Le Liban quand j'étais petit, ce pays était pour moi le paradis, la Belle Vie, les Casinos, et surtout la chanteuse Fairouz et va voix exceptionnelle et languissants que Ma grand'mère Mamy Moïons écoutait en boucle.
Puis il y a eu en Jordanie "Septembre noir", un jeudi ou les bédoins du roi Hussein de Jordanie se sont battus contre l'organisation terroriste OLP qui voulait s'emparer du pays. Il y a eu 20 000 morts et le départ de tous ces terroristes die Jordanie pour le Liban . Et là le cauchemar du Liban a commencé !
L’Assassinat de Bachir Gemayel :
Un Tournant Sanglant pour le Liban
Il y a quarante-trois ans, le 23 août 1982, le Liban élisait comme président, le plus jeune de son histoire à l’âge de 34 ans. Fils d’une famille influente, fondateur des Forces libanaises et ardent défenseur d’un Liban souverain et libre, Gemayel incarnait l’espoir d’une paix au Proche-Orient, loin des ingérences étrangères.
Fier de son pays ravagé par la guerre civile depuis 1975, il prônait une alliance controversée avec Israël pour expulser les forces palestiniennes et syriennes. Mais son mandat n’a jamais commencé. Moins d’un mois plus tard, le 14 septembre 1982, une bombe l’emportait, lui et 23 autres personnes, dans un attentat qui plongerait le Liban dans des décennies de chaos. Qui l’a tué ? Pourquoi ? Et qu’est devenu ce “pays du Cèdre” jusqu’à aujourd’hui ? Retour sur une tragédie qui hante encore la nation.
L’Attentat : Un Complot Syrien
L’assassinat de Bachir Gemayel a eu lieu au siège des Phalangistes à Achrafieh, quartier chrétien de Beyrouth. Une explosion massive a ravagé le bâtiment, tuant le président-élu.
Le coupable principal, identifié rapidement, était Habib Shartouni, un chrétien maronite membre du Parti social nationaliste syrien (PSNS). Shartouni, qui habitait l’appartement au-dessus du lieu de la réunion, a posé une bombe de 400 kg d’explosifs et l’a déclenchée à distance après s’être assuré que sa sœur avait quitté les lieux. Arrêté le lendemain, il a avoué son acte, motivé par la conviction que “Bachir avait vendu le pays à Israël”.
En effet, Gemayel avait noué des liens étroits avec Israël lors de l’invasion israélienne de 1982, visant à chasser l’Organisation de libération de la Palestine (OLP) du Liban.
Mais Shartouni n’agissait pas seul. Les enquêtes ont révélé l’implication de Nabil Faraj al-Alam, un cadre du PSNS, et pointé du doigt la Syrie, qui voyait en Gemayel une menace pour son influence au Liban.
Damas, déjà impliqué dans la guerre civile via ses troupes déployées depuis 1976, craignait que le nouveau président ne rompe les liens avec la Syrie et renforce une alliance pro-occidentale et pro-israélienne. En 2017, un tribunal libanais a condamné Shartouni et Alam à mort par contumace pour cet attentat, confirmant les soupçons de complot syrien. Le président américain Ronald Reagan a qualifié l’acte de “lâche”, tandis que l’ONU a condamné l’assassinat via la résolution 520.
L’attentat n’était pas isolé : Gemayel avait survécu à plusieurs tentatives, dont une en 1979. Sa mort, survenue alors que les forces multinationales (américaines, françaises et italiennes) supervisaient l’évacuation de l’OLP de Beyrouth, a exacerbé les tensions sectaires.
Les Conséquences Immédiates : Massacres et Succession
L’assassinat a plongé le Liban dans le deuil et la fureur. En représailles, les milices phalangistes, sous la direction d’Elie Hobeika, ont perpétré le massacre de Sabra et Chatila les 16-18 septembre 1982. Entre 700 et 3 500 civils palestiniens et chiites libanais ont été tués dans ces camps de réfugiés, avec l’armée israélienne, qui contrôlait la zone, accusée de complicité passive. Ce bain de sang a choqué le monde et marqué un point de non-retour dans la guerre civile.
Politiquement, le frère de Bachir, Amin Gemayel, a été élu président le 21 septembre 1982. Moins charismatique et plus conciliant, il a tenté de négocier avec la Syrie et Israël, mais son mandat (1982-1988) a été marqué par l’échec. Les Forces libanaises, fondées par Bachir, se sont distanciées des Phalangistes, devenant un parti indépendant.
