La résilence d'Israël (Pierre Rehov et le psaume 83). (FR, EN, ES, HE) JBCH N° 292

Dans son article publié le 22 août 2025, Pierre Rehov tisse une réflexion audacieuse entre un texte biblique millénaire, le Psaume 83, et les réalités géopolitiques contemporaines entourant Israël.

Avec une plume à la fois érudite et passionnée, il propose une lecture prophétique de l’histoire juive, où la « haine éternelle » décrite par le psalmiste Asaph trouve un écho troublant dans les conflits modernes.

L’article, à la croisée de l’exégèse spirituelle et de l’analyse politique, invite le lecteur à méditer sur la résilience d’Israël face à une hostilité multiforme, tout en suscitant des questionnements sur la portée universelle de cette lutte.

Une lecture prophétique de l’histoire

Rehov débute par une invocation saisissante du Psaume 83, qu’il présente comme un texte intemporel, presque vivant, dont les mots résonnent avec une actualité brûlante.

En énumérant les ennemis d’Israël – Édom, Moab, Ammon, les Ismaélites, Amalek, Tyr, la Philistie, l’Assyrie, le psaume dessine, selon l’auteur, une cartographie prémonitoire des adversaires modernes d’Israël : Jordanie, Liban, Gaza, Irak, Iran.

Cette transposition audacieuse confère au texte biblique une dimension prophétique, comme si les complots ourdis contre le peuple juif il y a trois mille ans se rejouaient aujourd’hui avec une précision déconcertante. Rehov excelle à souligner l’unité paradoxale des ennemis d’Israël, où des factions historiquement divisées : sunnites et chiites, nationalistes et islamistes – s’allient dans un même élan contre l’État hébreu.

Cette observation, ancrée dans des exemples concrets comme la coopération entre le Hamas et le Hezbollah, donne du poids à son argumentation, tout en renforçant l’idée d’une « coalition de la haine » transcendant les époques.

Cependant, cette lecture prophétique, bien que fascinante, peut être critiquée pour son caractère unilatéral. En superposant trop étroitement les entités bibliques aux acteurs géopolitiques actuels, Rehov risque de simplifier des dynamiques complexes.

Les conflits du Moyen-Orient, bien que marqués par une hostilité persistante envers Israël, sont aussi le fruit de rivalités économiques, territoriales et idéologiques qui ne se réduisent pas à une opposition spirituelle ou biblique. Cette vision pourrait marginaliser les nuances historiques et politiques, notamment les revendications palestiniennes ou les tensions intra-arabes, qui ne sont pas abordées dans l’article.

Une fresque historique et spirituelle

L’article retrace avec brio l’histoire de la résilience juive, depuis la Shoah – « tentative la plus systématique d’effacer jusqu’au nom d’Israël », jusqu’à la renaissance de l’État hébreu en 1948 et ses victoires militaires en 1967 et 1973.

Rehov y voit l’accomplissement d’une promesse divine, où chaque épreuve surmontée par Israël devient une preuve de sa légitimité spirituelle et historique. Cette fresque, qui mêle tragédie et triomphe, est narrée avec une éloquence qui capte l’attention, transformant l’histoire juive en une épopée quasi mythologique.

L’auteur excelle à faire dialoguer les événements modernes avec les Écritures, notamment en citant le prophète Amos : « Je les ramènerai sur leur terre. » Ce parallèle confère à l’article une profondeur poétique, où le sionisme apparaît non comme une simple idéologie politique, mais comme l’écho d’une vocation millénaire.

Néanmoins, cette approche soulève une critique : en mettant l’accent sur la dimension spirituelle, en tendant à minimiser les facteurs profanes du sionisme, tels que les efforts diplomatiques, les dynamiques migratoires ou les contextes coloniaux ayant conduit à la création d’Israël.

Cette vision risque de réduire un projet politique complexe à une seule lecture théologique, ce qui pourrait aliéner les lecteurs cherchant une analyse plus laïque.

Une dénonciation de l’antisémitisme moderne

L’un des points forts de l’article réside dans sa dénonciation de l’antisémitisme contemporain, qu’il soit diplomatique, médiatique ou idéologique. Rehov pointe avec justesse le rôle de l’ONU, devenue un « tribunal à charge » contre Israël, où les condamnations disproportionnées contrastent avec l’indulgence accordée à des régimes autoritaires.

Il met également en lumière un nouvel antisémitisme occidental, déguisé sous les atours de l’anticolonialisme ou de la défense des droits humains, particulièrement dans les universités et sur les réseaux sociaux. Cette analyse, étayée par une référence à Phyllis Chesler, est percutante : elle montre comment la propagande numérique amplifie une haine ancienne, désormais mondialisée.

