Crainte en Israël :
Une fuite d’informations en provenance des États-Unis aurait compromis l’opération visant à éliminer les hauts responsables du Hamas à Doha. Les terroristes auraient alors laissé leurs téléphones pour s'enfuir...
La frappe israélienne du mardi 9 septembre 2025 à Doha, visant plusieurs dirigeants du Hamas marque un tournant stratégique majeur. Le langage de la force a été adopté par Israël.
Pour la première fois, Israël a brisé le « tabou » consistant à épargner les responsables du Hamas réfugiés au Qatar, en envoyant le message que plus aucun sanctuaire n’est sûr. Au moment ou j'écris ces lignes, aucun bilan officiel de l'attaque n'a été publié.
Pendant trois décennies, ces chefs terroristes ont bénéficié d’un « privilège Hamas », vivant dans le luxe de Doha tout en orchestrant des massacres en Israël et en manipulant les négociations. L’Occident, selon l’article, a longtemps imposé sa propre logique diplomatique – négociations, compromis, retenue, sans comprendre que dans le contexte moyen-oriental, seule la démonstration de force crée de la légitimité.
Israël a décidé de rompre avec cette logique. Le Premier ministre Benjamin Netanyahou a déclaré que « les jours d’immunité pour les leaders terroristes, où qu’ils se trouvent, sont terminés ». Ce choix est présenté comme un langage adapté au Moyen-Orient, où victoire et défaite priment sur compromis et modération.
La frappe envoie trois messages principaux :Le Hamas ne peut plus séparer ses « ailes politique et militaire » : ses dirigeants en exil sont complices directs des attaques. Le Qatar est dénoncé pour son double jeu, prétendant jouer les médiateurs tout en hébergeant les chefs du Hamas. L’éloignement géographique n’est plus un gage de sécurité : Israël est prêt à frapper partout.
Cette opération fait suite à un attentat sanglant à Jérusalem (six morts) et à la mort de quatre soldats israéliens à Gaza, montrant une réponse ferme et immédiate. Elle s’inscrit aussi dans un contexte de rapprochement stratégique avec Donald Trump, dont le soutien libère Israël des contraintes diplomatiques des administrations précédentes.
L’article conclut que cette frappe pourrait accélérer la fin de la guerre de Gaza, non pas par l’élimination militaire seule, mais parce qu’elle démontre la détermination israélienne à aller jusqu’au bout, quitte à défier les règles diplomatiques occidentales et à assumer le coût politique. L’enjeu est désormais de savoir si Israël maintiendra cette nouvelle doctrine de projection de force ou si l’opération restera ponctuelle.
L’Occident a échoué à comprendre le langage du Moyen-Orient, et Israël, en frappant Doha, a cessé de jouer selon des règles qui le désavantageaient. C’est un repositionnement stratégique qui peut avoir des conséquences profondes.
L’idée que la retenue et la diplomatie sont vertueuses a souvent conduit à une impasse, voire à renforcer le Hamas, qui exploite cyniquement ces mécanismes. Israël, en frappant un sanctuaire qatari, a envoyé un signal de rupture. Cela peut renforcer son image de puissance déterminée, mais cela l’expose aussi à une confrontation accrue avec les capitales occidentales.
Doha s’est imposée comme un acteur incontournable dans les négociations, précisément grâce à son rôle d’hôte du Hamas. En s’attaquant à ce dispositif, Israël remet en cause le jeu diplomatique de l’émirat. Cela pourrait fragiliser les pourparlers, mais aussi forcer le Qatar à redéfinir ses alliances.
La comparaison avec l’assassinat d’Haniyeh à Téhéran en 2024 et celui de Nasrallah au Liban montre une continuité : Israël frappe au cœur des zones considérées comme intouchables. Cette stratégie vise à rétablir la dissuasion régionale et à montrer que ni l’Iran, ni ses supplétifs, ni leurs protecteurs ne sont à l’abri.
Il faut compter sur la convergence entre Trump et Netanyahou. Le soutien américain est crucial : sans lui, Israël s’exposerait à un isolement international massif. Or, l’alliance affichée donne du poids à l’opération et contraint les acteurs régionaux à revoir leurs calculs.
