les propos de Boris Johnson à Taïwan, ses critiques envers Emmanuel Macron et Keir Starmer, et les enjeux géopolitiques autour de Taïwan, Israël et la reconnaissance de la Palestine :
🇫🇷 Les propos tenus par Boris Johnson le 5 août 2025 à Taïwan, lors du Ketagalan Forum, relèvent d’un acte à la fois diplomatique et politique. En affirmant que Taïwan a une légitimité à la souveraineté bien supérieure à celle de la Palestine, l’ancien Premier ministre britannique prend position dans deux des conflits géopolitiques les plus sensibles au monde : la rivalité sino-taïwanaise et la question israélo-palestinienne.
Johnson rappelle que Taïwan possède un gouvernement fonctionnel, des frontières qu’elle contrôle, une démocratie élective, et une société civile dynamique – des attributs classiques d’un État selon le droit international. Il oppose ce modèle à celui de la Palestine, qu’il juge incapable de remplir ces critères en raison de la fragmentation territoriale, de la dépendance économique, de la gouvernance autoritaire du Hamas à Gaza, et de l’absence d’unité nationale réelle. Il dénonce également l’hypocrisie de pays européens qui, sous prétexte d’équilibre diplomatique, soutiennent un État palestinien alors qu’ils refusent toute reconnaissance de Taïwan, de peur de froisser Pékin.
En critiquant Emmanuel Macron et Keir Starmer, Johnson ne s’en prend pas seulement à leurs décisions diplomatiques, mais à leur approche idéologique. Selon lui, la reconnaissance d’un État palestinien dans le contexte actuel – sans paix, sans institutions stables, et sous l’emprise d’acteurs terroristes – revient à récompenser l’extrémisme et à punir des alliés démocratiques comme Israël. Il accuse aussi les dirigeants français et britanniques de céder au populisme mondialiste, préférant flatter certaines opinions publiques au détriment des principes de droit et de sécurité.
Ce discours, prononcé à Taïwan, a une portée stratégique : il s’agit d’un message de soutien à la résistance taïwanaise face aux menaces de Pékin, tout en traçant une ligne claire entre les démocraties insulaires menacées (Taïwan, Israël) et les entités politiques soutenues par des régimes autoritaires (Palestine, Chine, Iran). En arrière-plan, Boris Johnson continue à incarner une vision atlantiste conservatrice, attachée à la souveraineté nationale, à l’autodétermination démocratique, et à la solidarité entre nations
© 2025 JBCH. Reproduction interdite sans autorisation.
Boris Johnson’s speech at the Ketagalan Forum in Taipei on August 5, 2025, represents a sharp and deliberate stance in the international arena. By declaring that Taiwan has a “far more robust” claim to statehood than Palestine, the former British prime minister did not merely express a personal opinion—he challenged the prevailing diplomatic narrative in much of Europe, and especially in London and Paris.
Johnson’s argument is straightforward: Taiwan possesses all the elements of statehood according to classical international law—an effective, elected government; defined and controlled borders; a thriving civil society; and a functioning democratic system. Palestine, he argues, lacks these fundamental attributes. It is territorially divided, lacks a unified and accountable government, and continues to be heavily influenced by authoritarian and terrorist organizations such as Hamas.
The timing of Johnson’s speech is crucial. With the Starmer government preparing to officially recognize the State of Palestine in September, and Macron already supportive of similar initiatives in the EU, Johnson’s message serves as a direct condemnation of this approach. He argues that recognizing Palestine under the current conditions does not promote peace—it instead rewards extremism and undermines those democratic allies who actually uphold the rule of law and pluralism, namely Israel and Taiwan.
His criticism of Starmer and Macron is also ideological. Johnson implies that both leaders are yielding to political fashion and globalist pressures rather than standing firm on principle. In trying to appear balanced or appease certain blocs, he believes they are compromising the moral clarity needed in geopolitics—especially in times of war and global uncertainty.
By delivering these remarks in Taipei, Johnson aligns himself with a growing axis of democratic nations under threat—those who, like Israel and Taiwan, are isolated diplomatically despite their vibrant democracies. His comparison draws a direct line: if the West is prepared to grant statehood recognition to Palestine—a fractured entity ruled in part by terror—it should, at the very least, also be willing to formally recognize Taiwan, a beacon of democratic values in East Asia.
Furthermore, Johnson’s remarks reinforce a classic Anglo-American worldview: support for self-determination, skepticism of authoritarianism, and the need for democracies to stand united against common threats, whether from Beijing, Tehran, or Gaza. His rejection of the Palestinian bid for recognition, and his rebuke of the European leadership’s duplicity on Taiwan, serve to reignite an older, more values-driven foreign policy.
For Israel, Johnson’s message is particularly resonant. He connects the dots between delegitimizing Israel and ignoring Taiwan—both are targeted by regimes that deny their right to exist, and both face a Western public increasingly desensitized to the threats against them. In this context, Johnson calls for moral consistency: if Europe wants to support freedom, it must support those who embody it.
