Le port de Haïfa est devenu un nœud géopolitique stratégique dans la confrontation entre la Chine et l’Occident, avec Israël au centre du jeu. Pékin poursuit une stratégie en trois volets : soutien à l’Iran et à ses alliés régionaux (Hamas, Hezbollah, Houthis), en leur fournissant des ressources économiques et militaires, appui au camp palestinien, allant jusqu’à recevoir à Pékin les factions rivales (y compris le Hamas) et publier des déclarations critiques d’Israël, travail dans les forums internationaux pour isoler Israël et affaiblir ses alliances avec les États-Unis, l’Inde et les pays du Golfe.
Le projet IMEC (India-Middle East-Europe Corridor), lancé lors du G20 de 2023, aurait pu devenir une alternative crédible à la « Belt and Road Initiative » chinoise. Mais l’attaque du Hamas du 7 octobre 2023 a brisé l’élan. Pékin a profité de ce vide pour réaffirmer que seule sa Route de la soie est viable, tout en renforçant son ancrage en Israël via le port de Haïfa.
Aujourd’hui, Haïfa est partagé entre deux puissances étrangères :
Shanghai International Port Group (SIPG), société d’État chinoise, gère depuis 2021 le Bay Port (nouveau terminal en eau profonde), sous concession jusqu’en 2040. Cette zone se trouve à moins de 2 km de la principale base navale israélienne.
Adani Group (Inde), en consortium avec l’israélien Gadot, a racheté en 2022 le vieux port de Haïfa, symbole de la coopération Israël–Inde.
Cette dualité illustre le dilemme israélien : d’un côté, un partenaire démocratique et stratégique (l’Inde), de l’autre, une puissance autoritaire hostile (la Chine), étroitement liée à l’Iran et à ses proxies.
Le texte cite le rapport Hudson Institute-Université de Haïfa de 2019 qui alertait déjà sur les risques : espionnage, cyberattaques, interruption logistique en cas de guerre.
L’éditorialiste Gordon Chang exhorte Israël à révoquer la concession chinoise, arguant que la loi de 2015 (section 9b) le permet « pour des raisons d’intérêt public ».
Ainsi, la bataille autour du port ne concerne pas seulement la logistique maritime mais l’alignement stratégique d’Israël : rester proche des États-Unis et de l’Inde, ou accepter un pied chinois sur son territoire critique, au risque d’affaiblir ses alliances et sa sécurité nationale.
Aux Indiens et à Israël pour l’ancien port, acheté en 2022 par le groupe Adani et Gadot. C’est une privatisation assumée qui ancre Israël dans une coopération avec New Delhi et, indirectement, avec l’Occident.
Aux Chinois pour le nouveau terminal Bay Port, concédé en 2015 pour 25 ans à SIPG. Ce n’est pas une propriété en pleine possession, mais une concession opérationnelle qui offre à la Chine une présence physique et stratégique sur les côtes méditerranéennes. le relai est pris en Grèce par le port du Pirée, propriété chinoise
En pratique, indiens et chinois cohabitent dans la même rade, ce qui fait de Haïfa un espace partagé mais sous tension. Les Indiens représentent une ouverture vers les corridors indo-occidentaux, tandis que les Chinois incarnent une menace sécuritaire permanente.
Sécurité nationale : la proximité du Bay Port avec la principale base navale rend Israël vulnérable. Pékin pourrait en cas de crise bloquer des équipements, espionner les communications ou saboter les opérations militaires.
Alignement international : garder la Chine à Haïfa envoie un signal de défiance aux États-Unis et à l’Inde, alors qu’Israël cherche à consolider IMEC comme alternative à la BRI.
Choix de civilisation : Adani symbolise un partenariat démocratique, SIPG une dépendance vis-à-vis d’une puissance autoritaire liée à l’Iran.
Le port de Haïfa est à la fois indien et chinois : l’ancien terminal appartient au groupe Adani, le nouveau est opéré par SIPG jusqu’en 2040. Mais la question dépasse la simple gestion portuaire : c’est un test de souveraineté et d’orientation stratégique pour Israël.
Soit l’État hébreu continue à tolérer une cohabitation dangereuse qui profite à Pékin et fragilise ses alliances, soit il choisit de rompre avec la concession chinoise et de renforcer son ancrage auprès des démocraties partenaires (États-Unis, Inde, Europe, Golfe). Depuis une semaine, à Tian Jing un rechauffement semble avoir lieu, l'Inde étant déçue du montant des taxes imposées par Trump (50%)
En d’autres termes, Haïfa est devenu bien plus qu’un port : c’est le baromètre de l’avenir géopolitique d’Israël face à la rivalité sino-occidentale.
Cet article est personnel, je ne prétends pas être ni un scientifique, ni un historien, ni un professionnel du journalisme...
C'est délicat de témoigner quand on est un profane, mais dans ce blog, j'exprime en général un coup de coeur
d'après l'actualité , et le lecture de ma revue de presse internationale quotidienne
🇬🇧 English
The Port of Haifa has become a strategic geopolitical hub in the confrontation between China and the West, with Israel at the center of the game.