Cette nouvelle posture a des coûts : elle peut provoquer une escalade diplomatique avec des partenaires occidentaux ou arabes modérés, et elle brouille la ligne entre combat contre le terrorisme et atteinte à la souveraineté d’États tiers. Si Israël ne maintient pas sa fermeté, l’opération pourrait être perçue comme un coup d’éclat sans suite, réduisant son effet dissuasif.
En somme, la frappe de Doha, même si ses objectifs s'avèrent incomplètement atteints, illustre une mutation de la doctrine israélienne : parler le « langage du Moyen-Orient », celui de la force, au détriment de la diplomatie classique.
C’est un pari risqué qui ne plaira pas aux européens, mais potentiellement structurant. Si Israël persiste dans cette logique, la région pourrait entrer dans une nouvelle phase : celle où la peur d’Israël remplace le confort de l’impunité.
© 2025 JBCH. Tous droits réservés. Reproduction du texte interdite sans autorisation
Cet article est personnel, je ne prétends pas être ni un scientifique, ni un historien, ni un professionnel du journalisme...
C'est délicat de témoigner quand on est un profane, mais dans ce blog j'exprime en général un coup de coeur
d'après l'actualité , et la lecture de ma revue de presse internationale quotidienne
les photos et films sont prises sur le web, là aussi pour une utilisation strictement personnelle, privée.
🇬🇧 English
Fear in Israel:
A leak of information from the United States is believed to have compromised the operation aimed at eliminating senior Hamas officials in Doha.
The Israeli strike on Tuesday, September 9, 2025, in Doha, targeting several Hamas leaders (Khalil al-Hayya, Khaled Mashaal, Zaher Jabarin), marks a major strategic turning point. Israel has adopted the language of force.
For the first time, Israel broke the “taboo” of sparing Hamas leaders sheltered in Qatar, sending the message that no sanctuary is safe anymore. As I write these lines, no official casualty report of the attack has been published.
For three decades, these terrorist chiefs enjoyed a “Hamas privilege,” living in luxury in Doha while orchestrating massacres in Israel and manipulating negotiations. The West, according to the article, has long imposed its own diplomatic logic – negotiations, compromise, restraint – without understanding that in the Middle Eastern context, only the demonstration of force creates legitimacy.
Israel has decided to break with this logic. Prime Minister Benjamin Netanyahu declared that “the days of immunity for terrorist leaders, wherever they may be, are over.” This choice is presented as a language adapted to the Middle East, where victory and defeat matter more than compromise and moderation.
The strike sends three main messages: Hamas can no longer separate its “political and military wings”; its leaders in exile are directly complicit in the attacks. Qatar is denounced for its double game, pretending to be a mediator while hosting Hamas chiefs. Geographical distance is no longer a guarantee of safety: Israel is ready to strike anywhere.
This operation followed a bloody attack in Jerusalem (six dead) and the death of four Israeli soldiers in Gaza, showing a firm and immediate response. It also takes place in the context of a strategic rapprochement with Donald Trump, whose support frees Israel from the diplomatic constraints of previous administrations.
The article concludes that this strike could accelerate the end of the Gaza war, not through military elimination alone, but because it demonstrates Israel’s determination to go all the way, even at the cost of defying Western diplomatic rules and assuming political costs. The question now is whether Israel will maintain this new doctrine of projecting force or if the operation will remain isolated.
The West has failed to understand the language of the Middle East, and Israel, by striking Doha, has stopped playing by rules that disadvantaged it. This is a strategic repositioning that could have profound consequences.
The idea that restraint and diplomacy are virtues has often led to deadlock, or even strengthened Hamas, which cynically exploits these mechanisms. Israel, by striking a Qatari sanctuary, has sent a signal of rupture. This may reinforce its image as a determined power, but also exposes it to increased confrontation with Western capitals.
Doha positioned itself as an essential player in negotiations precisely because of its role as host of Hamas. By attacking this arrangement, Israel questions the emirate’s diplomatic game. This could weaken talks but also force Qatar to redefine its alliances.
The comparison with the assassination of Haniyeh in Tehran in 2024 and that of Nasrallah in Lebanon shows continuity: Israel strikes at the heart of zones considered untouchable. This strategy aims to restore regional deterrence and show that neither Iran, its proxies, nor their protectors are safe.