Cependant, l’article pèche par une certaine généralisation. En qualifiant l’opposition à Israël de « complot spirituel », Rehov risque de délégitimer toute critique de la politique israélienne, même légitime, en la ramenant à une forme d’antisémitisme.

Cette approche peut sembler réductrice, car elle ne distingue pas clairement entre la critique des actions d’un État et la haine du peuple juif. Une analyse plus nuancée aurait permis de renforcer la crédibilité de son propos.

Le ton de l’article, résolument optimiste, culmine dans une célébration de la vitalité d’Israël : une « puissance militaire et technologique », une « démocratie vivante » au cœur d’une région minée par la tyrannie.

Cette ode au sionisme, présenté comme l’accomplissement d’une promesse divine, est portée par une prose vibrante, presque lyrique, qui contraste avec l’hostilité décrite précédemment.

Rehov conclut en affirmant que tous les empires ayant juré la destruction d’Israël : de l’Égypte pharaonique à l’Allemagne nazie – se sont effondrés, tandis qu’Israël, lui, prospère. Cette idée, puissante, donne à l’article une dimension universelle, où la survie d’Israël devient le symbole d’une résilience humaine face à l’adversité.

En somme, Pierre Rehov signe un article captivant qui lie le Psaume 83 aux défis contemporains d’Israël, interprétant les conflits actuels comme l’accomplissement d’une prophétie ancienne. Il dépeint une coalition d’ennemis unis par une haine millénaire, depuis les nations voisines jusqu’aux arènes diplomatiques et médiatiques modernes.

La Shoah, les guerres israélo-arabes, l’hostilité de l’ONU et l’antisémitisme idéologique en Occident sont autant de manifestations de cette « haine éternelle ». Pourtant, face à ces épreuves, Israël triomphe, incarnant la promesse biblique et la résilience du sionisme.

Si l’article brille par son érudition et sa passion, il pèche parfois par une vision unilatérale qui simplifie les dynamiques géopolitiques et spirituelles. Malgré ces réserves, il offre une réflexion stimulante sur la permanence d’Israël, à la fois miracle historique et défi lancé à ses détracteurs. les psaumes se réalisent-ils ?

Ps 83:1- Psaume. Cantique. D'Asaph. Ps 83:2- O Dieu, ne reste pas muet, plus de repos, plus de silence, ô Dieu! Ps 83:3- Voici, tes adversaires grondent, tes ennemis lèvent la tête. Ps 83:4- Contre ton peuple ils trament un complot, conspirent contre tes protégés Ps 83:5- et disent "Venez, retranchons-les des nations, qu'on n'ait plus souvenir du nom d'Israël!" Ps 83:6- Ils conspirent tous d'un seul cœur, contre toi ils scellent une alliance Ps 83:7- les tentes d'Edom et les Ismaélites, Moab et les Hagrites, Ps 83:8- Gébal, Ammon, Amaleq, la Philistie avec les gens de Tyr; Ps 83:9- même Assur s'est joint à eux, il prête main-forte aux fils de Lot. Ps 83:10- Fais d'eux comme de Madiân et de Sisera, comme de Yabîn au torrent de Qishôn; Ps 83:11- ils furent détruits à En-Dor, ils ont servi de fumier à la glèbe. Ps 83:12- Traite leurs princes comme Oreb et Zéeb, comme Zébah et Calmunna, tous leurs chefs, Ps 83:13- eux qui disaient : A nous l'empire sur les demeures de Dieu! Ps 83:14- Mon Dieu, traite-les comme une roue d'acanthe, comme un fétu en proie au vent. Ps 83:15- Comme un feu dévore une forêt, comme la flamme embrase les montagnes, Ps 83:16- ainsi poursuis-les de ta bourrasque, par ton ouragan remplis-les d'épouvante. Ps 83:17- Couvre leur face de honte, qu'ils cherchent ton nom, Yahvé! Ps 83:18- Sur eux la honte et l'épouvante pour toujours, la confusion et la perdition, Ps 83:19- et qu'ils le sachent : toi seul as nom Yahvé, Très-Haut sur toute la terre.

