Égypte–Israël : du gaz au rapprochement politique ?
Quand une paix froide s’échauffe au contact des hydrocarbures,
En fait, D. (Hachem) ne s'est pas trompé de côté et Moïse, du Haut du Mont Nébo a contemplé sans avoir le droit d'entrer, le magnifique Pays qui va jusqu'aux montagnes du Liban ... il avait promis du Lait et du Miel ... il avait oublié le Gaz !
En août 2025, l’annonce d’un accord gazier record de 35 milliards de dollars entre l’Égypte et Israël a surpris de nombreux observateurs. Elle bouleverse une dynamique qui, depuis la signature du traité de paix de Camp David en 1979, restait figée dans une “paix froide” : absence de guerre, mais relations limitées, méfiance persistante, et opinion publique égyptienne majoritairement hostile à toute normalisation.
Pourtant, cet accord pourrait marquer le début d’un tournant — économique d’abord, peut-être diplomatique ensuite.
Un mariage de raison énergétique
La donne énergétique égyptienne explique beaucoup. En 2015, la découverte par l'italien ENI du gisement Zohr, au large d’Alexandrie, avait suscité l’espoir d’une indépendance énergétique et d’un rôle d’exportateur majeur en Méditerranée orientale. Zohr, avec ses quelque 850 milliards de m³ de réserves estimées, a effectivement dopé la production nationale… mais de façon temporaire.
En quelques années, la combinaison de l’augmentation rapide de la consommation intérieure, de problèmes techniques sur le gisement et de la croissance démographique a entraîné une baisse des exportations et, dès 2024, un retour aux importations de GNL.
Dans ce contexte, le gaz israélien du champ Leviathan, livré à prix compétitif et en quantités garanties sur plus de quinze ans, devient pour Le Caire un filet de sécurité énergétique.
Pour Israël, cet accord est doublement gagnant : il garantit un débouché stable et renforce sa stature de fournisseur énergétique régional, un rôle qui accroît son influence géopolitique.
2. Une coopération économique en expansion
Au-delà du gaz, les relations économiques entre les deux pays ont déjà connu un essor discret dans certains secteurs depuis les années 2000. Les Zones industrielles qualifiées (QIZ), mises en place avec les États-Unis, permettent à l’Égypte d’exporter vers le marché américain sans droits de douane à condition qu’un pourcentage des composants soit israélien. Cela a stimulé le textile et certaines industries légères.
L’accord gazier pourrait ouvrir la voie à : Des investissements conjoints dans les infrastructures portuaires et énergétiques, Des échanges technologiques dans la gestion de l’eau, l’agriculture de précision et les énergies renouvelables. Une coopération sécuritaire renforcée dans le Sinaï, déjà active contre les groupes jihadistes.
Ces leviers économiques créent des intérêts communs qui, historiquement, sont souvent le ciment de rapprochements politiques.
L’hypothèse des Accords d’Abraham
La question se pose : cette intensification des liens économiques pourrait-elle mener l’Égypte à rejoindre formellement les Accords d’Abraham ?
Sur le plan strictement juridique, l’Égypte n’a pas besoin de les « rejoindre » elle a déjà un traité de paix bilatéral avec Israël depuis plus de quarante ans. Mais symboliquement, adhérer à ce cadre multilatéral signé par les Émirats arabes unis, Bahreïn, le Maroc et le Soudan reviendrait à assumer publiquement une normalisation plus ouverte et plus active.
Les freins sont réels : Une opinion publique encore très hostile à Israël, entretenue par des décennies de discours anti-normalisation. Une élite politique soucieuse de conserver une image de défenseur de la cause palestinienne. La crainte d’un backlash régional, notamment avec certains alliés arabes plus conservateurs.
