la Paracha Eikev ... " En conséquence ..." en fait : "Le Talon, la fin du corps ...
Moïse met en garde le peuple sur la tentation d'oublier, les erreurs commises comme celle du Veau d'Or, parce que dès l'entrée en Terre Promise, les règles vont changer : plus de Manne, plus d'assistance divine. La leçon exprimée par Moïse est incroyablement juste, c'est un grand bonheur que de la connaître.
La paracha Eikev ouvre une question qui est souvent présente dans mes pensées :
agit-on dans la vie en espérant un salaire, ...
ou agit-on parce que c’est juste, équitable !
La Torah semble parfois promettre des bénédictions en échange de l’obéissance, mais elle me murmure aussi que la vraie récompense est de vivre pleinement l’instant présent. Le Carpe Diem connu par les latinistes .
Ce n’est pas “faire pour recevoir”, c’est “faire et recevoir dans le même geste”, comme si l’éternité se trouvait déjà là, dans le battement de cœur du présent, et non au bout d’un chemin.
La nourriture et la parole me semblent issues de la même racine : nourrir et dire, c’est intégrer puis offrir. On ne se remplit pas seulement de pain, mais aussi de sens.
Manger sans conscience, c’est comme parler sans écouter : on avale ou on éjecte, mais rien ne se transforme.
La cacherout, alors, n’est pas une liste sèche d’interdits, mais un art de discerner : mettre une distance sacrée entre le désir et l’acte, apprendre à dire “non” même à ce qui est à portée de main, pour rester maître de soi.
Isaïe décrit le eved Hachem, le serviteur de Dieu, comme humble et porteur d’une mission universelle.
J’y vois l’image de celui qui accepte que sa vie n’est pas seulement à lui : il marche pour d’autres, il parle pour d’autres, parfois même il souffre pour d’autres.
Sa grandeur vient de sa discrétion : il sait qu’il est un maillon dans une chaîne, pas la source de la lumière, mais un miroir qui la reflète.
Quant au passage de témoin, Manitou, Rav Leon Esquenazi, le dit : transmettre sans trahir est un art fragile. C’est accepter que nos enfants ou élèves feront différemment, mais garder vivant l’essentiel.
Dans Eikev, la Torah rappelle ce travail de mémoire : ne pas oublier qui nous a nourris, ni ce que nous avons reçu.
La ligne du temps n’est pas droite : Comme une spirale, elle se tord à chaque génération, selon les épreuves et les visions nouvelles. Mais tant que l’âme du message reste intacte, la courbe est fidèle.
Finalement, Eikev m’enseigne que la récompense est déjà dans le chemin : manger avec conscience, parler avec intention, marcher avec humilité, transmettre avec fidélité. Ce sont des actes simples, mais ils tordent la ligne du temps vers l’éternité.
Dans Eikev, il est question de mémoire, de fidélité au sens moral, de discernement dans l’action et de refus de se laisser guider uniquement par l’instinct ou la convoitise.
La cacherout, par exemple, introduit volontairement une “distance” entre le désir et l’acte — distance qui, transposée au monde politique, pourrait représenter la nécessité de réfléchir avant d’agir, même dans la douleur et la colère.
Face à une attaque injuste et sanglante contre des civils, la tentation est grande de ne répondre que par la force brute ou de céder au cycle de la vengeance.
Mais Eikev rappelle qu’agir en serviteur de Dieu (eved Hachem), c’est aussi rester fidèle à une mission plus haute : défendre la vie, protéger son peuple, mais ne pas perdre son humanité dans le processus.
Le texte biblique insiste aussi sur la mémoire collective : ne pas oublier d’où l’on vient et qui nous a protégés par le passé.
Pour Israël aujourd’hui, cela peut se traduire par la conscience d’une histoire longue de persécutions et de survie, mais aussi par la responsabilité de ne pas reproduire, même involontairement, les logiques de déshumanisation subies autrefois.
Enfin, Eikev rappelle que la “récompense” n’est pas toujours immédiate : tenir bon moralement et militairement dans un conflit injuste n’apporte pas tout de suite la paix, mais façonne le futur et prépare le passage du témoin aux générations suivantes un thème cher à Manitou.
La Transmission !