© 2025 JBCH. Tous droits réservés. Reproduction du texte interdite sans autorisation Cet article est personnel, je ne prétends pas être ni un scientifique, ni un historien, ni un professionnel du journalisme...  C'est  délicat de témoigner quand on est un profane, mais dans ce blog j'exprime en général un coup de coeur  d'après l'actualité , et le lecture de ma revue de presse internationale  les photos et films sont prises sur le web, là aussi pour une utilisation personnelle et strictement privée English  In his article published on August 22, 2025, Pierre Rehov weaves a bold reflection between a millennia-old biblical text, Psalm 83, and the contemporary geopolitical realities surrounding Israel. With a pen both erudite and passionate, he offers a prophetic reading of Jewish history, where the “eternal hatred” described by the psalmist Asaph finds a troubling echo in modern conflicts. The article, at the crossroads of spiritual exegesis and political analysis, invites the reader to reflect on Israel’s resilience in the face of multifaceted hostility, while raising questions about the universal scope of this struggle. A Prophetic Reading of History Rehov begins with a striking invocation of Psalm 83, which he presents as a timeless, almost living text, whose words resonate with burning relevance. By listing Israel’s enemies—Edom, Moab, Ammon, the Ishmaelites, Amalek, Tyre, Philistia, Assyria—the psalm, according to the author, sketches a premonitory map of Israel’s modern adversaries: Jordan, Lebanon, Gaza, Iraq, Iran. This bold transposition lends the biblical text a prophetic dimension, as if the conspiracies woven against the Jewish people three thousand years ago were replayed today with disconcerting precision. Rehov excels at highlighting the paradoxical unity of Israel’s enemies, where historically divided factions—Sunnis and Shiites, nationalists and Islamists—unite in a shared effort against the Jewish state. This observation, grounded in concrete examples such as the cooperation between Hamas and Hezbollah, lends weight to his argument, reinforcing the idea of a “coalition of hatred” transcending eras. However, this prophetic reading, while fascinating, can be criticized for its one-sidedness. By too closely superimposing biblical entities onto current geopolitical actors, Rehov risks oversimplifying complex dynamics. The Middle East conflicts, while marked by persistent hostility toward Israel, also stem from economic, territorial, and ideological rivalries that cannot be reduced to a spiritual or biblical opposition. This perspective might marginalize historical and political nuances, particularly Palestinian claims or intra-Arab tensions, which are not addressed in the article. A Historical and Spiritual Fresco The article brilliantly traces the history of Jewish resilience, from the Holocaust—“the most systematic attempt to erase even the name of Israel”—to the rebirth of the Hebrew state in 1948 and its military victories in 1967 and 1973. Rehov sees in this the fulfillment of a divine promise, where each trial overcome by Israel becomes proof of its spiritual and historical legitimacy. This fresco, blending tragedy and triumph, is narrated with an eloquence that captivates, transforming Jewish history into a near-mythological epic. The author excels at making modern events converse with Scripture, notably by quoting the prophet Amos: “I will bring them back to their land.” This parallel imbues the article with poetic depth, where Zionism appears not as a mere political ideology but as the echo of a millennial calling. Nevertheless, this approach invites criticism: by emphasizing the spiritual dimension, it tends to downplay the secular factors of Zionism, such as diplomatic efforts, migratory dynamics, or colonial contexts that led to Israel’s creation. This perspective risks reducing a complex political project to a single theological reading, which could alienate readers seeking a more secular analysis. A Denunciation of Modern Antisemitism One of the article’s strengths lies in its denunciation of