Avec ce projet E1, nous rentrons dans le vif du sujet en ce qui concerne l'avenir et la pérennité d'Israël.
Cette décision prise par Betsalel Smotrich sous-entend que dans quelques années les enclaves seront sous contrôle israélien ou intégré à un régime jordanien, un scénario porté par des années de négociations et soutenue ce jour par l'administration Trump.
Soda Stream, avant d'être acheté par Pepsi Cola pour 3,5 milliards de US $ avait construit son usine à Ma'ale Adoumim, faisant travailler des centaines d'arabes des territoires administrés par Israël. Le succès de cette entreprise a été mondialement reconnu. Mais des campagnes insidieuses et malveillantes montées par divers BDS et ONG anti israéliennes ont fait que cette usine, modèle d'intégration et de coopération a du fermer ses portes, et être délocalisée.
L'usine se trouvait sur ce que l'on appelle le territoire E1, administré par Israël après les accords d'Oslo. Le fait d'autoriser la construction de logements dans cette zone coupera en deux les territoires convoités par les arabes depuis la défaite de la Jordanie en 1967, et de bloquer la voie vers Jérusalem pour eux, Jérusalem qu'ils convoitent comme capitale !
Lancer la construction de quelque 3 000 logements dans la zone d’E1, près de Ma’ale Adumim, aura un impact fatal sur l’émergence d’un futur État préconisé par les Européens, au-delà de la transposition historique vers la Jordanie.
Une décision aux ramifications géopolitiques majeures
Le jeudi 14 août 2025, le ministre des Finances israélien Bezalel Smotrich a annoncé le feu vert à un plan controversé pour la construction de 3 401 logements dans la zone d’E1, située entre Jérusalem-Est et la colonie de Ma’ale Adumim, en Judée-Samarie.
Ce projet, longtemps gelé en raison de fortes contestations internationales, est désormais relancé avec la volonté de « boulonner l’idée d’un nouvel État» .
L’impact territorial est notable : l’aménagement de cette zone scindera de facto ce territoire administré par Israël en deux segments-nord et sud-en isolant Jérusalem du reste du territoire attribué aux Arabes de Palestine.
Une telle fragmentation compromet sérieusement la viabilité d’un nouvel État contigu, fondé sur une capitale à Jérusalem et des connexions avec Bethléem et Ramallah .
Smotrich n’en fait pas mystère : il affirme que ce projet exprime une stratégie « de souveraineté de facto », menant à une punition symbolique de l’aspiration arabe à l’indépendance .
La décision est perçue comme un défi explicite aux efforts internationaux de deux États et à la reconnaissance croissante d’un État, notamment en préparation d’un possible vote aux Nations unies en septembre prochain , lequel ne serait que politique sans aucun appui juridique.
De la Judée-Samarie à la « solution jordanienne » : quelle mise en perspective ?
Le projet E1, en rendant irréaliste toute continuité territoriale, renvoie à une logique ancienne : celle d’un nouvel État arabe réduit à l’est du Jourdain, souvent évoqué sous l’appellation peu diplomatique de « solution jordanienne », c’est-à-dire une vision où la population arabe non israélienne aurait vocation à s’intégrer à la Jordanie (créée par les britanniques et coupée de la Palestine mandataire suite aux Accords de San Rémo en 1921) plutôt qu’à fonder un État indépendant.
Tandis que cette perspective a longtemps circulé dans certains cercles diplomatiques et stratégiques, à ce jour, l’entourage de Trump y est consentant.
La décision de Smotrich, en rendant impraticable la Judée-Samarie comme entité politique viable, solidifie cette fatalité : le déplacement du rêve d’État hors des limites historiquement reconnues se trouve non plus théorique, mais concrètement irréalisable.
La construction de ces milliers de logements dans la zone d’E1 constitue bien plus qu’un geste immobilier : elle matérialise un choix politique radical, visant à rendre irréversibles les projets appuyés surtout par le sud global et certains pays arabes.
En détruisant la viabilité d’un autre état à l’ouest du Jourdain, elle impose une reconfiguration de la région, qui pourrait en effet ne laisser place qu’à une intégration dans la Jordanie et revenir au plan approuvé dans les accords de San Remo, signés sous l’égide de la SDN, Société des Nations.
Ce plan est audacieux, il ne va pas plaire aux anti-sionistes, mais il a le courage de cesser les atermoiements et de fixer enfin des frontières définitives à l'Etat d'Israël.