Les moteurs existent aussi : L’argent et la sécurité énergétique : l’Égypte est en crise économique et tout soutien financier ou investisseur étranger est précieux L’appui des États-Unis : Washington verrait d’un bon œil une Égypte pleinement intégrée dans le réseau des Accords d’Abraham, consolidant un bloc pro-occidental en Méditerranée orientale. La convergence stratégique contre l’instabilité régionale : Iran, milices soutenues par Téhéran, insécurité maritime.
La paix froide se réchauffe
Si le traité de 1979 avait mis fin à la guerre, c’est peut-être le gaz qui pourrait mettre fin à la froideur. L’accord de 2025 ne fait pas disparaître les tensions historiques, mais il installe un intérêt mutuel durable, bien plus solide qu’une simple entente politique imposée par des médiateurs.
L’Égypte ne rejoindra sans doute pas formellement les Accords d’Abraham dans l’immédiat, mais elle pourrait s’aligner de facto sur leurs objectifs, participer à des forums conjoints et multiplier les projets économiques trilatéraux avec Israël et les pays signataires.
Le gaz a parfois servi d’arme, ici il pourrait devenir un vecteur de paix pragmatique — une paix qui ne serait plus seulement froide, mais tiède, voire chaude par endroits, lorsque les bénéfices économiques parleront plus fort que les rancunes. Avec cet accors, il me semble qu'il n'y a plus d'eau dans le gaz, dans les relations entre ces deux pays !
© 2025 JBCH. Tous droits réservés. Reproduction interdite sans autorisation
Anglais
Egypt–Israel: From Gas to Political Rapprochement?
When a Cold Peace Warms Up Through Hydrocarbons
In August 2025, the announcement of a record-breaking $35 billion gas deal between Egypt and Israel surprised many observers. It disrupts a dynamic that, since the signing of the Camp David Peace Treaty in 1979, had remained stuck in a “cold peace”: no war, but limited relations, persistent mistrust, and an Egyptian public opinion largely hostile to any normalization.
Yet, this agreement could mark the beginning of a turning point—economic at first, perhaps diplomatic later.
An Energy Marriage of Convenience
Egypt’s energy situation explains much of this shift. In 2015, the discovery of the Zohr gas field off Alexandria by Italy’s ENI raised hopes of energy independence and a major role as an exporter in the eastern Mediterranean. Zohr, with its estimated 850 billion cubic meters of reserves, significantly boosted national production… but only temporarily.
Within a few years, a combination of rapidly rising domestic consumption, technical issues at the field, and population growth led to a decline in exports and, by 2024, a return to LNG imports.
In this context, Israeli gas from the Leviathan field, delivered at competitive prices and in guaranteed quantities for over fifteen years, becomes a critical energy safety net for Cairo.
For Israel, the deal is a double win: it secures a stable market and strengthens its position as a regional energy supplier, a role that enhances its geopolitical influence.
Expanding Economic Cooperation
Beyond gas, economic relations between the two countries have already seen quiet growth in certain sectors since the 2000s. The Qualified Industrial Zones (QIZ), established with the United States, allow Egypt to export to the U.S. market duty-free, provided a percentage of components are Israeli. This has boosted textiles and some light industries.
The gas deal could pave the way for:
- Joint investments in port and energy infrastructure.
- Technological exchanges in water management, precision agriculture, and renewable energy.
- Strengthened security cooperation in the Sinai, already active against jihadist groups.
These economic levers create shared interests, which historically often serve as the foundation for political rapprochements.
The Abraham Accords Hypothesis
The question arises: could this intensification of economic ties lead Egypt to formally join the Abraham Accords?
Legally, Egypt does not need to “join” them—it already has a bilateral peace treaty with Israel for over forty years. But symbolically, adhering to this multilateral framework signed by the UAE, Bahrain, Morocco, and Sudan would mean publicly embracing a more open and active normalization.
Significant obstacles remain:
- A public opinion still deeply hostile to Israel, fueled by decades of anti-normalization rhetoric.
- A political elite keen on maintaining its image as a defender of the Palestinian cause.
- Fear of regional backlash, particularly from more conservative Arab allies.