contemporary antisemitism, whether diplomatic, media-driven, or ideological. Rehov aptly points out the role of the UN, which has become a “tribunal against Israel,” where disproportionate condemnations contrast with the leniency granted to authoritarian regimes. He also sheds light on a new Western antisemitism, disguised under the guise of anticolonialism or human rights advocacy, particularly in universities and on social media. This analysis, supported by a reference to Phyllis Chesler, is incisive: it shows how digital propaganda amplifies an ancient hatred, now globalized. However, the article falters in its generalization. By labeling opposition to Israel as a “spiritual conspiracy,” Rehov risks delegitimizing any criticism of Israeli policy, even when legitimate, by reducing it to a form of antisemitism. This approach can seem reductive, as it fails to clearly distinguish between criticism of a state’s actions and hatred of the Jewish people. A more nuanced analysis would have strengthened the credibility of his argument. An Ode to Israel’s Vitality The article’s resolute optimism culminates in a celebration of Israel’s vitality: a “military and technological power,” a “living democracy” in a region plagued by tyranny. This ode to Zionism, presented as the fulfillment of a divine promise, is carried by vibrant, almost lyrical prose that contrasts with the hostility described earlier. Rehov concludes by asserting that all empires that vowed Israel’s destruction—from Pharaonic Egypt to Nazi Germany—have collapsed, while Israel prospers. This powerful idea gives the article a universal dimension, where Israel’s survival becomes a symbol of human resilience in the face of adversity. In sum, Pierre Rehov delivers a captivating article that links Psalm 83 to Israel’s contemporary challenges, interpreting current conflicts as the fulfillment of an ancient prophecy. He depicts a coalition of enemies united by millennial hatred, from neighboring nations to modern diplomatic and media arenas. The Holocaust, the Arab-Israeli wars, the UN’s hostility, and ideological antisemitism in the West are all manifestations of this “eternal hatred.” Yet, in the face of these trials, Israel triumphs, embodying the biblical promise and the resilience of Zionism. While the article shines through its erudition and passion, it occasionally falters in its one-sided vision, which simplifies geopolitical and spiritual dynamics. Despite these reservations, it offers a stimulating reflection on Israel’s permanence, both a historical miracle and a challenge to its detractors. Are the psalms being fulfilled? Psalm 83 Translation (English) Ps 83:1 – Psalm. A Song. Of Asaph. Ps 83:2 – O God, do not remain silent; do not hold your peace or be still, O God! Ps 83:3 – For behold, your enemies make an uproar; those who hate you have raised their heads. Ps 83:4 – They conspire with cunning against your people; they plot against those you cherish. Ps 83:5 – They say, “Come, let us wipe them out as a nation; let the name of Israel be remembered no more!” Ps 83:6 – For they conspire with one accord; against you they make a covenant— Ps 83:7 – the tents of Edom and the Ishmaelites, Moab and the Hagrites, Ps 83:8 – Gebal, Ammon, and Amalek, Philistia with the inhabitants of Tyre; Ps 83:9 – Assyria also has joined them; they are the strong arm of the children of Lot. Ps 83:10 – Deal with them as with Midian, as with Sisera and Jabin at the river Kishon, Ps 83:11 – who were destroyed at En-dor, who became dung for the ground. Ps 83:12 – Make their nobles like Oreb and Zeeb, all their princes like Zebah and Zalmunna, Ps 83:13 – who said, “Let us take possession of the pastures of God.” Ps 83:14 – O my God, make them like whirling dust, like chaff before the wind. Ps 83:15 – As fire consumes the forest, as the flame sets the mountains ablaze, Ps 83:16 – so pursue them with your tempest and terrify them with your hurricane! Ps 83:17 – Fill their faces with shame, that they may seek your name, O Lord. Ps 83:18 – Let them be put to shame and dismayed forever; let