La guerre civile s’est intensifiée : en 1983, les attentats contre l’ambassade américaine et les casernes des Marines (241 morts) et l'assassinat des parachutistes français au Drakkar (58 morts) ont forcé le retrait des forces multinationales. La “Guerre des Montagnes” en 1983 a vu les Druzes vaincre les milices chrétiennes, provoquant des déplacements massifs.
De la Fin de la Guerre Civile à l’Occupation Syrienne (1989-2005)
La guerre civile, qui a fait plus de 100 000 morts et déplacé 900 000 personnes, s’est achevée en 1990 avec l’accord de Taëf (1989), qui a rééquilibré le pouvoir entre chrétiens et musulmans (parité au parlement) et légitimé la présence syrienne.
Le général Michel Aoun, opposant à la Syrie, a été évincé en 1990. Sous les présidents Elias Hrawi (1989-1998) et Émile Lahoud (1998-2007), la Syrie a maintenu 35 000 troupes, contrôlant la politique libanaise.
L’économie a connu une reconstruction sous le premier ministre Rafic Hariri (1992-1998, 2000-2004), avec la société Solidere rebâtissant le centre de Beyrouth. Mais la dette publique a explosé, et les tensions sectaires persistaient.
Israël s’est retiré du Sud-Liban en 2000, mais Hezbollah, armé par l’Iran et la Syrie, a conservé son arsenal, invoquant la défense contre Israël.
L’assassinat de Hariri en 2005 a déclenché la “Révolution du Cèdre” : des manifestations massives ont forcé le retrait syrien en avril 2005. Le Tribunal spécial pour le Liban, créé par l’ONU, a impliqué Hezbollah et la Syrie dans le meurtre.
Instabilité Croissante et Guerres (2006-2019)
En 2006, la guerre entre Israël et Hezbollah a duré 34 jours, tuant 1 200 Libanais et détruisant des infrastructures. Hezbollah est sorti renforcé politiquement. En 2008, des clashes à Beyrouth entre pro et anti-Hezbollah ont fait 62 morts, menant à l’accord de Doha et à un gouvernement d’union. La guerre civile syrienne (dès 2011) a débordé : plus d’un million de réfugiés syriens ont afflué, exacerbant la crise économique.
De 2014 à 2019, le Liban a connu un vide présidentiel de deux ans, jusqu’à l’élection de Michel Aoun en 2016, allié à Hezbollah. L’économie s’est effondrée : en 2019, des protestations massives contre la corruption ont forcé la démission du gouvernement, mais sans réforme.
La Descente aux Enfers (2020-2025) : Crises et Guerre
La pandémie de Covid-19 a aggravé la situation. En août 2020, l’explosion au port de Beyrouth (plus de 200 morts) a révélé la négligence étatique. L’économie a implosé : hyperinflation, dévaluation de la livre libanaise de 90 %, et une dette de 170 % du PIB. Plus de 80 % de la population vit sous le seuil de pauvreté.
Politiquement, le pays est paralysé : sans président depuis octobre 2022, après la fin du mandat d’Aoun, et avec des gouvernements intérimaires. Hezbollah domine, mais la guerre de 2024 contre Israël l’a affaibli.
Débutée en octobre 2023 avec des tirs incessants de missiles venus du Liban ont vidé toute la Galilée israélienne de ses habitants, tirs liés au soutien aux terroristes du Hamas à Gaza, elle s’est intensifiée en 2024 : Israël a lancé une offensive massive, décimant le leadership de Hezbollah, dont Hassan Nasrallah tué en septembre 2024.
Le conflit a causé des milliers de morts, 8 milliards de dollars de dommages, et une contraction du PIB de 7,1 % en 2024. Un cessez-le-feu fragile, négocié par les États-Unis en novembre 2024, tient partiellement, mais des violations persistent, avec des attaques aériennes israéliennes en 2025.
Aujourd’hui, en 2025, la élu un nouveau Président Joseph Aoun, ancien général; le Hezbollah, affaibli militairement, conserve une influence idéologique, mais un désarmement est discuté, compliqué par les dynamiques régionales.
L’héritage de Bachir ? Un rêve de paix brisé, mais un symbole pour ceux qui luttent contre l’ingérence étrangère. Le Liban, “Suisse du Moyen-Orient” jadis, reste un pays en sursis, entre espoir et abîme.
Il est fort probable que, avec l'élimination totale du Hezbollah le Liban renouera des relations diplomatiques avec Israël et pourrait lui aussi rejoindre les Accords d'Abraham, aux côtés de l'Azerbaïdjan, de la Libye et de la Syrie... et probablement de l'Arabie Séoudite.
