de su transgresión. Insiste en anclar estas enseñanzas en la realidad de la Tierra de Israel, donde el compromiso con Hashem se manifiesta plenamente.
Rashi también advierte contra los incitadores a la idolatría, resaltando la responsabilidad colectiva de preservar la santidad. Conecta los mandamientos agrícolas y sociales (Maaser, Shemitá, justicia social) con la identidad del pueblo como “nación santa.”
Rav Léon Esquenazi, llamado Manitou, ve un llamado profundo a la responsabilidad colectiva e individual. La ética bíblica no se satisface con reglas mecánicas; compromete al hombre en una dinámica constante de discernimiento.
Salomón Steinsaltz, en su comentario, adopta un enfoque filosófico, ético y psicológico: ve en la orden de “ver” la bendición y la maldición una invitación a la plena conciencia moral, llamando a cada individuo a reflexionar activamente sobre sus elecciones.
Para él, el texto enfatiza la libertad y responsabilidad humana, ya que la Torá no amenaza, sino que ofrece la posibilidad de transformación mediante la observancia. Steinsaltz también destaca la unidad del servicio divino, centrado en un lugar elegido, que estructura la vida espiritual y social del pueblo. Vincula la santificación corporal y social (Maaser, Shemitá, leyes sobre esclavos) con una ética de responsabilidad comunitaria.
Finalmente, señala que la Parashá destaca la tensión constante entre la libertad individual y la fidelidad colectiva a Hashem. Luego aborda el culto: eliminar toda idolatría y centralizar el servicio divino en el Santuario, “el lugar que Hashem elegirá.” Yeshaya Dalsace ve en esto un principio de reorientación espiritual: el hombre debe evitar la dispersión de valores y reconocer un centro único de sentido.
Catherine Chalier advierte sobre el riesgo moderno de idolatría: confiar la conciencia a ideologías, autoridades o sistemas económicos es despojarse de la propia luz interior.
El resto de la Parashá desarrolla prescripciones concretas que reflejan esta exigencia moral: santificar el cuerpo por su apariencia y alimentación, observar el Maaser (diezmo) y la Shemitá (año sabático), no solo para la tierra, sino también para el dinero y la condición de los esclavos. La liberación del esclavo tras seis años, o el perforamiento ritual de su oreja si elige quedarse, ilustra la articulación entre justicia social y libertad personal.
Finalmente, la Parashá concluye con los sacrificios de las fiestas y el trato particular del primogénito de los animales sin defecto. Estos rituales no son meras formalidades: recuerdan que la alegría, la generosidad y el compartir, especialmente con los pobres, están en el corazón del servicio divino.
Así, Re’eh no se limita a establecer un marco legal: propone una visión del mundo donde la bendición depende de la elección ética, y la Tierra Prometida se convierte en el escenario de una vocación espiritual. Exilio, asentamiento, soberanía: estos desafíos requieren reinventar constantemente la fidelidad al Pacto para que la luz de la Torá siga iluminando la Historia.
תחילת שנת הלימודים מתקרבת, החגים לסוף השנה קרבים, ובסוף השבוע הזה לא כדאי לזלזל בקצת רוחניות… מסע הקריאה שלנו בפרשת השבוע כמעט מסתיים. בני ישראל נכנסים לארץ המובטחת, משה לא יכנס אליה, והוא נותן את המלצותיו האחרונות; זהו רגע מרגש… ראה, אל תוותר על ההרגלים… יש להיזהר מעבודת אלילים, שיכולה להיות אלוהות, סיבה חומרית, או אפילו התמכרות לכסף, אלכוהול, תועבה… ואפילו לאזה כמעט זמן החזרה לבית הספר, החגים מתקרבים, ובסוף השבוע הזה קצת רוחניות אינה מיותרת… מסלול הקריאה שלנו בפרשת השנה כמעט מסתיים, בני ישראל נכנסים לארץ המובטחת, משה לא יכנס אליה, והוא נותן את המלצותיו האחרונות – רגע מרגש וטרגי… ראה, אל תיכנע להרגלים…
צריך להיזהר מעבודת אלילים, היא יכולה להיות אלוהות או סיבה חומרית, ואפילו התמכרות לכסף, ליין, לפזרנות… ואפילו לאידיאולוגיה!
פרשת ראה מסמנת אפוא מעבר בספר דברים. בעוד שהחלקים הקודמים תיארו את נדודי המדבר ואת לקחיהם, פרשה זו פותחת עידן חדש: ההתיישבות בארץ ישראל והטמעת החוקים שצריכים להנחות את החיים הלאומיים והרוחניים.