them perish in disgrace, Ps 83:19 – that they may know that you alone, whose name is the Lord, are the Most High over all the earth. © 2025 JBCH. All rights reserved. Reproduction of the text prohibited without authorization. This article is personal; I do not claim to be a scientist, historian, or professional journalist... It is delicate to bear witness as a layperson, but in this blog, I generally express a heartfelt reaction based on current events and my reading of the international press. The photos and videos are taken from the web, also for strictly personal and private use. Spanish   En su artículo publicado el 22 de agosto de 2025, Pierre Rehov teje una reflexión audaz entre un texto bíblico milenario, el Salmo 83, y las realidades geopolíticas contemporáneas que rodean a Israel. Con una pluma a la vez erudita y apasionada, propone una lectura profética de la historia judía, donde el “odio eterno” descrito por el salmista Asaf encuentra un eco inquietante en los conflictos modernos. El artículo, en la intersección de la exégesis espiritual y el análisis político, invita al lector a meditar sobre la resiliencia de Israel frente a una hostilidad multifacética, al tiempo que plantea preguntas sobre el alcance universal de esta lucha. Una lectura profética de la historia Rehov comienza con una invocación impactante del Salmo 83, que presenta como un texto atemporal, casi vivo, cuyas palabras resuenan con una relevancia ardiente. Al enumerar a los enemigos de Israel—Edom, Moab, Amón, los ismaelitas, Amalec, Tiro, Filistea, Asiria—el salmo, según el autor, dibuja un mapa premonitorio de los adversarios modernos de Israel: Jordania, Líbano, Gaza, Irak, Irán. Esta transposición audaz confiere al texto bíblico una dimensión profética, como si las conspiraciones tramadas contra el pueblo judío hace tres mil años se repitieran hoy con una precisión desconcertante. Rehov destaca con maestría la unidad paradójica de los enemigos de Israel, donde facciones históricamente divididas—sunnitas y chiitas, nacionalistas e islamistas—se alían en un esfuerzo compartido contra el Estado judío. Esta observación, anclada en ejemplos concretos como la cooperación entre Hamás y Hezbolá, da peso a su argumento, reforzando la idea de una “coalición de odio” que trasciende las épocas. Sin embargo, esta lectura profética, aunque fascinante, puede ser criticada por su carácter unilateral. Al superponer demasiado estrechamente las entidades bíblicas a los actores geopolíticos actuales, Rehov corre el riesgo de simplificar dinámicas complejas. Los conflictos de Oriente Medio, aunque marcados por una hostilidad persistente hacia Israel, también son fruto de rivalidades económicas, territoriales e ideológicas que no se reducen a una oposición espiritual o bíblica. Esta perspectiva podría marginar los matices históricos y políticos, particularmente las demandas palestinas o las tensiones intraárabes, que no se abordan en el artículo. Un fresco histórico y espiritual El artículo traza con brillantez la historia de la resiliencia judía, desde el Holocausto—“el intento más sistemático de borrar hasta el nombre de Israel”—hasta el renacimiento del Estado hebreo en 1948 y sus victorias militares en 1967 y 1973. Rehov ve en esto el cumplimiento de una promesa divina, donde cada prueba superada por Israel se convierte en una prueba de su legitimidad espiritual e histórica. Este fresco, que combina tragedia y triunfo, está narrado con una elocuencia que cautiva, transformando la historia judía en una epopeya casi mitológica. El autor destaca en hacer dialogar los eventos modernos con las Escrituras, citando al profeta Amós: “Los traeré de vuelta a su tierra.” Este paralelismo dota al artículo de una profundidad poética, donde el sionismo aparece no como una simple ideología política, sino como el eco de un llamado milenario. No obstante, este enfoque invita a la crítica: al enfatizar la dimensión espiritual, tiende a minimizar los factores seculares del sionismo, como los esfuerzos diplomáticos, las dinámicas migratorias o los contextos coloniales que