© 2025 JBCH. Tous droits réservés. Reproduction du texte interdite sans autorisation
Cet article est personnel, je ne prétends pas être ni un scientifique, ni un historien, ni un professionnel du journalisme...
C'est délicat de témoigner quand on est un profane, mais dans ce blog j'exprime en général un coup de coeur
d'après l'actualité , et le lecture de ma revue de presse internationale
les photos et films sont prises sur le web, là aussi pour une utilisation personnelle et strictement privée
Anglais
Lebanon When I Was Young
When I was a child, Lebanon was paradise to me: a beautiful life, casinos, and above all, the singer Fairouz and her exceptional, soulful voice that my grandmother, Mamy Moïons, played on repeat.
Then came "Black September" in Jordan, a Thursday when King Hussein’s Bedouins fought against the terrorist organization PLO, which sought to seize the country. There were 20,000 deaths, and the terrorists were expelled from Jordan to Lebanon. That’s when Lebanon’s nightmare began.
The Assassination of Bashir Gemayel: A Bloody Turning Point for Lebanon
Forty-three years ago, on August 23, 1982, Lebanon elected its youngest president in history, aged 34. From an influential family, founder of the Lebanese Forces, and a fierce defender of a sovereign and free Lebanon, Bashir Gemayel embodied hope for peace in the Middle East, far from foreign interference.
Proud of his war-torn country, ravaged by civil war since 1975, he advocated a controversial alliance with Israel to expel Palestinian and Syrian forces. But his presidency never began. Less than a month later, on September 14, 1982, a bomb killed him and 23 others in an attack that plunged Lebanon into decades of chaos. Who killed him? Why? And what has become of the “Cedar Country” today? A look back at a tragedy that still haunts the nation.
The Attack: A Syrian Plot
The assassination of Bashir Gemayel took place at the Phalangist headquarters in Achrafieh, a Christian neighborhood in Beirut. A massive explosion destroyed the building, killing the president-elect.
The main culprit, quickly identified, was Habib Shartouni, a Maronite Christian and member of the Syrian Social Nationalist Party (SSNP). Shartouni, who lived in the apartment above the meeting place, planted a 400 kg bomb and detonated it remotely after ensuring his sister had left the premises. Arrested the next day, he confessed, driven by the belief that “Bashir had sold the country to Israel.”
Indeed, Gemayel had forged close ties with Israel during its 1982 invasion aimed at expelling the Palestine Liberation Organization (PLO) from Lebanon.
But Shartouni did not act alone. Investigations revealed the involvement of Nabil Faraj al-Alam, an SSNP official, and pointed to Syria, which saw Gemayel as a threat to its influence in Lebanon. Damascus, already involved in the civil war through its troops deployed since 1976, feared that the new president would sever ties with Syria and strengthen a pro-Western, pro-Israeli alliance. In 2017, a Lebanese court sentenced Shartouni and Alam to death in absentia for the attack, confirming suspicions of a Syrian plot. U.S. President Ronald Reagan called the act “cowardly,” while the UN condemned the assassination through Resolution 520.
The attack was not isolated: Gemayel had survived several attempts, including one in 1979. His death, occurring as multinational forces (American, French, and Italian) oversaw the PLO’s evacuation from Beirut, exacerbated sectarian tensions.
Immediate Consequences: Massacres and Succession
The assassination plunged Lebanon into mourning and fury. In retaliation, Phalangist militias under Elie Hobeika carried out the Sabra and Shatila massacre from September 16–18, 1982. Between 700 and 3,500 Palestinian and Lebanese Shiite civilians were killed in these refugee camps, with the Israeli army, which controlled the area, accused of passive complicity. This bloodbath shocked the world and marked a point of no return in the civil war.
Politically, Bashir’s brother, Amin Gemayel, was elected president on September 21, 1982. Less charismatic and more conciliatory, he tried to negotiate with Syria and Israel, but his presidency (1982–1988) was marked by failure. The Lebanese Forces, founded by Bashir, distanced themselves from the Phalangists, becoming an independent party.
The civil war intensified: in 1983, attacks on the U.S. embassy and Marine barracks (241 deaths) and the French paratroopers at Drakkar (58 deaths) forced the withdrawal of multinational forces. The “Mountain War” in 1983 saw Druze militias defeat Christian ones, causing massive displacements.
