C 'est une discussion de bar avec un ex officier de Tsahal et des journalistes mal intentionnés qui a fait le buzz, en fait, s'il est vrai que Tsahal manque de bras, il les trouvera à l'intérieur d'Israël en premier lieu chez les Haredis, les religieux. Cet homme a dit, à titre privé que la Diaspora pourrait aider Tsahal en envoyant des combattants, mais aucune autorité n'a avalisé ces dires ... et pour cause, il y a entre la France et Israël une convention qui date de 1959, et qui est toujours en cours ...
Depuis le 30 juin 1959, la France et Israël sont liés par une convention bilatérale sur le service militaire des personnes à double nationalité . Cette convention répond à une problématique simple : éviter que les Franco-Israéliens soient soumis à des obligations militaires dans les deux pays — un cas d’incompatibilité juridique fréquente chez les binationaux.
Le dispositif repose sur un droit d’option. Concrètement, un Franco-Israélien doit accomplir son service militaire dans le pays où il réside de manière permanente à ses 18 ans. Ce choix est formalisé via une déclaration en préfecture, avec un certificat de résidence (Modèle A), puis transmis au centre du service national .
En pratique, depuis la réforme de 1997, le service militaire français a été remplacé par une journée de Défense et Citoyenneté (JDC) , anciennement JAPD. Les binationaux résidant en France et ayant accompli cette journée sont reconnus en règle vis-à-vis d’Israël, d’après le Ministère français .
En revanche, la convention prévoit aussi des obligations spécifiques pour certaines situations. Par exemple, si une mobilisation nationale est décrétée en France ou en Israël, l’un ou l’autre État peut réclamer le service des binationaux, quelles que soient leurs obligations précédentes .
Ces dispositions ont suscité des interrogations, notamment lors de l’affaire Gilad Shalit — Franco-Israélien enlevé en 2006. La question : la France peut-elle protéger un de ses ressortissants alors même qu’il s’acquitte d’obligations dans un État non allié de Paris ? Le débat reste complexe et sans réponse claire à ce jour .
Sur le plan politique, certains parlementaires ont suggéré une renégociation de cette convention — à l’instar des discussions en cours concernant la convention franco-algérienne — mais sans volonté réelle de réforme .
Pour les jeunes binationaux, cette convention soulève des questions identitaires douloureuses : faut-il servir dans l’armée d’un État où l’on ne réside pas ? Le choix impose une prise de position implicite, souvent pesante.
Le cas de Gilad Shalit illustre ce dilemme : un citoyen dont la double nationalité n’épargne pas du drame, mais complexifie le rôle de la puissance tutélaire française.
En mars 2024, le Ministère français des Affaires étrangères a clairement exclu toute enquête à l’encontre de Franco-Israéliens servant dans l’armée israélienne, invoquant le principe de “double loyauté”.
Tant qu’aucun crime n’est formellement établi, la France ne s’immiscera pas dans leurs obligations militaires . Cette posture reflète une approche prudente , évitant tout contentieux juridique et méfiée des accusations innombrables de déloyauté.
Des associations malveillantes ont révélé que des Français s’engagent volontairement dans l’armée israélienne, parfois via des camps ou formations organisés en France, sans pour autant disposer ni d’une régularisation claire ni d’une supervision historique .
Ces pratiques suscitent l’indignation de certaines associations de de LFI qui y voient une dérive morale, voire juridique — mais restent légales.
Malgré ses implications, cette convention reste peu connue du grand public. Elle est appliquée essentiellement dans des cas isolés. Le ministère de la Défense indiquait en 1999 que, malgré sa formalité juridique, la clause de mobilisation n’a “joué que pour un nombre [d’intéressés] difficile à évaluer” .
La convention de 1959 impose aux Franco-Israéliens le service dans leur pays de résidence à 18 ans et a été adaptée aux réformes françaises post-1997. Elle demeure en vigueur, malgré son application modeste et la complexité des situations modernes.
Le principe de non-ingérence française en cas de service dans l’armée israélienne reflète une neutralité tactique.
Certains lfistes et autres salafistes veulent poursuivre en justice les français qui combattent les terroristes du Hamas, la Loi ne le leur permet pas.