Much depends on the convergence between Trump and Netanyahu. American support is crucial: without it, Israel would risk massive international isolation. The alliance gives weight to the operation and forces regional actors to recalculate.
This new posture has costs: it can provoke diplomatic escalation with Western or moderate Arab partners, and it blurs the line between fighting terrorism and violating the sovereignty of third states. If Israel does not maintain its firmness, the operation could be seen as a one-off stunt, reducing its deterrent effect.
In short, the Doha strike, even if its objectives prove only partially achieved, illustrates a shift in Israeli doctrine: speaking the “language of the Middle East,” that of force, at the expense of classical diplomacy.
It is a risky gamble, unlikely to please Europeans, but potentially transformative. If Israel persists in this logic, the region could enter a new phase: one in which the fear of Israel replaces the comfort of impunity.
© 2025 JBCH. All rights reserved. Reproduction of the text prohibited without authorization.
This article is personal; I do not claim to be a scientist, historian, or professional journalist…
It is delicate to testify as a layman, but in this blog, I generally express a gut reaction to current events and to my daily international press review.
The photos and films are taken from the web, also for strictly personal, private use.
🇪🇸 Español
Temor en Israel:
Una filtración de información procedente de Estados Unidos habría comprometido la operación destinada a eliminar a los altos responsables de Hamás en Doha.
El ataque israelí del martes 9 de septiembre de 2025 en Doha, dirigido contra varios dirigentes de Hamás (Khalil al-Hayya, Khaled Mashaal, Zaher Jabarin), marca un giro estratégico importante. Israel ha adoptado el lenguaje de la fuerza.
Por primera vez, Israel rompió el “tabú” de no atacar a los líderes de Hamás refugiados en Catar, enviando el mensaje de que ningún santuario es seguro. Al momento de escribir estas líneas, no se ha publicado ningún balance oficial del ataque.
Durante tres décadas, estos dirigentes terroristas disfrutaron de un “privilegio Hamás”, viviendo en el lujo de Doha mientras orquestaban masacres en Israel y manipulaban negociaciones. Occidente, según el artículo, ha impuesto durante mucho tiempo su propia lógica diplomática –negociaciones, compromiso, moderación– sin comprender que, en el contexto de Oriente Medio, solo la demostración de fuerza crea legitimidad.
Israel decidió romper con esta lógica. El primer ministro Benjamín Netanyahu declaró que “se acabaron los días de inmunidad para los líderes terroristas, dondequiera que se encuentren”. Esta elección se presenta como un lenguaje adaptado a Oriente Medio, donde la victoria y la derrota pesan más que el compromiso y la moderación.
El ataque envía tres mensajes principales: Hamás ya no puede separar sus “alas política y militar”; sus dirigentes en el exilio son cómplices directos de los atentados. Catar es denunciado por su doble juego, pretendiendo ser mediador mientras acoge a los jefes de Hamás. La distancia geográfica ya no garantiza seguridad: Israel está dispuesto a golpear en cualquier parte.
Esta operación sigue a un sangriento atentado en Jerusalén (seis muertos) y a la muerte de cuatro soldados israelíes en Gaza, mostrando una respuesta inmediata y firme. También se inscribe en un contexto de acercamiento estratégico con Donald Trump, cuyo apoyo libera a Israel de las limitaciones diplomáticas de las administraciones anteriores.
El artículo concluye que esta operación podría acelerar el fin de la guerra de Gaza, no por la eliminación militar en sí misma, sino porque demuestra la determinación israelí de ir hasta el final, incluso desafiando las reglas diplomáticas occidentales y asumiendo el coste político. La cuestión ahora es si Israel mantendrá esta nueva doctrina de proyección de fuerza o si la operación quedará aislada.
Occidente ha fracasado en comprender el lenguaje de Oriente Medio, e Israel, al atacar Doha, ha dejado de jugar con reglas que lo perjudicaban. Es un reposicionamiento estratégico con posibles consecuencias profundas.
La idea de que la moderación y la diplomacia son virtudes ha llevado a menudo al estancamiento, o incluso a fortalecer a Hamás, que explota cínicamente estos mecanismos. Israel, al atacar un santuario catarí, ha enviado una señal de ruptura. Esto puede reforzar su imagen de potencia decidida, pero también lo expone a una confrontación más dura con las capitales occidentales.