From the End of the Civil War to Syrian Occupation (1989–2005)
The civil war, which killed over 100,000 and displaced 900,000 people, ended in 1990 with the Taif Agreement (1989), which rebalanced power between Christians and Muslims (parliamentary parity) and legitimized Syrian presence. General Michel Aoun, an opponent of Syria, was ousted in 1990. Under presidents Elias Hrawi (1989–1998) and Émile Lahoud (1998–2007), Syria maintained 35,000 troops, controlling Lebanese politics.
The economy saw reconstruction under Prime Minister Rafic Hariri (1992–1998, 2000–2004), with Solidere rebuilding Beirut’s center. But public debt soared, and sectarian tensions persisted. Israel withdrew from South Lebanon in 2000, but Hezbollah, armed by Iran and Syria, retained its arsenal, citing defense against Israel.
Hariri’s assassination in 2005 triggered the “Cedar Revolution”: massive protests forced Syria’s withdrawal in April 2005. The UN’s Special Tribunal for Lebanon implicated Hezbollah and Syria in the murder.
Growing Instability and Wars (2006–2019)
In 2006, the Israel-Hezbollah war lasted 34 days, killing 1,200 Lebanese and destroying infrastructure. Hezbollah emerged politically stronger. In 2008, clashes in Beirut between pro- and anti-Hezbollah factions killed 62, leading to the Doha Agreement and a unity government. The Syrian civil war (from 2011) spilled over: over one million Syrian refugees flooded Lebanon, exacerbating the economic crisis.
From 2014 to 2019, Lebanon faced a two-year presidential vacuum until Michel Aoun, a Hezbollah ally, was elected in 2016. The economy collapsed: in 2019, massive protests against corruption forced the government’s resignation, but no reforms followed.
Descent into Hell (2020–2025): Crises and War
The COVID-19 pandemic worsened the situation. In August 2020, the Beirut port explosion (over 200 deaths) exposed state negligence. The economy imploded: hyperinflation, a 90% devaluation of the Lebanese pound, and a debt of 170% of GDP. Over 80% of the population lives below the poverty line.
Politically, the country is paralyzed: no president since October 2022, after Aoun’s term ended, and interim governments. Hezbollah dominates, but the 2024 war with Israel weakened it. Starting in October 2023 with relentless missile fire from Lebanon linked to support for Hamas in Gaza, emptying Israel’s Galilee region, the conflict escalated in 2024: Israel launched a massive offensive, decimating Hezbollah’s leadership, including Hassan Nasrallah, killed in September 2024.
The conflict caused thousands of deaths, $8 billion in damages, and a 7.1% GDP contraction in 2024. A fragile U.S.-brokered ceasefire in November 2024 holds partially, but violations persist, with Israeli airstrikes in 2025.
Today, in 2025, Lebanon has elected a new president, Joseph Aoun, a former general. Hezbollah, militarily weakened, retains ideological influence, but disarmament is under discussion, complicated by regional dynamics. Reconstruction is slow, reliant on international aid, while a divided society longs for the stability lost since the Gemayel era.
Bashir’s legacy? A shattered dream of peace, but a symbol for those fighting foreign interference. Lebanon, once the “Switzerland of the Middle East,” remains a nation on the edge, between hope and abyss.
It is highly likely that, with Hezbollah’s total elimination, Lebanon will reestablish diplomatic relations with Israel and could join the Abraham Accords alongside Azerbaijan, Libya, Syria, and possibly Saudi Arabia.
Español
El Líbano cuando era pequeño
Cuando era niño, el Líbano era para mí un paraíso: la buena vida, casinos y, sobre todo, la cantante Fairouz y su voz excepcional y melancólica que mi abuela, Mamy Moïons, escuchaba sin parar.
Luego llegó el "Septiembre Negro" en Jordania, un jueves cuando los beduinos del rey Hussein lucharon contra la organización terrorista OLP, que intentaba tomar el país. Hubo 20,000 muertos, y los terroristas fueron expulsados de Jordania al Líbano. Ahí comenzó la pesadilla del Líbano.
El asesinato de Bachir Gemayel: Un punto de inflexión sangriento para el Líbano
Hace cuarenta y tres años, el 23 de agosto de 1982, el Líbano eligió al presidente más joven de su historia, de 34 años. Proveniente de una familia influyente, fundador de las Fuerzas Libanesas y ferviente defensor de un Líbano soberano y libre, Bachir Gemayel encarnaba la esperanza de paz en Oriente Medio, lejos de las injerencias extranjeras.
Orgulloso de su país devastado por la guerra civil desde 1975, abogó por una controvertida alianza con Israel para expulsar a las fuerzas palestinas y sirias. Pero su presidencia nunca comenzó. Menos de un mes después, el 14 de septiembre de 1982, una bomba lo mató junto a otras 23 personas en un atentado que sumió al Líbano en décadas de caos. ¿Quién lo mató? ¿Por qué? ¿Y qué ha sido del “País del Cedro” hasta hoy? Un repaso a una tragedia que aún persigue a la nación.