llevaron a la creación de Israel. Esta perspectiva corre el riesgo de reducir un proyecto político complejo a una sola lectura teológica, lo que podría alejar a los lectores que buscan un análisis más laico. Una denuncia del antisemitismo moderno Uno de los puntos fuertes del artículo radica en su denuncia del antisemitismo contemporáneo, ya sea diplomático, mediático o ideológico. Rehov señala con precisión el papel de la ONU, convertida en un “tribunal contra Israel,” donde las condenas desproporcionadas contrastan con la indulgencia otorgada a regímenes autoritarios. También pone en evidencia un nuevo antisemitismo occidental, disfrazado bajo los ropajes del anticolonialismo o la defensa de los derechos humanos, particularmente en las universidades y en las redes sociales. Este análisis, respaldado por una referencia a Phyllis Chesler, es contundente: muestra cómo la propaganda digital amplifica un odio antiguo, ahora globalizado. Sin embargo, el artículo peca por cierta generalización. Al calificar la oposición a Israel como un “complot espiritual,” Rehov corre el riesgo de deslegitimar cualquier crítica a la política israelí, incluso cuando es legítima, reduciéndola a una forma de antisemitismo. Este enfoque puede parecer reduccionista, ya que no distingue claramente entre la crítica de las acciones de un Estado y el odio hacia el pueblo judío. Un análisis más matizado habría fortalecido la credibilidad de su argumento. Un himno a la vitalidad de Israel El tono del artículo, resueltamente optimista, culmina en una celebración de la vitalidad de Israel: una “potencia militar y tecnológica,” una “democracia viva” en el corazón de una región asolada por la tiranía. Este himno al sionismo, presentado como el cumplimiento de una promesa divina, está llevado por una prosa vibrante, casi lírica, que contrasta con la hostilidad descrita anteriormente. Rehov concluye afirmando que todos los imperios que juraron la destrucción de Israel—desde el Egipto faraónico hasta la Alemania nazi—se han derrumbado, mientras que Israel prospera. Esta idea poderosa otorga al artículo una dimensión universal, donde la supervivencia de Israel se convierte en un símbolo de la resiliencia humana frente a la adversidad. En resumen, Pierre Rehov entrega un artículo cautivador que vincula el Salmo 83 con los desafíos contemporáneos de Israel, interpretando los conflictos actuales como el cumplimiento de una profecía antigua. Describe una coalición de enemigos unidos por un odio milenario, desde las naciones vecinas hasta los escenarios diplomáticos y mediáticos modernos. El Holocausto, las guerras árabe-israelíes, la hostilidad de la ONU y el antisemitismo ideológico en Occidente son manifestaciones de este “odio eterno.” Sin embargo, frente a estas pruebas, Israel triunfa, encarnando la promesa bíblica y la resiliencia del sionismo. Aunque el artículo brilla por su erudición y pasión, a veces falla en su visión unilateral que simplifica las dinámicas geopolíticas y espirituales. A pesar de estas reservas, ofrece una reflexión estimulante sobre la permanencia de Israel, tanto un milagro histórico como un desafío a sus detractores. ¿Se están cumpliendo los salmos? Salmo 83 Traducción (Español) Sal 83:1 – Salmo. Cántico. De Asaf. Sal 83:2 – ¡Oh Dios, no guardes silencio; no calles ni permanezcas inactivo, oh Dios! Sal 83:3 – Porque he aquí, tus enemigos rugen; los que te odian alzan la cabeza. Sal 83:4 – Traman con astucia contra tu pueblo; conspiran contra aquellos a quienes proteges. Sal 83:5 – Dicen: “Venid, exterminémoslos como nación; que no se recuerde más el nombre de Israel.” Sal 83:6 – Porque conspiran de común acuerdo; contra ti hacen un pacto— Sal 83:7 – las tiendas de Edom y los ismaelitas, Moab y los hagritas, Sal 83:8 – Gebal, Amón y Amalec, Filistea con los habitantes de Tiro; Sal 83:9 – Asiria también se ha unido a ellos; son el brazo fuerte de los hijos de Lot. Sal 83:10 – Trátalos como a Madián, como a Sísara y Jabín en el río Quisón, Sal 83:11 – que fueron destruidos en En-dor, que se convirtieron en estiércol para la tierra. Sal 