C'est délicat de témoigner quand on vit à Paris, loin des scènes politiques,
les photos et films sont prises sur le web, là aussi pour une utilisation personnelle et strictement privée
© 2025 JBCH. Tous droits réservés. Reproduction interdite sans autorisation
English
Parashat Eikev ... "As a consequence ..."
Moses continues to speak: as a consequence of their fidelity, God will bless Israel. Moses recalls the blessings they have received, namely the exodus from Egypt, the manna, and the fertility of the promised land given to the children of Israel. He warns the people against the temptation to forget, in the midst of this abundance, the One who is its source, and to attribute it to their own strength or merit.
Let the people not imagine that they defeated the Canaanites through their own merit: on the contrary, it is because of the Canaanites’ failings that they paid the price, and it would be the same for Israel if they were to falter.
Parashat Eikev raises a question that often lingers in my thoughts:
Do we act in life expecting a reward,
or do we act because it is just and fair?
The Torah sometimes seems to promise blessings in exchange for obedience, but it also whispers to me that the true reward is to live fully in the present moment. The Carpe Diem known to Latinists.
It is not “doing to receive,” but “doing and receiving in the same gesture,” as if eternity were already there, in the heartbeat of the present, and not at the end of a path.
Food and speech seem to me to stem from the same root: to nourish and to speak is to take in and then offer. One does not fill oneself only with bread, but also with meaning.
Eating without awareness is like speaking without listening: we swallow or expel, but nothing transforms.
Kashrut, then, is not a dry list of prohibitions, but an art of discernment: placing a sacred distance between desire and action, learning to say “no” even to what is within reach, to remain master of oneself.
Isaiah describes the eved Hashem, the servant of God, as humble and bearer of a universal mission.
I see in this the image of one who accepts that their life is not only their own: they walk for others, speak for others, sometimes even suffer for others.
Their greatness comes from their discretion: they know they are a link in a chain, not the source of the light, but a mirror reflecting it.
As for the passing of the torch, Manitou, Rabbi Leon Ashkenazi, said: transmitting without betraying is a fragile art. It is accepting that our children or students will do things differently, while keeping the essence alive.
In Eikev, the Torah emphasizes this work of memory: not forgetting who nourished us or what we have received.
The line of time is not straight: like a spiral, it twists with each generation, shaped by trials and new visions. But as long as the soul of the message remains intact, the curve remains faithful.
Ultimately, Eikev teaches me that the reward is already in the journey: eating with awareness, speaking with intention, walking with humility, transmitting with fidelity. These are simple acts, but they bend the line of time toward eternity.
In Eikev, it is about memory, fidelity to moral values, discernment in action, and refusing to be guided solely by instinct or desire.
Kashrut, for example, deliberately introduces a “distance” between desire and action—a distance that, when applied to the political sphere, could represent the need to reflect before acting, even in pain and anger.
Faced with an unjust and bloody attack on civilians, the temptation is great to respond only with brute force or to succumb to the cycle of vengeance.
But Eikev reminds us that acting as a servant of God (eved Hashem) also means remaining faithful to a higher mission: defending life, protecting one’s people, but not losing one’s humanity in the process.
The biblical text also insists on collective memory: not forgetting where we come from and who protected us in the past.
For Israel today, this can translate into an awareness of a long history of persecution and survival, but also the responsibility not to replicate, even unintentionally, the dehumanizing patterns endured in the past.
Finally, Eikev reminds us that the “reward” is not always immediate: holding firm morally and militarily in an unjust conflict does not immediately bring peace, but it shapes the future and prepares the passing of the torch to the next generations—a theme dear to Manitou.
The Transmission
Espagnol
Parashat Eikev ... "Como consecuencia ..."
Moisés continúa hablando: como consecuencia de su fidelidad, Dios bendecirá a Israel. Moisés recuerda las bendiciones que han recibido, a saber, la salida de Egipto, el maná y la fertilidad de la tierra prometida dada a los hijos de Israel. Advierte al pueblo contra la tentación de olvidar, en medio de esta abundancia, a Aquel que es su fuente, y de atribuírsela a su propia fuerza o mérito.
Que el pueblo no imagine que derrotó a los cananeos por su propio mérito: al contrario, es por sus fallos que pagaron, y lo mismo ocurriría con Israel si fallara.
La parashat Eikev plantea una pregunta que a menudo está presente en mis pensamientos:
¿Actuamos en la vida esperando una recompensa,
o actuamos porque es justo y equitativo?