El atentado: Un complot sirio
El asesinato de Bachir Gemayel ocurrió en la sede de los falangistas en Achrafieh, un barrio cristiano de Beirut. Una explosión masiva destruyó el edificio, matando al presidente electo.
El principal culpable, identificado rápidamente, fue Habib Shartouni, un cristiano maronita miembro del Partido Social Nacionalista Sirio (PSNS). Shartouni, que vivía en el apartamento encima del lugar de la reunión, colocó una bomba de 400 kg de explosivos y la detonó a distancia tras asegurarse de que su hermana había abandonado el lugar. Arrestado al día siguiente, confesó, motivado por la creencia de que “Bachir había vendido el país a Israel”.
De hecho, Gemayel había establecido lazos estrechos con Israel durante su invasión de 1982 para expulsar a la Organización para la Liberación de Palestina (OLP) del Líbano.
Pero Shartouni no actuó solo. Las investigaciones revelaron la participación de Nabil Faraj al-Alam, un oficial del PSNS, y señalaron a Siria, que veía a Gemayel como una amenaza para su influencia en el Líbano. Damasco, ya involucrado en la guerra civil con tropas desplegadas desde 1976, temía que el nuevo presidente rompiera los lazos con Siria y fortaleciera una alianza pro-occidental y pro-israelí. En 2017, un tribunal libanés condenó a Shartouni y Alam a muerte en ausencia por el atentado, confirmando las sospechas de un complot sirio. El presidente estadounidense Ronald Reagan calificó el acto de “cobarde”, mientras que la ONU lo condenó mediante la Resolución 520.
El atentado no fue un hecho aislado: Gemayel había sobrevivido a varios intentos, incluido uno en 1979. Su muerte, ocurrida mientras las fuerzas multinacionales (estadounidenses, francesas e italianas) supervisaban la evacuación de la OLP de Beirut, exacerbó las tensiones sectarias.
Consecuencias inmediatas: Masacres y sucesión
El asesinato sumió al Líbano en el luto y la furia. En represalia, las milicias falangistas, bajo la dirección de Elie Hobeika, llevaron a cabo la masacre de Sabra y Chatila del 16 al 18 de septiembre de 1982. Entre 700 y 3,500 civiles palestinos y chiitas libaneses fueron asesinados en estos campos de refugiados, con el ejército israelí, que controlaba la zona, acusado de complicidad pasiva. Este baño de sangre conmocionó al mundo y marcó un punto sin retorno en la guerra civil.
Políticamente, el hermano de Bachir, Amin Gemayel, fue elegido presidente el 21 de septiembre de 1982. Menos carismático y más conciliador, intentó negociar con Siria e Israel, pero su presidencia (1982–1988) estuvo marcada por el fracaso. Las Fuerzas Libanesas, fundadas por Bachir, se distanciaron de los falangistas, convirtiéndose en un partido independiente.
La guerra civil se intensificó: en 1983, los atentados contra la embajada estadounidense y los cuarteles de los Marines (241 muertos) y de los paracaidistas franceses en Drakkar (58 muertos) forzaron la retirada de las fuerzas multinacionales. La “Guerra de las Montañas” en 1983 vio a las milicias drusas derrotar a las cristianas, causando desplazamientos masivos.
Del fin de la guerra civil a la ocupación siria (1989–2005)
La guerra civil, que dejó más de 100,000 muertos y desplazó a 900,000 personas, terminó en 1990 con el Acuerdo de Taif (1989), que reequilibró el poder entre cristianos y musulmanes (paridad parlamentaria) y legitimó la presencia siria. El general Michel Aoun, opositor a Siria, fue expulsado en 1990. Bajo los presidentes Elias Hrawi (1989–1998) y Émile Lahoud (1998–2007), Siria mantuvo 35,000 tropas, controlando la política libanesa.
La economía experimentó una reconstrucción bajo el primer ministro Rafic Hariri (1992–1998, 2000–2004), con Solidere reconstruyendo el centro de Beirut. Pero la deuda pública se disparó, y las tensiones sectarias persistieron. Israel se retiró del sur del Líbano en 2000, pero Hezbolá, armado por Irán y Siria, mantuvo su arsenal, alegando defensa contra Israel.