משה פונה לעם על סף גורלו, מודע לכך שהמשכיות משימתו תלויה בנאמנותו לברית.
מההתחלה, הטקסט מציג אלטרנטיבה רדיקלית:
«הנה נתתי לפניכם היום ברכה וקללה».
בחירה זו, שאינה מנותקת מהמציאות, חושפת את מורכבות הקיום האנושי: הברכה עלולה ללכת לאיבוד בגלל הזנחה, והקללה עלולה להפוך למקור חזרה ותיקון.
רש״י בפרשנותו לפרשת ראה מדגיש שהבחירה בין ברכה לקללה היא מיידית ומוחשית: «ראה» – יחיד – מציין שכל אחד חייב לראות בעצמו ולקחת אחריות על מעשיו. הוא מסביר שהברכה נובעת באופן טבעי מקיום המצוות, והקללה נובעת מהפרתן. הוא מדגיש את העיגון של תורת הברית בארץ ישראל, שבה ההתחייבות לה׳ מתממשת במלואה.
רש״י גם מזהיר מפני מסיתים לעבודת אלילים, ומזכיר את האחריות הקולקטיבית לשמור על הקודש. לבסוף, הוא מקשר את המצוות החקלאיות והחברתיות (מעשר, שמיטה, צדק חברתי) לזהות העם כ״עם קדוש״.
הרב ליאון אסכנזי (מןיטו) רואה בכך קריאה עמוקה לאחריות קולקטיבית ואישית. האתיקה המקראית אינה מסתפקת בחוקים מכניים; היא מחייבת את האדם בדינמיקה של שיקול דעת מתמיד.
שלמה שטיינזלץ, בפרשנותו, נוקט בגישה פילוסופית-אתית ופסיכולוגית: הוא רואה בסדר ה״ראה״ את הברכה והקללה הזמנה למודעות מוסרית מלאה – כל אדם נקרא לחשוב באופן פעיל על בחירותיו.
לפי שטיינזלץ, הטקסט מדגיש את חופש האדם ואת אחריותו, שכן התורה אינה מאיימת אלא מציעה אפשרות לשינוי באמצעות קיום המצוות. הוא מדגיש גם את אחדות השירות האלוהי, שמרכזו במקום נבחר, המהווה מסגרת לחיים רוחניים וחברתיים של העם. הוא מקשר את הקדושה הגופנית והחברתית (מעשר, שמיטה, חוקי העבדים) לאתיקה של אחריות קהילתית.
לבסוף, הוא מזכיר שהפרשה מדגישה את המתחים התמידיים בין חירות אישית לנאמנות קולקטיבית לה׳. הפרשה ממשיכה עם סוגיית הפולחן: למגר כל זכר לעבודת אלילים ולרכז את השירות האלוהי במשכן, «המקום אשר יבחר ה׳». ישעיה דלסאס רואה בכך עיקרון של ריכוז רוחני – האדם צריך להימנע מפיזור ערכים ולהכיר במרכז אחד למשמעות.
קתרין שאלייה, מצידה, מזהירה מפני הסיכון המודרני של עבודת אלילים: למסור את ההכרה לאידיאולוגיות, סמכויות או מערכות כלכליות פירושו לאבד את האור הפנימי של האדם.
המשך הפרשה מפתח הוראות קונקרטיות שמבטאות דרישה מוסרית זו: לקדש את הגוף במראהו ובתזונתו, לכבד את המעשר והשמיטה – לא רק עבור האדמה אלא גם עבור הכסף ומעמד העבדים. שחרור העבד לאחר שש שנים, או נקיבת אוזנו אם בחר להישאר, ממחיש את הקשר בין צדק חברתי לחירות אישית.
לבסוף, הפרשה מסתיימת בקרבנות החגים ובטיפול מיוחד בבכור מן הבהמות ללא פגם. טקסים אלו אינם טקסיים בלבד: הם מזכירים ששמחה, נדיבות ונתינה – במיוחד עם העניים – עומדים במרכז השירות האלוהי.
כך, פרשת ראה אינה מספקת רק מסגרת חוקית: היא מציעה חזון עולם שבו הברכה תלויה בבחירה אתית, והארץ המובטחת הופכת לזירה של ייעוד רוחני. גלויות, ישוב, ריבונות – אתגרים שמחייבים לחדש תמיד את הנאמנות לברית, כדי שאור התורה ימשיך להאיר את ההיסטוריה.
Aucun commentaire:
Enregistrer un commentaire