© 2025 JBCH. Tous droits réservés. Reproduction interdite sans autorisation
English
With this E1 project, we are getting to the heart of the matter regarding the future and sustainability of Israel.
This decision, taken by Bezalel Smotrich, implies that in a few years the enclaves will be under Israeli control or integrated into a Jordanian regime, a scenario shaped by years of negotiations and supported at the time by the Trump administration.
Before being purchased by Pepsi Cola for 3.5 billion US dollars, SodaStream had built its factory in Ma’ale Adumim, employing hundreds of Arabs from territories administered by Israel. The success of this company was recognized worldwide. However, insidious and malicious campaigns mounted by various BDS movements and anti-Israeli NGOs forced this model of integration and cooperation to shut down and relocate.
The factory was located in what is known as the E1 area, administered by Israel after the Oslo Accords. Allowing housing construction in this zone will split in two the territories coveted by the Arabs since Jordan’s defeat in 1967 and block their access to Jerusalem—Jerusalem they aspire to make their capital.
Launching the construction of around 3,000 housing units in the E1 zone, near Ma’ale Adumim, will have a fatal impact on the emergence of a future state advocated by Europeans, beyond the historical shift toward Jordan.
A decision with major geopolitical ramifications
On Thursday, August 14, 2025, Israeli Finance Minister Bezalel Smotrich announced the green light for a controversial plan to build 3,401 housing units in the E1 area, located between East Jerusalem and the settlement of Ma’ale Adumim, in Judea and Samaria.
This project, long frozen due to strong international opposition, is now being revived with the will to “lock in the idea of a new state.”
The territorial impact is notable: the development of this area will de facto split this territory administered by Israel into two segments—north and south—isolating Jerusalem from the rest of the territory allocated to the Arabs of Palestine.
Such fragmentation seriously undermines the viability of a new contiguous state, based on a capital in Jerusalem and connections to Bethlehem and Ramallah.
Smotrich makes no secret of it: he states that this project expresses a strategy of “de facto sovereignty,” leading to a symbolic punishment of the Arab aspiration for independence.
The decision is perceived as an explicit challenge to international two-state efforts and the growing recognition of a Palestinian state, notably in preparation for a possible United Nations vote next September, which would remain political without any legal basis.
From Judea-Samaria to the “Jordanian solution”: a broader perspective
The E1 project, by making any territorial continuity unrealistic, recalls an old logic: that of a new Arab state reduced to the east of the Jordan River, often referred to—less diplomatically—as the “Jordanian solution,” meaning a vision in which the non-Israeli Arab population would integrate into Jordan (created by the British and separated from Mandatory Palestine following the San Remo Agreements in 1921) rather than establish an independent state.
While this perspective has long circulated in certain diplomatic and strategic circles, the Trump administration’s entourage consents to it.
Smotrich’s decision, by making Judea-Samaria unviable as a political entity, cements this inevitability: the relocation of the dream of statehood outside the historically recognized boundaries becomes no longer theoretical, but concretely unachievable.
The construction of these thousands of housing units in the E1 area is much more than a real estate gesture: it materializes a radical political choice, aiming to make irreversible the projects mainly supported by the Global South and certain Arab countries.
By destroying the viability of another state west of the Jordan River, it imposes a regional reconfiguration, which could indeed leave no room but for integration into Jordan and a return to the plan approved in the San Remo agreements, signed under the aegis of the League of Nations.
This plan is bold—it will not please anti-Zionists—but it has the courage to end procrastination and finally set definitive borders for the State of Israel
Español
Con este proyecto E1, entramos en el meollo de la cuestión en lo que respecta al futuro y la sostenibilidad de Israel.
Esta decisión, tomada por Bezalel Smotrich, implica que en unos años los enclaves estarán bajo control israelí o integrados en un régimen jordano, un escenario fruto de años de negociaciones y apoyado en su momento por la administración Trump.
Antes de ser adquirida por Pepsi Cola por 3.500 millones de dólares estadounidenses, SodaStream había construido su fábrica en Ma’ale Adumim, dando trabajo a cientos de árabes de territorios administrados por Israel. El éxito de esta empresa fue reconocido a nivel mundial. Sin embargo, campañas insidiosas y malintencionadas, organizadas por diversos movimientos BDS y ONG antiisraelíes, provocaron que esta fábrica, modelo de integración y cooperación, cerrara sus puertas y se trasladara.