© 2025 JBCH. Tous droits réservés. Reproduction interdite sans autorisation
Cet article est personnel, je ne prétends pas être ni un scientifique, ni un historien, ni un professionnel du journalisme ...
C'est délicat de témoigner quand on est un profane, mais dans ce blog j'exprime en général un coup de coeur
les photos et films sont prises sur le web, là aussi pour une utilisation personnelle et strictement privée
🇬🇧 English
It all started with a barroom conversation with a former IDF officer and some ill-intentioned journalists that went viral. In reality, while it is true that the IDF is short of manpower, it will find it within Israel itself, primarily among the Haredim, the ultra-religious. That man privately mentioned that the Diaspora could help the IDF by sending fighters, but no authority has ever endorsed such remarks—and for good reason: between France and Israel there exists a convention dating back to 1959, which remains in force.
Since June 30, 1959, France and Israel have been bound by a bilateral agreement on military service for dual nationals. This convention addresses a simple issue: avoiding the situation where Franco-Israelis are subject to military obligations in both countries—a frequent legal incompatibility for dual nationals.
The system is based on a right of option. Concretely, a Franco-Israeli must perform military service in the country where he permanently resides at age 18. This choice is formalized through a declaration at the prefecture, with a residence certificate (Model A), then transmitted to the national service center.
In practice, since the 1997 reform, French military service has been replaced by a single Defense and Citizenship Day (JDC), formerly JAPD. Dual nationals residing in France and having completed this day are considered in compliance with Israel, according to the French Ministry.
However, the convention also provides for specific obligations in certain cases. For example, if a national mobilization is declared in France or Israel, either State may call upon dual nationals, regardless of their previous obligations.
These provisions raised questions, particularly during the Gilad Shalit case—this Franco-Israeli soldier kidnapped in 2006. The question arose: Can France protect one of its citizens while he fulfills obligations in a State not allied with Paris? The debate remains complex and unresolved.
Politically, some parliamentarians suggested renegotiating the convention—as is being discussed with the Franco-Algerian agreement—but without any real willingness to reform.
For young dual nationals, this convention raises painful identity questions: Should one serve in the army of a State where one does not reside? The choice implies an implicit stance, often a heavy burden.
Gilad Shalit’s case illustrates this dilemma: a citizen whose dual nationality does not spare him from tragedy, but complicates the role of France as the protecting power.
In March 2024, the French Ministry of Foreign Affairs clearly ruled out any investigation against Franco-Israelis serving in the IDF, invoking the principle of “dual loyalty.”
As long as no crime is formally established, France will not interfere with their military obligations. This position reflects a cautious approach, avoiding legal disputes and wary of endless accusations of disloyalty.
Some malicious associations have revealed that French citizens voluntarily enlist in the IDF, sometimes through camps or training organized in France, without clear regulation or historical supervision.
Such practices provoke outrage from certain LFI associations, which see it as a moral or even legal drift—though still legal.
Despite its implications, this convention remains little known to the public. It is enforced only in isolated cases. In 1999, the Ministry of Defense indicated that, despite its legal formality, the mobilization clause “applied only to a number [of individuals] difficult to evaluate.”
The 1959 convention obliges Franco-Israelis to serve in their country of residence at 18 and has been adapted to French reforms after 1997. It remains in force, despite limited application and modern complexities.
France’s principle of non-interference in cases of service in the IDF reflects tactical neutrality.
Some members of LFI and certain Salafists want to prosecute French citizens who fight Hamas terrorists, but the law does not allow it.
🇪🇸 Español
Todo comenzó con una charla de bar con un exoficial de las FDI y algunos periodistas malintencionados que hicieron el “buzz”. En realidad, si bien es cierto que las FDI carecen de manos, las encontrarán dentro de Israel, en primer lugar entre los jaredíes, los religiosos. Ese hombre mencionó en privado que la Diáspora podría ayudar a las FDI enviando combatientes, pero ninguna autoridad ha avalado tales palabras… y con razón: entre Francia e Israel existe un convenio que data de 1959 y que sigue vigente.
Desde el 30 de junio de 1959, Francia e Israel están vinculados por un convenio bilateral sobre el servicio militar de las personas con doble nacionalidad. Este convenio responde a un problema simple: evitar que los franco-israelíes estén sometidos a obligaciones militares en ambos países, una incompatibilidad jurídica frecuente entre los binacionales.