83:12 – Haz a sus nobles como a Oreb y Zeeb, a todos sus príncipes como a Zébaj y Salmuna, Sal 83:13 – que decían: “Tomemos posesión de las moradas de Dios.” Sal 83:14 – ¡Oh Dios mío, hazlos como polvo arremolinado, como paja ante el viento! Sal 83:15 – Como el fuego consume el bosque, como la llama incendia las montañas, Sal 83:16 – persíguelos con tu tempestad y atemorízalos con tu huracán. Sal 83:17 – Cubre sus rostros de vergüenza, para que busquen tu nombre, oh Señor. Sal 83:18 – Que sean avergonzados y atemorizados para siempre; que perezcan en deshonra, Sal 83:19 – para que sepan que solo tú, cuyo nombre es el Señor, eres el Altísimo sobre toda la tierra. © 2025 JBCH. Todos los derechos reservados. Reproducción del texto prohibida sin autorización. Este artículo es personal; no pretendo ser científico, historiador ni periodista profesional... Es delicado dar testimonio como profano, pero en este blog generalmente expreso una reacción sentida basada en la actualidad y mi lectura de la prensa internacional. Las fotos y videos son tomados de la web, también para un uso estrictamente personal y privado. Hebrew Translation במאמרו שפורסם ב-22 באוגוסט 2025, פייר רהוב טווה הרהור נועז בין טקסט מקראי בן אלפי שנים, תהילים פ"ג, לבין המציאות הגיאו-פוליטית העכשווית המקיפה את ישראל. בעט שהוא גם מלומד וגם נלהב, הוא מציע קריאה נבואית של ההיסטוריה היהודית, שבה ה"שנאה הנצחית" שתיאר המשורר אסף מוצאת הד מטריד בסכסוכים המודרניים. המאמר, בצומת שבין פרשנות רוחנית וניתוח פוליטי, מזמין את הקורא להרהר בחוסנה של ישראל מול עוינות רב-גונית, תוך שהוא מעורר שאלות על ההיקף האוניברסלי של המאבק הזה. קריאה נבואית של ההיסטוריה רהוב פותח בהפניה מרשימה לתהילים פ"ג, אותו הוא מציג כטקסט נצחי, כמעט חי, שמילותיו מהדהדות ברלוונטיות בוערת. במניית אויבי ישראל—אדום, מואב, עמון, הישמעאלים, עמלק, צור, פלשת, אשור—התהילים, לדברי המחבר, משרטט מפה נבואית של יריבי ישראל המודרניים: ירדן, לבנון, עזה, עיראק, איראן. ההעברה הנועזת הזו מעניקה לטקסט המקראי ממד נבואי, כאילו הקשרים שנרקמו נגד העם היהודי לפני שלושת אלפים שנה משוחקים כיום בדיוק מפתיע. רהוב מצטיין בהדגשת האחדות הפרדוקסלית של אויבי ישראל, שבה פלגים המחולקים היסטורית—סונים ושיעים, לאומנים ואיסלאמיסטים—מתאחדים במאמץ משותף נגד המדינה היהודית. תצפית זו, המבוססת על דוגמאות קונקרטיות כמו שיתוף הפעולה בין חמאס לחיזבאללה, מעניקה משקל לטיעונו, מחזקת את הרעיון של "קואליציית השנאה" החוצה תקופות. עם זאת, קריאה נבואית זו, אף שהיא מרתקת, עשויה להיות מותחת ביקורת על היותה חד-צדדית. בהצמדת הישויות המקראיות לשחקנים הגיאו-פוליטיים הנוכחיים בצורה צמודה מדי, רהוב מסתכן בפישוט דינמיקות מורכבות. הסכסוכים במזרח התיכון, אף שמסומנים בעוינות מתמשכת כלפי ישראל, נובעים גם מיריבויות כלכליות, טריטוריאליות ואידיאולוגיות שאינן מצטמצמות להתנגדות רוחנית או מקראית. נקודת מבט זו עשויה לדחוק לשוליים ניואנסים היסטוריים ופוליטיים, במיוחד את התביעות הפלסטיניות או המתחים התוך-ערביים, שאינם נדונים במאמר. פרסקו היסטורי ורוחני המאמר משרטט במיומנות את ההיסטוריה של החוסן היהודי, מהשואה—"הניסיון השיטתי ביותר למחוק אפילו את שמה של ישראל"—ועד לתחיית המדינה העברית ב-1948 וניצחונותיה הצבאיים ב-1967 וב-1973. רהוב רואה בכך מימוש של הבטחה אלוהית, שבה כל ניסיון שישראל עוברת הופך להוכחה ללגיטימיות הרוחנית וההיסטורית שלה. הפרסקו הזה, המשלב טרגדיה וניצחון, מסופר ברהיטות שמושכת את תשומת הלב, והופך את ההיסטוריה היהודית לאפוס כמעט מיתולוגי. המחבר מצטיין ביצירת דיאלוג בין אירועים מודרניים לכתבי הקודש, במיוחד בציטוט הנביא עמוס: "אשיב אותם לארצם." מקבילה זו מעניקה למאמר עומק פיוטי, שבו הציונות נראית לא כסתם אידיאולוגיה פוליטית, אלא כהד של ייעוד בן אלפי שנים. עם זאת, גישה זו מעוררת ביקורת: בהדגשת הממד הרוחני, היא נוטה למזער את הגורמים החילוניים של הציונות, כמו מאמצים דיפלומטיים, דינמיקות הגירה, או הקשרים קולוניאליים שהובילו להקמת ישראל. נקודת מבט זו עלולה לצמצם פרויקט פוליטי מורכב לקריאה תיאולוגית בלבד, מה שעשוי להרחיק קוראים המחפשים ניתוח חילוני יותר. גינוי האנטישמיות המודרנית אחד החוזקות של המאמר טמון בגינוי האנטישמיות העכשווית, בין אם היא דיפלומטית, תקשורתית או אידיאולוגית. רהוב מצביע בדייקנות על תפקיד האו"ם, שהפך ל"בית דין נגד ישראל," שבו גינויים לא פרופורציונליים עומדים בניגוד לסלחנות המוענקת למשטרים סמכותניים. הוא גם שופך אור על אנטישמיות מערבית חדשה, מחופשת תחת מעטה של