Beijing pursues a three-pronged strategy: support for Iran and its regional allies (Hamas, Hezbollah, Houthis) by providing economic and military resources; backing for the Palestinian cause, even hosting rival factions in Beijing (including Hamas) and issuing critical statements against Israel; and working in international forums to isolate Israel and weaken its alliances with the United States, India, and the Gulf countries.
The IMEC project (India-Middle East-Europe Corridor), launched at the 2023 G20, could have become a credible alternative to China’s Belt and Road Initiative. But the Hamas attack of October 7, 2023, broke the momentum. Beijing seized the void to reaffirm that only its Silk Road is viable, while reinforcing its foothold in Israel through the Port of Haifa.
Today, Haifa is shared between two foreign powers:
-
Shanghai International Port Group (SIPG), a Chinese state-owned company, has managed the Bay Port (new deep-water terminal) since 2021, under concession until 2040. This zone lies less than 2 km from Israel’s main naval base.
-
Adani Group (India), in consortium with Israel’s Gadot, acquired the old port of Haifa in 2022, symbolizing Israel–India cooperation.
This duality illustrates Israel’s dilemma: on one side, a democratic and strategic partner (India), and on the other, a hostile authoritarian power (China), closely tied to Iran and its proxies.
The Hudson Institute–University of Haifa 2019 report had already warned of risks: espionage, cyberattacks, and logistical disruption in case of war.
Editorialist Gordon Chang urges Israel to revoke the Chinese concession, arguing that the 2015 law (section 9b) allows it “for reasons of public interest.”
Thus, the battle around the port is not only about maritime logistics but also about Israel’s strategic alignment: remain close to the United States and India, or accept a Chinese foothold on its critical territory, at the risk of weakening its alliances and national security.
In practice, Indians and Chinese coexist in the same harbor, making Haifa a shared but tense space: India represents an opening toward Indo-Western corridors, while China embodies a permanent security threat.
Chinese side:
-
National Security: Bay Port’s proximity to Israel’s main naval base makes the country vulnerable to blocking, espionage, or sabotage.
-
International Alignment: keeping China in Haifa signals distrust toward the U.S. and India.
-
Civilizational Choice: Adani symbolizes democratic partnership, SIPG symbolizes dependence on an authoritarian power tied to Iran.
Adani side:
Israel must either continue tolerating a dangerous cohabitation that benefits Beijing and weakens its alliances, or break with the Chinese concession and strengthen ties with democratic partners (U.S., India, Europe, Gulf).
In other words, Haifa has become far more than a port: it is a barometer of Israel’s geopolitical future in the Sino-Western rivalry.
🇪🇸 Español
El puerto de Haifa se ha convertido en un eje geopolítico estratégico en la confrontación entre China y Occidente, con Israel en el centro del juego.
Pekín persigue una estrategia de tres frentes: apoyo a Irán y a sus aliados regionales (Hamás, Hezbolá, hutíes) proporcionándoles recursos económicos y militares; respaldo a la causa palestina, llegando a recibir en Pekín a las facciones rivales (incluido Hamás) y publicando declaraciones críticas contra Israel; y trabajo en los foros internacionales para aislar a Israel y debilitar sus alianzas con Estados Unidos, India y los países del Golfo.
El proyecto IMEC (India-Medio Oriente-Europa), lanzado durante el G20 de 2023, podría haber sido una alternativa creíble a la Iniciativa de la Franja y la Ruta china. Pero el ataque de Hamás del 7 de octubre de 2023 rompió el impulso. Pekín aprovechó el vacío para reafirmar que solo su Ruta de la Seda es viable, reforzando al mismo tiempo su presencia en Israel a través del puerto de Haifa.
Hoy, Haifa está dividido entre dos potencias extranjeras:
-
Shanghai International Port Group (SIPG), empresa estatal china, gestiona desde 2021 el Bay Port (nuevo terminal de aguas profundas), bajo concesión hasta 2040. Esta zona se encuentra a menos de 2 km de la principal base naval israelí.
-
Grupo Adani (India), en consorcio con la israelí Gadot, compró en 2022 el viejo puerto de Haifa, símbolo de la cooperación entre Israel e India.
Esta dualidad refleja el dilema israelí: por un lado, un socio democrático y estratégico (India); por otro, una potencia autoritaria hostil (China), estrechamente vinculada a Irán y a sus apoderados.
El informe Hudson Institute–Universidad de Haifa de 2019 ya advertía de los riesgos: espionaje, ciberataques e interrupción logística en caso de guerra.
El editorialista Gordon Chang insta a Israel a revocar la concesión china, argumentando que la ley de 2015 (sección 9b) lo permite “por razones de interés público”.
Así, la batalla en torno al puerto no solo concierne a la logística marítima, sino también al alineamiento estratégico de Israel: mantenerse cerca de Estados Unidos e India, o aceptar una presencia china en su territorio crítico, con el riesgo de debilitar sus alianzas y su seguridad nacional.
➡ En la práctica, indios y chinos coexisten en la misma rada, lo que convierte a Haifa en un espacio compartido pero bajo tensión: India representa una apertura hacia los corredores indo-occidentales, mientras China encarna una amenaza de seguridad permanente.