El asesinato de Hariri en 2005 desencadenó la “Revolución del Cedro”: protestas masivas forzaron la retirada siria en abril de 2005. El Tribunal Especial para el Líbano, creado por la ONU, implicó a Hezbolá y Siria en el asesinato.
Inestabilidad creciente y guerras (2006–2019)
En 2006, la guerra entre Israel y Hezbolá duró 34 días, matando a 1,200 libaneses y destruyendo infraestructura. Hezbolá salió fortalecido políticamente. En 2008, enfrentamientos en Beirut entre facciones pro y anti-Hezbolá dejaron 62 muertos, lo que llevó al Acuerdo de Doha y a un gobierno de unidad. La guerra civil siria (desde 2011) se desbordó: más de un millón de refugiados sirios llegaron, exacerbando la crisis económica.
De 2014 a 2019, el Líbano enfrentó un vacío presidencial de dos años hasta la elección de Michel Aoun en 2016, aliado de Hezbolá. La economía colapsó: en 2019, protestas masivas contra la corrupción forzaron la renuncia del gobierno, pero no hubo reformas.
Descenso al infierno (2020–2025): Crisis y guerra
La pandemia de COVID-19 empeoró la situación. En agosto de 2020, la explosión en el puerto de Beirut (más de 200 muertos) expuso la negligencia estatal. La economía implosionó: hiperinflación, una devaluación del 90% de la libra libanesa y una deuda del 170% del PIB. Más del 80% de la población vive bajo el umbral de la pobreza.
Políticamente, el país está paralizado: sin presidente desde octubre de 2022, tras el fin del mandato de Aoun, y con gobiernos interinos. Hezbolá domina, pero la guerra de 2024 contra Israel lo debilitó. Comenzada en octubre de 2023 con disparos incesantes de misiles desde el Líbano, relacionados con el apoyo a Hamás en Gaza, que vaciaron la región de Galilea en Israel, el conflicto se intensificó en 2024: Israel lanzó una ofensiva masiva, diezmando el liderazgo de Hezbolá, incluido Hassan Nasrallah, asesinado en septiembre de 2024.
El conflicto causó miles de muertos, 8 mil millones de dólares en daños y una contracción del PIB del 7.1% en 2024. Un frágil alto al fuego negociado por EE.UU. en noviembre de 2024 se mantiene parcialmente, pero persisten violaciones, con ataques aéreos israelíes en 2025.
Hoy, en 2025, el Líbano ha elegido un nuevo presidente, Joseph Aoun, exgeneral. Hezbolá, debilitado militarmente, conserva influencia ideológica, pero se discute su desarme, complicado por las dinámicas regionales. La reconstrucción es lenta, dependiente de la ayuda internacional, mientras una sociedad dividida anhela la estabilidad perdida desde la era Gemayel.
¿El legado de Bachir? Un sueño de paz roto, pero un símbolo para quienes luchan contra la injerencia extranjera. El Líbano, alguna vez la “Suiza de Oriente Medio”, sigue siendo una nación al borde del abismo, entre la esperanza y la desesperación.
Es muy probable que, con la eliminación total de Hezbolá, el Líbano restablezca relaciones diplomáticas con Israel y pueda unirse a los Acuerdos de Abraham junto con Azerbaiyán, Libia, Siria y, posiblemente, Arabia Saudita.
עברית (Hébreu)
לבנון כשהייתי קטן
כשהייתי ילד, לבנון הייתה עבורי גן עדן: חיים יפים, קזינו, ומעל הכל, הזמרת פיירוז וקולה המיוחד והנוגה שסבתי, מאמי מואיונס, נהגה להשמיע בלופ.
ואז הגיע "ספטמבר השחור" בירדן, יום חמישי שבו הבדואים של המלך חוסיין נלחמו בארגון הטרור אש"ף, שניסה להשתלט על המדינה. היו 20,000 הרוגים, והטרוריסטים גורשו מירדן ללבנון. שם החל הסיוט של לבנון.
רצח באשיר ג'ומאייל: נקודת מפנה עקובה מדם עבור לבנון
לפני ארבעים ושלוש שנים, ב-23 באוגוסט 1982, לבנון בחרה בנשיא הצעיר בתולדותיה, בן 34. ממשפחה משפיעה, מייסד הכוחות הלבנוניים ומגן נלהב של לבנון ריבונית וחופשית, באשיר ג'ומאייל סימל תקווה לשלום במזרח התיכון, הרחק מהתערבויות זרות.