אנטי-קולוניאליזם או הגנה על זכויות אדם, במיוחד באוניברסיטאות וברשתות החברתיות. ניתוח זה, הנתמך בהפניה לפיליס צ'סלר, הוא חד: הוא מראה כיצד תעמולה דיגיטלית מגבירה שנאה עתיקה, כעת גלובלית. עם זאת, המאמר חוטא בהכללה מסוימת. בכך שהוא מכנה את ההתנגדות לישראל כ"קנוניה רוחנית," רהוב מסתכן בפסילת כל ביקורת על המדיניות הישראלית, גם כשהיא לגיטימית, על ידי צמצומה לצורה של אנטישמיות. גישה זו עשויה להיראות מפשטת, שכן היא אינה מבחינה בבירור בין ביקורת על מעשי מדינה לשנאה כלפי העם היהודי. ניתוח יותר ניואנסי היה מחזק את האמינות של טיעונו. הימנון לחיוניות של ישראל הטון של המאמר, אופטימי באופן נחוש, מגיע לשיאו בחגיגה של החיוניות של ישראל: "מעצמה צבאית וטכנולוגית," "דמוקרטיה חיה" בלב אזור הסובל מעריצות. ההימנון הזה לציונות, המוצג כמימוש של הבטחה אלוהית, נישא על ידי פרוזה תוססת, כמעט לירית, המנוגדת לעוינות שתוארה קודם לכן. רהוב מסיים בקביעה שכל האימפריות שנשבעו להשמיד את ישראל—ממצרים הפרעונית ועד גרמניה הנאצית—קרסו, בעוד ישראל משגשגת. רעיון זה, עוצמתי, מעניק למאמר ממד אוניברסלי, שבו הישרדות ישראל הופכת לסמל של חוסן אנושי מול מצוקה. לסיכום, פייר רהוב מספק מאמר מרתק המקשר את תהילים פ"ג לאתגרים העכשוויים של ישראל, מפרש את הסכסוכים הנוכחיים כמימוש של נבואה עתיקה. הוא מתאר קואליציה של אויבים המאוחדים על ידי שנאה בת אלפי שנים, ממדינות שכנות ועד לזירות דיפלומטיות ותקשורתיות מודרניות. השואה, המלחמות הערביות-ישראליות, העוינות של האו"ם והאנטישמיות האידיאולוגית במערב הם כולם ביטויים של "שנאה נצחית" זו. עם זאת, מול ניסיונות אלה, ישראל מנצחת, מגלמת את ההבטחה המקראית ואת החוסן של הציונות. אף שהמאמר זורח במלומדותו ותשוקתו, לעיתים הוא נכשל בחזון החד-צדדי שלו המפשט דינמיקות גיאו-פוליטיות ורוחניות. למרות הסתייגויות אלה, הוא מציע הרהור מעורר על קביעותה של ישראל, גם נס היסטורי וגם אתגר למבקריה. האם התהילים מתממשים? תהילים פ"ג תרגום (עברית) תהילים פ"ג:1 – מזמור. שיר. לאסף. תהילים פ"ג:2 – אֱלֹהִים, אַל דֳּמִי לָךְ; אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט, אֵל. תהילים פ"ג:3 – כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן; וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ. תהילים פ"ג:4 – עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד; וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ. תהילים פ"ג:5 – אָמְרוּ: לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי; וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד. תהילים פ"ג:6 – כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו; עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ. תהילים פ"ג:7 – אָהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים; מוֹאָב וְהַגְרִים. תהילים פ"ג:8 – גְּבַל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק; פְּלֶשֶׁת עִם יֹשְׁבֵי צוֹר. תהילים פ"ג:9 – גַּם אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם; הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי לוֹט. סֶלָה. תהילים פ"ג:10 – עֲשֵׂה לָהֶם כְּמִדְיָן, כְּסִיסְרָא כְיָבִין בְּנַחַל קִישׁוֹן. תהילים פ"ג:11 – נִשְׁמְדוּ בְעֵין דּוֹר; הָיוּ דֹּמֶן לָאֲדָמָה. תהילים פ"ג:12 – שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵימוֹ כְּעוֹרֵב וּכְזֵאב; וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע כָּל נְסִיכֵיהֶם. תהילים פ"ג:13 – אֲשֶׁר אָמְרוּ: נִירֲשָׁה לָּנוּ אֵת נְאוֹת אֱלֹהִים. תהילים פ"ג:14 – אֱלֹהַי, שִׁיתֵם כַּגַּלְגַּל; כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ. תהילים פ"ג:15 – כְּאֵשׁ תִּבְעַר יָעַר; וּכְלֶהָבָה תְּלַהֵט הָרִים. תהילים פ"ג:16 – כֵּן תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ; וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם. תהילים פ"ג:17 – מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן; וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ, יְהוָה. תהילים פ"ג:18 – יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ עֲדֵי עַד; וְיַחְפְּרוּ וְיֹאבֵדוּ. תהילים פ"ג:19 – וְיֵדְעוּ כִּי אַתָּה שְׁמְךָ יְהוָה לְבַדְּךָ; עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ. © 2025 JBCH. כל הזכויות שמורות. שכפול הטקסט אסור ללא אישור. מאמר זה הוא אישי; איני מתיימר להיות מדען, היסטוריון או עיתונאי מקצועי... זה עדין להעיד כחובבן, אבל בבלוג זה אני מבטא בדרך כלל תגובה מלב בהתבסס על האקטואליה וקריאת העיתונות הבינלאומית שלי. התמונות והסרטונים נלקחים מהרשת, גם כן לשימוש אישי ופרטי בלבד