Driving forces exist as well:
- Money and energy security: Egypt is in an economic crisis, and any financial or foreign investment support is valuable.
- U.S. backing: Washington would view Egypt’s full integration into the Abraham Accords network favorably, strengthening a pro-Western bloc in the eastern Mediterranean.
- Strategic convergence against regional instability: Iran, Tehran-backed militias, and maritime insecurity.
The Cold Peace Warms Up
If the 1979 treaty ended the war, gas might end the coldness. The 2025 deal does not erase historical tensions, but it establishes a lasting mutual interest, far more solid than a mere political agreement imposed by mediators.
Egypt is unlikely to formally join the Abraham Accords in the immediate future, but it could align de facto with their objectives, participate in joint forums, and multiply trilateral economic projects with Israel and the signatory countries.
Gas has sometimes been used as a weapon; here, it could become a vector for pragmatic peace—a peace no longer merely cold, but lukewarm, or even warm in places, when economic benefits speak louder than grudges.
© 2025 JBCH. All rights reserved. Reproduction prohibited without authorization.
Espagnol
Egipto–Israel: ¿Del gas a un acercamiento político?
Cuando una paz fría se calienta con los hidrocarburos
En agosto de 2025, el anuncio de un acuerdo récord de gas por 35 mil millones de dólares entre Egipto e Israel sorprendió a muchos observadores. Este acuerdo trastoca una dinámica que, desde la firma del tratado de paz de Camp David en 1979, había permanecido estancada en una “paz fría”: ausencia de guerra, pero relaciones limitadas, desconfianza persistente y una opinión pública egipcia mayoritariamente hostil a cualquier normalización.
Sin embargo, este acuerdo podría marcar el inicio de un cambio—económico en primer lugar, tal vez diplomático después.
Un matrimonio de conveniencia energética
La situación energética de Egipto explica gran parte de este cambio. En 2015, el descubrimiento del yacimiento de gas Zohr frente a Alejandría por parte de la italiana ENI generó esperanzas de independencia energética y de un papel importante como exportador en el Mediterráneo oriental. Zohr, con sus reservas estimadas de 850 mil millones de metros cúbicos, impulsó significativamente la producción nacional… pero solo de manera temporal.
En pocos años, la combinación de un rápido aumento del consumo interno, problemas técnicos en el yacimiento y el crecimiento demográfico llevó a una disminución de las exportaciones y, para 2024, a un regreso a las importaciones de GNL.
En este contexto, el gas israelí del campo Leviatán, entregado a precios competitivos y en cantidades garantizadas durante más de quince años, se convierte en una red de seguridad energética para El Cairo.
Para Israel, este acuerdo es doblemente beneficioso: asegura un mercado estable y refuerza su posición como proveedor energético regional, un rol que incrementa su influencia geopolítica.
Una cooperación económica en expansión
Más allá del gas, las relaciones económicas entre ambos países ya han experimentado un crecimiento discreto en ciertos sectores desde los años 2000. Las Zonas Industriales Calificadas (QIZ), establecidas con Estados Unidos, permiten a Egipto exportar al mercado estadounidense sin aranceles, siempre que un porcentaje de los componentes sea israelí. Esto ha impulsado el sector textil y algunas industrias ligeras.
El acuerdo de gas podría abrir el camino a:
- Inversiones conjuntas en infraestructuras portuarias y energéticas.
- Intercambios tecnológicos en gestión del agua, agricultura de precisión y energías renovables.
- Una cooperación de seguridad reforzada en el Sinaí, ya activa contra grupos yihadistas.
Estos motores económicos crean intereses comunes que, históricamente, suelen ser la base de acercamientos políticos.
La hipótesis de los Acuerdos de Abraham
Surge la pregunta: ¿podría esta intensificación de los lazos económicos llevar a Egipto a unirse formalmente a los Acuerdos de Abraham?