El dispositivo se basa en un derecho de opción. Concretamente, un franco-israelí debe cumplir el servicio militar en el país en el que reside de manera permanente a los 18 años. Esta elección se formaliza mediante una declaración en la prefectura, con un certificado de residencia (Modelo A), y se transmite luego al centro del servicio nacional.
En la práctica, desde la reforma de 1997, el servicio militar francés fue reemplazado por una Jornada de Defensa y Ciudadanía (JDC), anteriormente JAPD. Los binacionales que residen en Francia y que hayan cumplido con esta jornada son reconocidos en regla ante Israel, según el Ministerio francés.
No obstante, el convenio también prevé obligaciones específicas en algunos casos. Por ejemplo, si se decreta una movilización nacional en Francia o en Israel, cualquiera de los Estados puede reclamar el servicio de los binacionales, independientemente de sus obligaciones anteriores.
Estas disposiciones suscitaron interrogantes, particularmente durante el caso de Gilad Shalit —este franco-israelí secuestrado en 2006. La cuestión: ¿puede Francia proteger a uno de sus ciudadanos cuando cumple obligaciones en un Estado no aliado de París? El debate sigue siendo complejo y sin respuesta clara.
En el plano político, algunos parlamentarios han sugerido renegociar el convenio —al igual que las discusiones en curso sobre el convenio franco-argelino— pero sin voluntad real de reforma.
Para los jóvenes binacionales, este convenio plantea preguntas identitarias dolorosas: ¿debe uno servir en el ejército de un Estado en el que no reside? La elección impone una toma de posición implícita, a menudo pesada.
El caso de Gilad Shalit ilustra este dilema: un ciudadano cuya doble nacionalidad no lo libra de la tragedia, pero complica el papel de Francia como potencia protectora.
En marzo de 2024, el Ministerio francés de Asuntos Exteriores excluyó claramente cualquier investigación contra los franco-israelíes que sirven en las FDI, invocando el principio de “doble lealtad”.
Mientras no se establezca formalmente un crimen, Francia no intervendrá en sus obligaciones militares. Esta postura refleja un enfoque prudente, evitando litigios jurídicos y desconfiando de acusaciones innumerables de deslealtad.
Algunas asociaciones malintencionadas han revelado que franceses se alistan voluntariamente en las FDI, a veces a través de campamentos o formaciones organizados en Francia, sin regulación clara ni supervisión histórica.
Estas prácticas provocan la indignación de ciertas asociaciones de LFI, que las ven como una deriva moral, incluso jurídica —aunque siguen siendo legales.
Pese a sus implicaciones, este convenio sigue siendo poco conocido por el gran público. Se aplica esencialmente en casos aislados. El Ministerio de Defensa señalaba en 1999 que, a pesar de su formalidad jurídica, la cláusula de movilización “sólo ha jugado para un número [de interesados] difícil de evaluar”.
El convenio de 1959 impone a los franco-israelíes el servicio en el país de residencia a los 18 años y fue adaptado a las reformas francesas posteriores a 1997. Sigue vigente, a pesar de su aplicación limitada y de la complejidad de las situaciones modernas.
El principio de no injerencia francesa en caso de servicio en las FDI refleja una neutralidad táctica.
Algunos miembros de LFI y ciertos salafistas quieren enjuiciar a los franceses que combaten a los terroristas de Hamás, pero la ley no lo permite.
🇮🇱 תרגום לעברית
הכול התחיל בשיחת בר עם קצין לשעבר בצה״ל וכמה עיתונאים בעלי כוונות רעות שעשו מזה “באזז”. למעשה, אף אם נכון שצה״ל חסר כוח אדם, הוא ימצא אותו בתוך ישראל עצמה, בראש ובראשונה בקרב החרדים. אותו אדם ציין בפרטיות שהתפוצות יכולות לסייע לצה״ל באמצעות שליחת לוחמים, אך שום סמכות לא אישרה אמירה זו — ובצדק: בין צרפת לישראל קיימת אמנה משנת 1959, שעדיין בתוקף.