גאה במדינתו שהוחרבה ממלחמת האזרחים מאז 1975, הוא דגל בברית שנויה במחלוקת עם ישראל כדי לגרש את הכוחות הפלסטיניים והסוריים. אך נשיאותו מעולם לא החלה. פחות מחודש לאחר מכן, ב-14 בספטמבר 1982, פצצה הרגה אותו יחד עם 23 אנשים נוספים בהתנקשות שטבעה את לבנון בעשורים של כאוס. מי הרג אותו? מדוע? ומה עלה בגורלה של "ארץ הארזים" עד היום? מבט לאחור על טרגדיה שעדיין רודפת את האומה.
ההתנקשות: מזימה סורית
רצח באשיר ג'ומאייל התרחש במטה הפלנגות באשראפייה, שכונה נוצרית בביירות. פיצוץ מסיבי הרס את הבניין והרג את הנשיא הנבחר.
החשוד העיקרי, שזוהה במהירות, היה חביב שרטוני, נוצרי מרוני וחבר במפלגה הסוציאל-לאומית הסורית (SSNP). שרטוני, שהתגורר בדירה מעל מקום המפגש, הניח פצצה במשקל 400 ק"ג של חומרי נפץ והפעיל אותה מרחוק לאחר שוידא שאחותו עזבה את המקום. הוא נעצר למחרת והודה במעשה, מתוך אמונה ש"באשיר מכר את המדינה לישראל".
אכן, ג'ומאייל יצר קשרים הדוקים עם ישראל במהלך הפלישה הישראלית ב-1982, שמטרתה הייתה לגרש את ארגון השחרור הפלסטיני (אש"ף) מלבנון.
אך שרטוני לא פעל לבד. חקירות חשפו את מעורבותו של נביל פרג' אל-עלאם, בכיר ב-SSNP, והצביעו על סוריה, שראתה בג'ומאייל איום על השפעתה בלבנון. דמשק, שכבר הייתה מעורבת במלחמת האזרחים באמצעות כוחותיה שהוצבו מאז 1976, חששה שהנשיא החדש ינתק את הקשרים עם סוריה ויחזק ברית פרו-מערבית ופרו-ישראלית. ב-2017, בית משפט לבנוני גזר עונש מוות בהיעדר על שרטוני ועלאם בגין ההתנקשות, ואישר את החשדות למזימה סורית. נשיא ארה"ב רונלד רייגן כינה את המעשה "פחדני", והאו"ם גינה את ההתנקשות באמצעות החלטה 520.
ההתנקשות לא הייתה מקרה בודד: ג'ומאייל שרד ניסיונות קודמים, כולל אחד ב-1979. מותו, שהתרחש בעת שכוחות רב-לאומיים (אמריקאים, צרפתים ואיטלקים) פיקחו על פינוי אש"ף מביירות, החריף את המתיחויות העדתיות.
התוצאות המיידיות: טבח וירושה
ההתנקשות טבעה את לבנון באבל וזעם. בתגובה, מיליציות הפלנגות, בהנהגת אלי חובייקה, ביצעו את טבח סברה ושתילה בין ה-16 ל-18 בספטמבר 1982. בין 700 ל-3,500 אזרחים פלסטינים ושיעים לבנונים נרצחו במחנות הפליטים הללו, כאשר הצבא הישראלי, ששלט באזור, הואשם בשותפות פסיבית. הטבח זעזע את העולם וסימן נקודת אל-חזור במלחמת האזרחים.
מבחינה פוליטית, אחיו של באשיר, אמין ג'ומאייל, נבחר לנשיא ב-21 בספטמבר 1982. פחות כריזמטי ויותר מפייס, הוא ניסה לנהל משא ומתן עם סוריה וישראל, אך נשיאותו (1982–1988) התאפיינה בכישלון. הכוחות הלבנוניים, שהוקמו על ידי באשיר, התרחקו מהפלנגות והפכו למפלגה עצמאית.
מלחמת האזרחים התעצמה: ב-1983, פיגועים בשגרירות האמריקאית ובמפקדות הנחתים (241 הרוגים) ובצריפי הצנחנים הצרפתים בדרקאר (58 הרוגים) אילצו את נסיגת הכוחות הרב-לאומיים. "מלחמת ההרים" ב-1983 ראתה את המיליציות הדרוזיות מביסות את המיליציות הנוצריות, וגרמה לעקירות המוניות.
מסיום מלחמת האזרחים לכיבוש הסורי (1989–2005)
מלחמת האזרחים, שגבתה למעלה מ-100,000 הרוגים ועקרה 900,000 אנשים, הסתיימה ב-1990 עם הסכם טאיף (1989), שאיזן מחדש את הכוח בין נוצרים למוסלמים (שוויון בפרלמנט) והכשיר את הנוכחות הסורית. הגנרל מישל עאון, מתנגד לסוריה, גורש ב-1990. תחת הנשיאים אליאס חראווי (1989–1998) ואמיל לחוד (1998–2007), סוריה שמרה על 35,000 חיילים ושלטה בפוליטיקה הלבנונית.