En términos estrictamente legales, Egipto no necesita “unirse” a ellos, ya que tiene un tratado de paz bilateral con Israel desde hace más de cuarenta años. Pero, simbólicamente, adherirse a este marco multilateral firmado por los Emiratos Árabes Unidos, Baréin, Marruecos y Sudán significaría asumir públicamente una normalización más abierta y activa.
Existen obstáculos significativos:
- Una opinión pública aún muy hostil a Israel, alimentada por décadas de retórica anti-normalización.
- Una élite política preocupada por mantener su imagen como defensora de la causa palestina.
- El temor a una reacción regional negativa, especialmente de aliados árabes más conservadores.
También hay factores impulsores:
- Dinero y seguridad energética: Egipto atraviesa una crisis económica, y cualquier apoyo financiero o inversión extranjera es valioso.
- El respaldo de Estados Unidos: Washington vería con buenos ojos una Egipto plenamente integrado en la red de los Acuerdos de Abraham, fortaleciendo un bloque pro-occidental en el Mediterráneo oriental.
- Convergencia estratégica contra la inestabilidad regional: Irán, milicias respaldadas por Teherán e inseguridad marítima.
La paz fría se calienta
Si el tratado de 1979 puso fin a la guerra, el gas podría poner fin a la frialdad. El acuerdo de 2025 no elimina las tensiones históricas, pero establece un interés mutuo duradero, mucho más sólido que un simple acuerdo político impuesto por mediadores.
Es poco probable que Egipto se una formalmente a los Acuerdos de Abraham en el corto plazo, pero podría alinearse de facto con sus objetivos, participar en foros conjuntos y multiplicar proyectos económicos trilaterales con Israel y los países signatarios.
El gas a veces ha sido utilizado como arma; aquí, podría convertirse en un vector de una paz pragmática—una paz que ya no sería solo fría, sino tibia, o incluso cálida en algunos lugares, cuando los beneficios económicos hablen más alto que los rencores.
© 2025 JBCH. Todos los derechos reservados. Prohibida la reproducción sin autorización.
Hébreu
מצרים-ישראל: מגז להידוק פוליטי?
כאשר שלום קר מתחמם במגע עם פחמימנים
באוגוסט 2025, ההכרזה על עסקת גז חסרת תקדים בסך 35 מיליארד דולר בין מצרים לישראל הפתיעה משקיפים רבים. היא משבשת דינמיקה שמאז חתימת הסכם השלום בקמפ דייוויד ב-1979 נותרה קפואה ב"שלום קר": היעדר מלחמה, אך יחסים מוגבלים, חוסר אמון מתמשך ודעת קהל מצרית שהיא ברובה עוינת לכל נורמליזציה.
עם זאת, הסכם זה עשוי לסמן את תחילתו של מפנה — כלכלי בתחילה, ואולי דיפלומטי בהמשך.
נישואי נוחות אנרגטיים
מצב האנרגיה של מצרים מסביר הרבה מהשינוי הזה. ב-2015, גילוי שדה הגז זוהר מול חופי אלכסנדריה על ידי חברת ENI האיטלקית עורר תקוות לעצמאות אנרגטית ותפקיד מרכזי כיצואנית במזרח הים התיכון. זוהר, עם עתודות מוערכות של כ-850 מיליארד מטרים מעוקבים, הגביר משמעותית את הייצור הלאומי… אך באופן זמני בלבד.
תוך כמה שנים, השילוב של עלייה מהירה בצריכה המקומית, בעיות טכניות בשדה והגידול באוכלוסייה הוביל לירידה בייצוא ולחזרה לייבוא גז טבעי נוזלי (LNG) ב-2024.
בהקשר זה, הגז הישראלי משדה לוויתן, שמסופק במחירים תחרותיים ובכמויות מובטחות למשך יותר מחמש עשרה שנה, הופך עבור קהיר לרשת ביטחון אנרגטית.
עבור ישראל, ההסכם הוא ניצחון כפול: הוא מבטיח שוק יציב ומחזק את מעמדה כספקית אנרגיה אזורית, תפקיד שמגביר את השפעתה הגיאופוליטית.