La fábrica se encontraba en lo que se conoce como la zona E1, administrada por Israel después de los Acuerdos de Oslo. Permitir la construcción de viviendas en esta zona dividirá en dos los territorios codiciados por los árabes desde la derrota de Jordania en 1967 y bloqueará su acceso a Jerusalén, ciudad que pretenden convertir en su capital.
El inicio de la construcción de unos 3.000 alojamientos en la zona E1, cerca de Ma’ale Adumim, tendrá un impacto fatal en la aparición de un futuro Estado defendido por los europeos, más allá del desplazamiento histórico hacia Jordania.
Una decisión con ramificaciones geopolíticas de gran alcance
El jueves 14 de agosto de 2025, el ministro de Finanzas israelí Bezalel Smotrich anunció la luz verde para un plan controvertido que prevé la construcción de 3.401 viviendas en la zona E1, situada entre Jerusalén Este y el asentamiento de Ma’ale Adumim, en Judea y Samaria.
Este proyecto, congelado durante mucho tiempo debido a la fuerte oposición internacional, se relanza ahora con la voluntad de “asegurar la idea de un nuevo Estado”.
El impacto territorial es significativo: el desarrollo de esta zona dividirá de facto el territorio administrado por Israel en dos segmentos —norte y sur—, aislando Jerusalén del resto del territorio asignado a los árabes de Palestina.
Tal fragmentación compromete gravemente la viabilidad de un nuevo Estado contiguo, basado en una capital en Jerusalén y conexiones con Belén y Ramala.
Smotrich no lo oculta: afirma que este proyecto expresa una estrategia de “soberanía de facto”, que supone un castigo simbólico a la aspiración árabe de independencia.
La decisión se percibe como un desafío explícito a los esfuerzos internacionales para la solución de dos Estados y al creciente reconocimiento de un Estado palestino, especialmente ante un posible voto en la ONU el próximo septiembre, que sería puramente político sin ningún respaldo jurídico.
De Judea-Samaria a la “solución jordana”: una visión más amplia
El proyecto E1, al hacer irrealista cualquier continuidad territorial, recuerda una lógica antigua: la de un nuevo Estado árabe reducido al este del río Jordán, a menudo denominado —con poca diplomacia— “solución jordana”, es decir, una visión en la que la población árabe no israelí se integraría en Jordania (creada por los británicos y separada de la Palestina mandataria tras los Acuerdos de San Remo en 1921) en lugar de fundar un Estado independiente.
Aunque esta perspectiva ha circulado durante mucho tiempo en ciertos círculos diplomáticos y estratégicos, el entorno de Trump la acepta.
La decisión de Smotrich, al hacer inviable Judea-Samaria como entidad política, consolida esta fatalidad: el traslado del sueño de Estado fuera de los límites históricamente reconocidos deja de ser teórico para convertirse en algo concretamente inalcanzable.
La construcción de estos miles de alojamientos en la zona E1 es mucho más que un gesto inmobiliario: materializa una elección política radical, destinada a hacer irreversibles los proyectos apoyados sobre todo por el sur global y algunos países árabes.
Al destruir la viabilidad de otro Estado al oeste del Jordán, impone una reconfiguración regional, que podría dejar como única opción la integración en Jordania y un retorno al plan aprobado en los Acuerdos de San Remo, firmados bajo los auspicios de la Sociedad de Naciones.
Este plan es audaz, no gustará a los antisionistas, pero tiene el valor de poner fin a las vacilaciones y fijar por fin unas fronteras definitivas para el Estado de Israel.
תרגום לעברית
עם פרויקט E1 הזה, אנו נכנסים ללב העניין בכל הנוגע לעתיד ולבר קיימא של מדינת ישראל.
ההחלטה הזאת, שקיבל בצלאל סמוטריץ’, מרמזת שבתוך כמה שנים המובלעות יהיו בשליטה ישראלית או ישולבו במשטר ירדני, תרחיש שנוצר במשך שנים של משא ומתן וזכה לתמיכה מצד ממשל טראמפ בזמנו.
לפני שנרכשה בידי פפסיקולה תמורת 3.5 מיליארד דולר, חברת סודהסטרים הקימה את מפעלה במעלה אדומים, והעסיקה מאות ערבים מהשטחים המנוהלים בידי ישראל. הצלחת החברה זכתה להכרה עולמית. אולם קמפיינים עוינים ומרושעים שיזמו תנועות BDS ועמותות אנטי־ישראליות אילצו את המפעל – שהיה מודל לשילוב ושיתוף פעולה – לסגור את שעריו ולעבור מקום.