In sum, Boris Johnson’s speech was not just about Taiwan or Palestine. It was a rallying cry for Western democracies to wake up, choose clarity over confusion, and reaffirm their commitments to allies who share their core values. Whether or not the current British or French governments heed this warning, his intervention may well shape the debate to come.
🇪🇸 Las declaraciones de Boris Johnson el 5 de agosto de 2025 en el Ketagalan Forum de Taipéi constituyen una intervención geopolítica significativa. Al afirmar que Taiwán tiene un derecho a la soberanía mucho más sólido que Palestina, el ex primer ministro británico lanza una crítica frontal a las posiciones diplomáticas de Emmanuel Macron y Keir Starmer, y se posiciona del lado de las democracias amenazadas.
Según Johnson, Taiwán cuenta con un gobierno legítimo, instituciones democráticas plenas, fronteras bajo control y una economía abierta y transparente. En contraste, Palestina carecería de tales características: está dividida territorialmente, sufre la dictadura del Hamas en Gaza, depende económicamente del exterior y no ha logrado construir una administración unificada. Por ello, su reconocimiento como Estado sería, según Johnson, prematuro y puramente simbólico, más orientado a ganar puntos políticos en el escenario internacional que a buscar una paz real.
La crítica a Macron y a Starmer va más allá de lo diplomático: Johnson denuncia una tendencia europea a premiar a entidades que no cumplen con los requisitos básicos de un Estado, mientras se ignora o se margina a democracias funcionales como Taiwán o Israel. La decisión del gobierno británico de reconocer el Estado palestino en septiembre sería, para Johnson, “ridícula”, pues ignora el contexto de conflicto, la influencia del terrorismo y la falta de instituciones legítimas.
Desde Taipéi, Johnson quiso enviar un mensaje de firmeza: las democracias liberales deben apoyarse mutuamente, especialmente frente a las amenazas de China, Irán o el islamismo radical. Así, equipara el caso de Taiwán con el de Israel, ambos países libres, innovadores, occidentales en valores, pero asediados por enemigos que niegan su legitimidad. La postura de Johnson revive la visión anglosajona tradicional: defensa de la autodeterminación, rechazo del apaciguamiento y alianza incondicional con los pueblos que eligen la libertad.
🇮🇱
הנאום שנשא ראש ממשלת בריטניה לשעבר, בוריס ג’ונ, בטאיפיי ב-5 באוגוסט 2025, הוא הצהרה ברורה בזירה הגיאופוליטית. ג’ונסון לא רק הביע תמיכה חד-משמעית בטייוואן מול האיומים הסיניים, אלא גם תקף בחריפות את ההכרה של ממשלת בריטניה בפלסטין כמדינה, מהלך המתוכנן לספטמבר הקרוב.
ג’ונסון טען כי לטייוואן יש את כל המאפיינים של מדינה ריבונית לפי המשפט הבינלאומי: ממשלה נבחרת, גבולות ברורים בשליטתה, מערכת דמוקרטית חיה ומשק חופשי. לדבריו, לא ניתן לומר את אותם הדברים על הרשות הפלסטינית – היא מפוצלת, נשלטת על ידי חמאס בעזה, לוקה באי יציבות ואינה מהווה גוף מדיני מתפקד.
בביקורתו כלפי קיר סטארמר ועמנואל מקרון, רומז ג’ונסון על צביעות מערבית: ממהרים להכיר בפלסטין כדי לרצות את דעת הקהל המוסלמית והפרוגרסיבית, אך מסרבים להכיר בטייוואן מחשש לתגובה סינית. בנוסף, הוא טוען כי הכרה בפלסטין ללא הסכם שלום, בזמן שחמאס עדיין פעיל, רק מחזקת את הקיצוניות ומחלישה את בעלי בריתם של הדמוקרטיות – כמו ישראל.
הבחירה לשאת את הדברים דווקא בטייוואן אינה מקרית. ג’ונסון מבקש לחזק את הציר של דמוקרטיות הנאבקות על חירותן – ישראל וטיוואן – מול מערכות טוטליטריות המאיימות עליהן. מדובר במסר אסטרטגי ברור: מדינות חופשיות חייבות לעמוד זו לצד זו, במיוחד כשאירופה מהססת והאמריקאים שוקלים מחדש את מחויבותם.
ג’ונסון מדגיש את ערכי הריבונות, הזהות הלאומית, והברית עם עמים חופשיים. זוהי עמדה שמרנית ברורה, המעדיפה מציאות פוליטית יציבה על פני סמלים מדיניים חסרי בסיס. עבור ישראל, דבריו הם חיזוק חשוב במאבק נגד דה-לגיטימציה, במיוחד מצד מדינות המערב
Aucun commentaire:
Enregistrer un commentaire