מאז 30 ביוני 1959, צרפת וישראל קשורות באמנה בילטרלית בנוגע לשירות הצבאי של בעלי אזרחות כפולה. אמנה זו נועדה לפתור בעיה פשוטה: למנוע מצב שבו צרפתים-ישראלים יהיו כפופים לחובות צבאיות בשתי המדינות — סתירה משפטית נפוצה בקרב בני אזרחות כפולה.
המערכת מבוססת על זכות בחירה. בפועל, צרפתי-ישראלי חייב למלא את שירותו הצבאי במדינה שבה הוא מתגורר בקביעות בגיל 18. בחירה זו מתבצעת באמצעות הצהרה בפרפקטורה, בצירוף תעודת מגורים (מודל A), ולאחר מכן מועברת למרכז השירות הלאומי.
בפועל, מאז רפורמת 1997, השירות הצבאי בצרפת הוחלף ביום אחד של “הגנה ואזרחות” (JDC), לשעבר JAPD. בני אזרחות כפולה המתגוררים בצרפת ומילאו חובה זו נחשבים להסדיר את מעמדם גם מול ישראל, לפי משרד החוץ הצרפתי.
עם זאת, האמנה קובעת גם חובות ייחודיות במצבים מסוימים. למשל, אם תוכרז גיוס כללי בצרפת או בישראל, אחת מהמדינות רשאית לדרוש את שירותם של בני האזרחות הכפולה, בלי קשר להתחייבויות קודמות.
הוראות אלו העלו שאלות, במיוחד בפרשת גלעד שליט — צרפתי-ישראלי שנחטף בשנת 2006. השאלה הייתה: האם צרפת יכולה להגן על אזרח שלה כאשר הוא ממלא חובות במדינה שאינה בעלת ברית של פריז? הדיון נותר מורכב ובלתי פתור.
במישור הפוליטי, מספר פרלמנטרים הציעו לנהל מחדש את האמנה — בדומה לדיונים המתנהלים סביב ההסכם הצרפתי-אלג׳ירי — אך ללא רצון ממשי לרפורמה.
עבור צעירים בני אזרחות כפולה, אמנה זו מעוררת שאלות זהות קשות: האם עליהם לשרת בצבאה של מדינה שבה אינם מתגוררים? הבחירה מטילה עמדה מובלעת, לעיתים מכבידה.
פרשת גלעד שליט ממחישה את הדילמה: אזרח שאזרחות כפולה לא הצילה אותו מהטרגדיה, אלא סיבכה את תפקידה של צרפת כמדינה מגוננת.
במרץ 2024, משרד החוץ הצרפתי הבהיר כי לא תיערך חקירה נגד צרפתים-ישראלים המשרתים בצה״ל, תוך שימוש בעקרון “נאמנות כפולה”.
כל עוד לא הוכח פשע, צרפת לא תתערב בחובותיהם הצבאיות. עמדה זו משקפת גישה זהירה, נמנעת מסכסוכים משפטיים ונזהרת מהאשמות אינסופיות בבגידה.
עמותות עוינות חשפו כי צרפתים מתגייסים לצה״ל מרצון, לעיתים באמצעות מחנות או הכשרות המאורגנים בצרפת, ללא הסדרה ברורה או פיקוח היסטורי.
פעולות אלו מעוררות זעם בקרב עמותות מסוימות של מפלגת LFI, הרואות בכך סטייה מוסרית ואף משפטית — אף על פי שהן חוקיות.
על אף השלכותיה, אמנה זו נותרה כמעט לא מוכרת בציבור הרחב. היא נאכפת בעיקר במקרים מבודדים. משרד הביטחון ציין בשנת 1999 כי, על אף צורתה המשפטית, סעיף הגיוס “הופעל רק במספר מקרים שקשה לאמוד”.
אמנת 1959 מחייבת את הצרפתים-ישראלים לשרת במדינת מגוריהם בגיל 18, והיא הותאמה לרפורמות הצרפתיות שלאחר 1997. היא נותרה בתוקף, אף שיישומה מוגבל ומציאות מודרנית מורכבת.
עקרון אי-ההתערבות של צרפת במקרה של שירות בצה״ל משקף ניטרליות טקטית.
חברי LFI מסוימים וכן סלפים מבקשים להעמיד לדין צרפתים הנלחמים במחבלי חמאס — אך החוק אינו מאפשר זאת.
Aucun commentaire:
Enregistrer un commentaire