הכלכלה עברה שיקום תחת ראש הממשלה רפיק חרירי (1992–1998, 2000–2004), כאשר חברת סולידר שיקמה את מרכז ביירות. אך החוב הציבורי זינק, והמתיחויות העדתיות נמשכו. ישראל נסוגה מדרום לבנון ב-2000, אך חיזבאללה, חמוש על ידי איראן וסוריה, שמר על ארסנל הנשק שלו, תוך טענה להגנה מפני ישראל.
רצח חרירי ב-2005 עורר את "מהפכת הארזים": הפגנות המוניות אילצו את נסיגת סוריה באפריל 2005. בית הדין המיוחד ללבנון, שהוקם על ידי האו"ם, קשר את חיזבאללה וסוריה לרצח.
אי-יציבות גוברת ומלחמות (2006–2019)
ב-2006, המלחמה בין ישראל לחיזבאללה נמשכה 34 ימים, הרגה 1,200 לבנונים והרסה תשתיות. חיזבאללה יצא מחוזק פוליטית. ב-2008, עימותים בביירות בין תומכי ומתנגדי חיזבאללה גרמו ל-62 הרוגים, והובילו להסכם דוחה ולממשלת אחדות. מלחמת האזרחים הסורית (מ-2011) גלשה ללבנון: למעלה ממיליון פליטים סורים זרמו למדינה, והחמירו את המשבר הכלכלי.
מ-2014 עד 2019, לבנון סבלה מוואקום נשיאותי של שנתיים עד לבחירת מישל עאון ב-2016, בעל ברית של חיזבאללה. הכלכלה קרסה: ב-2019, הפגנות המוניות נגד שחיתות אילצו את התפטרות הממשלה, אך לא הובילו לרפורמות.
ירידה לתהום (2020–2025): משברים ומלחמה
מגפת הקורונה החמירה את המצב. באוגוסט 2020, הפיצוץ בנמל ביירות (למעלה מ-200 הרוגים) חשף את הרשלנות הממשלתית. הכלכלה התמוטטה: היפר-אינפלציה, פיחות של 90% בלירה הלבנונית וחוב של 170% מהתמ"ג. למעלה מ-80% מהאוכלוסייה חיה מתחת לקו העוני.
מבחינה פוליטית, המדינה משתתקת: ללא נשיא מאז אוקטובר 2022, לאחר סיום כהונתו של עאון, ועם ממשלות זמניות. חיזבאללה שולט, אך המלחמה ב-2024 נגד ישראל החלישה אותו. החל באוקטובר 2023 עם ירי בלתי פוסק של טילים מלבנון, הקשורים לתמיכה בחמאס בעזה, שרוקנו את אזור הגליל בישראל, הסכסוך הסלים ב-2024: ישראל פתחה במתקפה מסיבית, שחיסלה את הנהגת חיזבאללה, כולל חסן נסראללה, שנרצח בספטמבר 2024.
הסכסוך גרם לאלפי הרוגים, נזקים של 8 מיליארד דולר וצמצום התמ"ג ב-7.1% ב-2024. הפסקת אש שברירית, בתיווך ארה"ב בנובמבר 2024, מחזיקה חלקית, אך הפרות נמשכות, עם תקיפות אוויריות ישראליות ב-2025.
היום, ב-2025, לבנון בחרה נשיא חדש, יוסף עאון, גנרל לשעבר. חיזבאללה, מוחלש צבאית, שומר על השפעה אידיאולוגית, אך פירוק נשקו נידון, מסובך על ידי הדינמיקות האזוריות. השיקום איטי, תלוי בסיוע בינלאומי, בעוד החברה המפולגת משתוקקת ליציבות שאבדה מאז עידן ג'ומאייל.
מורשתו של באשיר? חלום שלום שנשבר, אך סמל למי שנלחם בהתערבות זרה. לבנון, פעם "שווייץ של המזרח התיכון", נותרת מדינה על סף תהום, בין תקווה לייאוש.
סביר מאוד שבהיעדר מוחלט של חיזבאללה, לבנון תחדש את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל ותוכל להצטרף להסכמי אברהם לצד אזרבייג'ן, לוב, סוריה, ואולי גם ערב הסעודית.
Aucun commentaire:
Enregistrer un commentaire