המפעל שכן במה שמכונה אזור E1, המנוהל בידי ישראל לאחר הסכמי אוסלו. אישור בניית יחידות דיור באזור זה יפצל לשניים את השטחים שלהם חומדים הערבים מאז תבוסת ירדן ב־1967, ויחסום בפניהם את הדרך לירושלים – עיר שהם חומדים כבירתם.
התחלת הבנייה של כ־3,000 יחידות דיור באזור E1, סמוך למעלה אדומים, תשפיע באופן קטלני על הקמת מדינה עתידית שהאירופים תומכים בה, מעבר להסטה ההיסטורית לעבר ירדן.
החלטה עם השלכות גיאופוליטיות משמעותיות
ביום חמישי, 14 באוגוסט 2025, הכריז שר האוצר הישראלי בצלאל סמוטריץ’ על אור ירוק לתוכנית שנויה במחלוקת לבניית 3,401 יחידות דיור באזור E1, הממוקם בין מזרח ירושלים ליישוב מעלה אדומים ביהודה ושומרון.
הפרויקט הזה, שהיה מוקפא זמן רב בשל התנגדות בינלאומית חריפה, מתחדש כעת עם רצון “לנעול את הרעיון של מדינה חדשה”.
ההשפעה הטריטוריאלית בולטת: פיתוח האזור הזה יפצל למעשה את השטח המנוהל בידי ישראל לשני חלקים – צפון ודרום – וינתק את ירושלים משאר השטח שיועד לערבים של פלשתינה.
פיצול כזה פוגע קשות ביכולת ההקמה של מדינה רציפה, שבירתה בירושלים והקשרים בינה לבין בית לחם ורמאללה.
סמוטריץ’ לא מסתיר זאת: הוא מצהיר כי הפרויקט מבטא אסטרטגיית “ריבונות דה־פקטו”, המהווה עונש סמלי לשאיפה הערבית לעצמאות.
ההחלטה נתפסת כאתגר מפורש למאמצים הבינלאומיים לפתרון שתי מדינות ולגידול בהכרה במדינה פלסטינית, במיוחד כהכנה להצבעה אפשרית באו”ם בחודש ספטמבר הקרוב – הצבעה שתהיה פוליטית בלבד ללא כל בסיס משפטי.
מיהודה ושומרון ל”פתרון הירדני”: פרספקטיבה רחבה יותר
פרויקט E1, בכך שהוא מבטל כל אפשרות לרצף טריטוריאלי, מחזיר היגיון ותיק: זה של מדינה ערבית חדשה מזרחית לנהר הירדן, שמכונה לעיתים – בצורה פחות דיפלומטית – “הפתרון הירדני”, כלומר חזון שבו האוכלוסייה הערבית שאינה ישראלית תשתלב בירדן (שנוצרה בידי הבריטים ונותקה מפלשתינה המנדטורית בעקבות הסכמי סן רמו ב־1921) במקום להקים מדינה עצמאית.
בעוד שפרספקטיבה זו ריחפה זמן רב בחוגים דיפלומטיים ואסטרטגיים מסוימים, הסביבה של טראמפ מקבלת אותה.
החלטת סמוטריץ’, בכך שהיא מבטלת את יכולת ההתקיימות של יהודה ושומרון כיישות פוליטית, מקבעת את הגזירה הזו: העברת חלום המדינה אל מחוץ לגבולות המוכרים היסטורית הופכת ללא עוד תאורטית אלא לבלתי אפשרית בפועל.
בניית אלפי יחידות הדיור באזור E1 היא הרבה יותר ממחווה נדל”נית: היא מממשת בחירה פוליטית רדיקלית, שנועדה להפוך את התוכניות הבלתי הפיכות, בעיקר אלו הנתמכות בידי הדרום הגלובלי וחלק מהמדינות הערביות.
בפגיעה ביכולת ההקמה של מדינה נוספת ממערב לירדן, היא כופה תצורה מחודשת של האזור, שייתכן שלא תותיר אלא השתלבות בירדן וחזרה לתוכנית שאושרה בהסכמי סן רמו, שנחתמו בחסות חבר הלאומים.
זו תוכנית נועזת – היא לא תמצא חן בעיני האנטי־ציונים – אך יש לה את האומץ להפסיק את ההיסוסים ולקבוע סוף־סוף גבולות סופיים למדינת ישראל.
Aucun commentaire:
Enregistrer un commentaire