La Torá a veces parece prometer bendiciones a cambio de la obediencia, pero también me susurra que la verdadera recompensa es vivir plenamente el momento presente. El Carpe Diem conocido por los latinistas.
No se trata de “hacer para recibir”, sino de “hacer y recibir en el mismo gesto”, como si la eternidad ya estuviera ahí, en el latido del presente, y no al final de un camino.
La comida y la palabra me parecen surgir de la misma raíz: nutrir y decir es integrar y luego ofrecer. No nos llenamos solo de pan, sino también de sentido.
Comer sin conciencia es como hablar sin escuchar: tragamos o expulsamos, pero nada se transforma.
El kashrut, entonces, no es una lista seca de prohibiciones, sino un arte de discernimiento: colocar una distancia sagrada entre el deseo y la acción, aprender a decir “no” incluso a lo que está al alcance, para seguir siendo dueños de nosotros mismos.
Isaías describe al eved Hashem, el siervo de Dios, como humilde y portador de una misión universal.
Veo en esto la imagen de quien acepta que su vida no es solo suya: camina por otros, habla por otros, a veces incluso sufre por otros.
Su grandeza proviene de su discreción: sabe que es un eslabón en una cadena, no la fuente de la luz, sino un espejo que la refleja.
En cuanto al paso del testigo, Manitou, el rabino Leon Ashkenazi, dijo: transmitir sin traicionar es un arte frágil. Es aceptar que nuestros hijos o estudiantes harán las cosas de manera diferente, pero mantener vivo lo esencial.
En Eikev, la Torá recuerda este trabajo de memoria: no olvidar quién nos alimentó ni lo que hemos recibido.
La línea del tiempo no es recta: como una espiral, se retuerce con cada generación, moldeada por las pruebas y las nuevas visiones. Pero mientras el alma del mensaje permanezca intacta, la curva sigue siendo fiel.
En última instancia, Eikev me enseña que la recompensa ya está en el camino: comer con conciencia, hablar con intención, caminar con humildad, transmitir con fidelidad. Son actos simples, pero doblan la línea del tiempo hacia la eternidad.
En Eikev, se trata de la memoria, la fidelidad a los valores morales, el discernimiento en la acción y el rechazo a guiarse únicamente por el instinto o el deseo.
El kashrut, por ejemplo, introduce deliberadamente una “distancia” entre el deseo y la acción, una distancia que, trasladada al ámbito político, podría representar la necesidad de reflexionar antes de actuar, incluso en el dolor y la ira.
Frente a un ataque injusto y sangriento contra civiles, la tentación es grande de responder solo con fuerza bruta o de ceder al ciclo de la venganza.
Pero Eikev nos recuerda que actuar como siervo de Dios (eved Hashem) también significa permanecer fiel a una misión más alta: defender la vida, proteger a su pueblo, pero no perder la humanidad en el proceso.
El texto bíblico también insiste en la memoria colectiva: no olvidar de dónde venimos y quién nos protegió en el pasado.
Para Israel hoy, esto puede traducirse en una conciencia de una larga historia de persecución y supervivencia, pero también en la responsabilidad de no reproducir, incluso sin querer, las lógicas de deshumanización sufridas en el pasado.
Finalmente, Eikev recuerda que la “recompensa” no siempre es inmediata: mantenerse firme moral y militarmente en un conflicto injusto no trae la paz de inmediato, pero moldea el futuro y prepara el paso del testigo a las generaciones futuras, un tema querido por Manitou.
La Transmisión
Hébreu
פרשת עקב ... "כתוצאה מכך ..."
משה ממשיך לדבר: כתוצאה מנאמנותם, ה' יברך את ישראל. משה מזכיר את הברכות שקיבלו, כלומר יציאת מצרים, המן, ופוריות הארץ המובטחת שניתנה לבני ישראל. הוא מזהיר את העם מפני הפיתוי לשכוח, בתוך השפע הזה, את המקור שלו, וליחס אותו לכוחם או לזכותם שלהם.
שלא ידמה העם כי ניצח את הכנענים בזכותו: להפך, בשל חטאיהם של הכנענים הם שילמו את המחיר, וכך יהיה גם לישראל אם ייכשל.