התרחבות בשיתוף פעולה כלכלי
מעבר לגז, היחסים הכלכליים בין שתי המדינות כבר חוו צמיחה שקטה במגזרים מסוימים מאז שנות ה-2000. אזורי התעשייה המוסמכים (QIZ), שהוקמו עם ארצות הברית, מאפשרים למצרים לייצא לשוק האמריקאי ללא מכסים, בתנאי שאחוז מסוים מהרכיבים הוא ישראלי. זה חיזק את תעשיית הטקסטיל וכמה תעשיות קלות.
הסכם הגז עשוי לפתוח את הדרך ל:
- השקעות משותפות בתשתיות נמל ואנרגיה.
- חילופי טכנולוגיה בניהול מים, חקלאות מדויקת ואנרגיה מתחדשת.
- שיתוף פעולה ביטחוני מוגבר בסיני, שכבר פעיל נגד קבוצות ג'יהאדיסטיות.
מנופים כלכליים אלה יוצרים אינטרסים משותפים, שבאופן היסטורי משמשים לעיתים קרובות כבסיס להידוק יחסים פוליטיים.
ההשערה של הסכמי אברהם
השאלה מתעוררת: האם ההעצמה הזו של הקשרים הכלכליים עשויה להוביל את מצרים להצטרף רשמית להסכמי אברהם?
מבחינה משפטית גרידא, מצרים אינה צריכה "להצטרף" להם — יש לה כבר הסכם שלום דו-צדדי עם ישראל מזה למעלה מארבעים שנה. אך מבחינה סמלית, הצטרפות למסגרת הרב-צדדית הזו, שנחתמה על ידי איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן, תהווה הנחה פומבית של נורמליזציה פתוחה ופעילה יותר.
קיימים מכשולים משמעותיים:
- דעת קהל שעדיין עוינת מאוד לישראל, המוזנת על ידי עשרות שנים של שיח אנטי-נורמליזציה.
- אליטה פוליטית שמעוניינת לשמור על תדמית כמגינת המטרה הפלסטינית.
- החשש מתגובה אזורית שלילית, במיוחד מצד בעלות ברית ערביות שמרניות יותר.
קיימים גם גורמים מניעים:
- כסף וביטחון אנרגטי: מצרים נמצאת במשבר כלכלי, וכל תמיכה פיננסית או השקעה זרה היא יקרת ערך.
- תמיכת ארצות הברית: וושינגטון תראה בעין יפה מצרים המשתלבת במלואה ברשת הסכמי אברהם, מחזקת גוש פרו-מערבי במזרח הים התיכון.
- התכנסות אסטרטגית נגד חוסר יציבות אזורי: איראן, מיליציות הנתמכות על ידי טהרן ואי-ביטחון ימי.
השלום הקר מתחמם
אם הסכם 1979 סיים את המלחמה, הגז עשוי לסיים את הקור. ההסכם של 2025 לא מוחק את המתיחויות ההיסטוריות, אך הוא מקים אינטרס הדדי מתמשך, חזק בהרבה מהסכם פוליטי שנכפה על ידי מתווכים.
סביר להניח שמצרים לא תצטרף רשמית להסכמי אברהם בעתיד הקרוב, אך היא עשויה להתאים את עצמה למטרותיהם באופן דה-פקטו, להשתתף בפורומים משותפים ולהרבות בפרויקטים כלכליים תלת-צדדיים עם ישראל והמדינות החתומות.
הגז שימש לעיתים כנשק; כאן, הוא עשוי להפוך לכלי לשלום פרגמטי — שלום שלא יהיה עוד קר בלבד, אלא פושר, ואולי אף חם במקומות מסוימים, כאשר היתרונות הכלכליים ידברו בקול רם יותר מהטינה.
© 2025 JBCH. כל הזכויות שמורות. אסור לשכפל ללא אישור.
Aucun commentaire:
Enregistrer un commentaire