Doha se había impuesto como actor central en las negociaciones precisamente gracias a su papel de anfitrión de Hamás. Al atacar este dispositivo, Israel cuestiona el juego diplomático del emirato. Esto podría debilitar los diálogos, pero también obligar a Catar a redefinir sus alianzas.
La comparación con el asesinato de Haniyeh en Teherán en 2024 y con el de Nasrallah en Líbano muestra una continuidad: Israel golpea en el corazón de zonas consideradas intocables. Esta estrategia busca restablecer la disuasión regional y mostrar que ni Irán, ni sus aliados, ni sus protectores están a salvo.
Mucho depende de la convergencia entre Trump y Netanyahu. El apoyo estadounidense es crucial: sin él, Israel correría el riesgo de un aislamiento internacional masivo. La alianza declarada da peso a la operación y obliga a los actores regionales a recalcular.
Esta nueva postura tiene costes: puede provocar una escalada diplomática con socios occidentales o árabes moderados, y difumina la línea entre la lucha contra el terrorismo y la soberanía de terceros Estados. Si Israel no mantiene su firmeza, la operación podría verse como un golpe sin continuidad, reduciendo su efecto disuasorio.
En resumen, el ataque en Doha, incluso si sus objetivos se cumplen solo parcialmente, ilustra una mutación de la doctrina israelí: hablar el “lenguaje de Oriente Medio”, el de la fuerza, en detrimento de la diplomacia clásica.
Es una apuesta arriesgada, poco grata a los europeos, pero potencialmente transformadora. Si Israel persiste en esta lógica, la región podría entrar en una nueva fase: aquella en la que el temor a Israel sustituya al confort de la impunidad.
© 2025 JBCH. Todos los derechos reservados. Prohibida la reproducción sin autorización.
Este artículo es personal; no pretendo ser ni científico, ni historiador, ni periodista profesional…
Es delicado dar testimonio como profano, pero en este blog suelo expresar un impulso personal a partir de la actualidad y de la lectura de mi prensa internacional diaria.
Las fotos y vídeos se toman de la web, también para un uso estrictamente personal y privado.
🇮🇱 תרגום לעברית
חשש בישראל:
דליפת מידע מארצות הברית עלולה הייתה לסכן את המבצע שנועד לחסל את בכירי חמאס בדוחא.
המכה הישראלית ביום שלישי, 9 בספטמבר 2025, בדוחא, שכוונה נגד מספר מנהיגי חמאס (ח’אליל אל-חאיה, חאלד משעל, זהר ג’בארין), מהווה תפנית אסטרטגית מרכזית. ישראל אימצה את שפת הכוח.
לראשונה שברה ישראל את ה”טאבו” של הימנעות מפגיעה במנהיגי חמאס השוהים בקטר, ושלחה את המסר שאין עוד מקלט בטוח. בעת כתיבת שורות אלו, טרם פורסם דו”ח רשמי על תוצאות התקיפה.
במשך שלושה עשורים נהנו ראשי הטרור מ”פריבילגיית חמאס”, חיו במותרות בדוחא תוך שהם מתכננים טבח בישראל ומנצלים את המו”מ. המערב, כך נטען, כפה זמן רב את ההיגיון הדיפלומטי שלו – מו”מ, פשרות, איפוק – מבלי להבין שבמזרח התיכון רק הפגנת כוח יוצרת לגיטימציה.
ישראל החליטה לשבור את ההיגיון הזה. ראש הממשלה בנימין נתניהו הכריז: “ימי החסינות למנהיגי הטרור, בכל מקום שבו הם נמצאים – הסתיימו.” צעד זה מוצג כשפה המתאימה למזרח התיכון, שבו ניצחון ותבוסה חשובים יותר מאשר פשרה ומתינות.
המכה משדרת שלושה מסרים עיקריים: חמאס לא יכול עוד להפריד בין “הזרוע הפוליטית” לזרוע הצבאית שלו; מנהיגיו הגולים שותפים ישירים לפיגועים. קטר מואשמת במשחק כפול – מתיימרת לתווך ובו בזמן מעניקה מקלט למנהיגי חמאס. והמרחק הגיאוגרפי אינו מבטיח עוד בטחון: ישראל מוכנה להכות בכל מקום.