פרשת עקב מעלה שאלה שחוזרת לעיתים במחשבותיי:
האם אנו פועלים בחיים בציפייה לשכר,
או שמא אנו פועלים מפני שזה צודק והוגן?
התורה נדמית לעיתים כמבטיחה ברכות בתמורה לציות, אך היא גם לוחשת לי שהשכר האמיתי הוא לחיות במלואו את הרגע הנוכחי. ה-Carpe Diem המוכר ללומדי הלטינית.
זה לא "לעשות כדי לקבל", אלא "לעשות ולקבל באותו מעשה", כאילו הנצח כבר נמצא שם, בדופק של ההווה, ולא בסוף הדרך.
המזון והדיבור נראים לי כנובעים מאותו שורש: להזין ולהגיד זה לקלוט ואז להציע. לא ממלאים את עצמנו רק בלחם, אלא גם במשמעות.
לאכול ללא הכרה זה כמו לדבר בלי להקשיב: בולעים או פולטים, אבל שום דבר לא משתנה.
הכשרות, אם כן, אינה רשימה יבשה של איסורים, אלא אמנות של הבחנה: ליצור מרחק קדוש בין הרצון למעשה, ללמוד לומר "לא" גם למה שנמצא בהישג יד, כדי להישאר אדונים לעצמנו.
ישעיהו מתאר את עבד ה', כענו ונושא שליחות אוניברסלית.
אני רואה בכך את דמותו של מי שמקבל על עצמו שהחיים שלו אינם רק שלו: הוא הולך למען אחרים, מדבר למען אחרים, לעיתים אף סובל למען אחרים.
גדולתו נובעת מענוותו: הוא יודע שהוא חוליה בשרשרת, לא מקור האור, אלא מראה המשקפת אותו.
בנוגע למסירת הלפיד, המניטו, הרב ליאון אשכנזי, אמר: להעביר בלי לבגוד זו אמנות שבירה. זו קבלה של כך שילדינו או תלמידינו יעשו דברים אחרת, תוך שמירה על המהות החיה.
בפרשת עקב, התורה מזכירה את עבודת הזיכרון: לא לשכוח מי הזין אותנו ומה קיבלנו.
קו הזמן אינו ישר: כמו ספירלה, הוא מתפתל בכל דור, מעוצב על ידי ניסיונות וחזונות חדשים. אבל כל עוד נשמת המסר נשארת שלמה, העקומה נשארת נאמנה.
בסופו של דבר, עקב מלמד אותי שהשכר כבר נמצא בדרך: לאכול בהכרה, לדבר בכוונה, ללכת בענווה, להעביר בנאמנות. אלה מעשים פשוטים, אבל הם מכופפים את קו הזמן לעבר הנצח.
בפרשת עקב מדובר על זיכרון, נאמנות לערכים מוסריים, הבחנה במעשה וסירוב להינחה על ידי יצר או תשוקה בלבד.
הכשרות, למשל, מכניסה בכוונה "מרחק" בין הרצון למעשה — מרחק ש, בהשלכה לעולם הפוליטי, יכול לייצג את הצורך לחשוב לפני שפועלים, גם בכאב ובכעס.
מול התקפה לא צודקת ודם על אזרחים, הפיתוי גדול להגיב רק בכוח גס או להיכנע למעגל הנקמה.
אבל עקב מזכירה שפעולה כעבד ה' פירושה גם להישאר נאמן לשליחות גבוהה יותר: להגן על החיים, לשמור על עמו, אבל לא לאבד את האנושיות בתהליך.
הטקסט המקראי מדגיש גם את הזיכרון הקולקטיבי: לא לשכוח מאין באנו ומי שמר עלינו בעבר.
עבור ישראל היום, זה יכול להתבטא במודעות להיסטוריה ארוכה של רדיפות והישרדות, אבל גם באחריות לא לחזור, אפילו שלא במכוון, על דפוסי הדה-הומניזציה שסבלנו מהם בעבר.
לבסוף, עקב מזכירה שה"שכר" אינו תמיד מיידי: לעמוד איתן מבחינה מוסרית וצבאית בסכסוך לא צודק לא מביא שלום מיידי, אך הוא מעצב את העתיד ומכין את מסירת הלפיד לדורות הבאים — נושא יקר למניטו.
המסירה
Aucun commentaire:
Enregistrer un commentaire