Parte china:
-
Seguridad nacional: la cercanía del Bay Port con la base naval principal hace vulnerable a Israel a bloqueos, espionaje o sabotajes.
-
Alineamiento internacional: mantener a China en Haifa envía un mensaje de desconfianza hacia EE.UU. e India.
-
Elección de civilización: Adani simboliza la cooperación democrática, SIPG la dependencia de una potencia autoritaria ligada a Irán.
Parte Adani:
Israel debe elegir entre seguir tolerando una peligrosa cohabitación que beneficia a Pekín y debilita sus alianzas, o romper con la concesión china y reforzar sus vínculos con las democracias socias (EE.UU., India, Europa, Golfo).
En otras palabras, Haifa se ha convertido en mucho más que un puerto: es el barómetro del futuro geopolítico de Israel frente a la rivalidad sino-occidental.
🇮🇱 עברית (hébreu)
נמל חיפה הפך לצומת גיאו-פוליטי אסטרטגי בעימות בין סין למערב, כאשר ישראל נמצאת במרכז המשחק.
בייג׳ינג פועלת בשלושה מישורים: תמיכה באיראן ובבעלות בריתה האזוריות (חמאס, חיזבאללה, החות’ים) באמצעות משאבים כלכליים וצבאיים; תמיכה במחנה הפלסטיני, עד כדי אירוח הפלגים היריבים בבייג׳ינג (כולל חמאס) ופרסום הצהרות ביקורתיות כלפי ישראל; ועבודה בזירות בינלאומיות כדי לבודד את ישראל ולהחליש את בריתותיה עם ארה״ב, הודו ומדינות המפרץ.
פרויקט IMEC (India-Middle East-Europe Corridor), שהושק בפסגת ה-G20 בשנת 2023, יכול היה להפוך לחלופה אמינה ל”חגורת הדרך” של סין. אך מתקפת החמאס ב־7 באוקטובר 2023 שברה את התנופה. בייג׳ינג ניצלה את הוואקום כדי לטעון שרק “דרך המשי” שלה היא אפשרית, ובמקביל לחיזוק אחיזתה בישראל דרך נמל חיפה.
כיום, חיפה מחולקת בין שתי מעצמות זרות:
-
Shanghai International Port Group (SIPG), חברה ממשלתית סינית, מנהלת מאז 2021 את Bay Port (המסוף החדש במים עמוקים), בזיכיון עד שנת 2040. אזור זה נמצא בפחות מ־2 ק״מ מהבסיס הימי המרכזי של ישראל.
-
קבוצת עדאני (הודו), בשותפות עם החברה הישראלית גדות, רכשה בשנת 2022 את הנמל הישן של חיפה – סמל לשיתוף פעולה הודו–ישראל.
הדו־קיום הזה ממחיש את הדילמה הישראלית: מצד אחד שותפה דמוקרטית ואסטרטגית (הודו), ומנגד מעצמה עוינת סמכותנית (סין), הקשורה קשר הדוק לאיראן ולשלוחיה.
דו״ח משותף של מכון הדסון–אוניברסיטת חיפה משנת 2019 כבר התריע על הסיכונים: ריגול, מתקפות סייבר ושיבוש לוגיסטי במקרה של מלחמה.
הפרשן גורדון צ׳אנג קורא לישראל לבטל את הזיכיון הסיני, בטענה שחוק 2015 (סעיף 9b) מאפשר זאת “מטעמי אינטרס ציבורי”.
לכן, המאבק סביב הנמל איננו רק לוגיסטי–ימי אלא גם אסטרטגי: להישאר קרובה לארה״ב ולהודו, או לאפשר דריסת רגל סינית בשטחה הרגיש – במחיר החלשת בריתותיה וביטחונה הלאומי.
➡ למעשה, הודים וסינים חולקים את אותה רדייה, מה שהופך את חיפה למרחב משותף אך מתוח: הודו מייצגת פתיחות למסדרונות הודו–מערב, בעוד סין מגלמת איום ביטחוני קבוע.
הצד הסיני:
-
ביטחון לאומי: קרבת Bay Port לבסיס הימי המרכזי הופכת את ישראל לפגיעה לחסימות, ריגול או חבלה.
-
יישור קו בינלאומי: הישארות סין בחיפה משדרת חוסר אמון כלפי ארה״ב והודו.
-
בחירה תרבותית–ציביליזציונית: עדאני מסמלת שותפות דמוקרטית, SIPG מסמלת תלות במעצמה סמכותנית המקושרת לאיראן.
הצד של עדאני:
ישראל צריכה לבחור – להמשיך לסבול דו־קיום מסוכן המועיל לבייג׳ינג ומחליש את בריתותיה, או לשבור את ההסכם עם סין ולחזק את עוגנה בקרב הדמוקרטיות השותפות (ארה״ב, הודו, אירופה, המפרץ).
במילים אחרות, חיפה הפכה ליותר מנמל: היא מדד לעתידה הגיאו-פוליטי של ישראל מול היריבות בין סין למערב.
Aucun commentaire:
Enregistrer un commentaire