המבצע בא בעקבות פיגוע קטלני בירושלים (שישה הרוגים) ומותם של ארבעה חיילי צה”ל בעזה, ומראה תגובה נחושה ומיידית. הוא גם מתרחש בהקשר של התקרבות אסטרטגית עם דונלד טראמפ, שתמיכתו משחררת את ישראל מהמגבלות הדיפלומטיות של ממשלים קודמים.
המאמר מסכם כי המכה הזו עשויה לזרז את סיום מלחמת עזה, לא רק באמצעות חיסול צבאי, אלא מפני שהיא מדגימה את נחישותה של ישראל ללכת עד הסוף, גם במחיר של אתגר הכללים הדיפלומטיים המערביים ונשיאה בעלות פוליטית. השאלה כעת היא האם ישראל תתמיד בדוקטרינה החדשה הזו של הקרנת כוח או שמא תישאר זו פעולה נקודתית.
המערב נכשל בהבנת שפת המזרח התיכון, וישראל, במכתה בדוחא, הפסיקה לשחק לפי כללים שפעלו לרעתה. זהו מיצוב אסטרטגי מחדש שעשוי להביא לתוצאות מרחיקות לכת.
הרעיון כי איפוק ודיפלומטיה הם מעלות הוביל לעיתים קרובות למבוי סתום, ואף לחיזוק חמאס, שניצל באכזריות את המנגנונים הללו. ישראל, בתקיפת מקלט קטרי, שידרה מסר של ניתוק. זה עשוי לחזק את דימויה כמעצמה נחושה, אך גם חושף אותה לעימות גובר עם בירות המערב.
דוחא התבססה כגורם מרכזי במו”מ, בדיוק בשל תפקידה כמארחת חמאס. בתקיפת המערך הזה ישראל מאתגרת את המשחק הדיפלומטי של האמירויות. הדבר עשוי להחליש את השיחות, אך גם לכפות על קטר להגדיר מחדש את בריתותיה.
ההשוואה לחיסול הנייה בטהראן ב-2024 ולחיסול נסראללה בלבנון מראה על המשכיות: ישראל מכה בלב אזורים שנחשבו בלתי ניתנים לפגיעה. אסטרטגיה זו נועדה לשקם את ההרתעה האזורית ולהראות כי לא איראן, לא שלוחיה ולא מגיניהם בטוחים.
יש להסתמך על התכנסות בין טראמפ לנתניהו. התמיכה האמריקנית קריטית: בלעדיה ישראל הייתה מסתכנת בבידוד בינלאומי נרחב. הברית המוצהרת מעניקה משקל למבצע ומאלצת את השחקנים האזוריים לחשב מחדש.
העמדה החדשה הזו נושאת מחירים: היא עלולה לעורר הסלמה דיפלומטית מול שותפים מערביים או ערביים מתונים, והיא מטשטשת את הקו בין מלחמה בטרור לפגיעה בריבונות של מדינות אחרות. אם ישראל לא תשמור על נחישותה, המבצע עלול להיתפס כמהלך חד-פעמי, ולהפחית את האפקט ההרתעתי.
לסיכום, התקיפה בדוחא, גם אם מטרותיה הושגו חלקית בלבד, ממחישה שינוי בדוקטרינה הישראלית: לדבר ב”שפת המזרח התיכון” – שפת הכוח – על חשבון הדיפלומטיה הקלאסית.
זהו הימור מסוכן שלא ימצא חן בעיני האירופאים, אך עשוי להיות מהפכני. אם ישראל תמשיך בלוגיקה הזו, האזור עשוי להיכנס לשלב חדש: שלב שבו הפחד מישראל מחליף את נוחות החסינות.
© 2025 JBCH. כל הזכויות שמורות. העתקת הטקסט אסורה ללא אישור.
מאמר זה אישי; אינני מתיימר להיות לא מדען, לא היסטוריון ולא עיתונאי מקצועי…
קשה להעיד כאדם פשוט, אך בבלוג הזה אני בדרך כלל מבטא תגובה אישית לאירועים אקטואליים ולסקירת העיתונות הבינלאומית היומיומית שלי.
התמונות והסרטונים נלקחים מהרשת, גם כן לשימוש אישי ופרטי בלבד.
Aucun commentaire:
Enregistrer un commentaire