Je faisais mes valises ce 5 Septembre 1972, et préparais mes billets d'avion de la Compagnie UTA pour Abidjan, afin de partir accomplir mes obligations du Service Militaire, lorsque sur Europe 1 ma radio préférée à l'époque, retentit un flash spécial d'information :"Attaque de Septembre noir et prise d'otage d'athlètes israéliens sur le village olympique pendant les jeux" : Impossible sacrilège d'un espace de Paix et d'Amour ... je restai sidéré ...
Le 5 septembre 1972, les Jeux olympiques de Munich furent en effet le théâtre d’une attaque terroriste sans précédent. Huit membres du groupe arabe Septembre Noir, affilié à l’Organisation de libération de la Palestine (OLP), infiltrèrent le village olympique.
Armés de fusils d’assaut et de grenades dissimulés dans des sacs de sport, ils franchirent une clôture et pénétrèrent dans les appartements de la délégation israélienne. Leur objectif était clair : capturer des otages pour exiger la libération de 236 prisonniers terroristes de palestine détenus en Israël.
Dès les premières minutes, les assaillants tuèrent deux Israéliens : Moshe Weinberg, entraîneur de lutte, et Yossef Romano, haltérophile. Neuf autres athlètes et entraîneurs furent retenus en otage.
Pendant près de 24 heures, un bras de fer dramatique opposa les terroristes à la police ouest-allemande, mal préparée à gérer une telle crise. Les négociations piétinèrent, jusqu’à ce qu’un transfert des otages vers la base aérienne de Fürstenfeldbruck, près de Munich, soit organisé pour un prétendu départ en avion.
Mais la tentative d’assaut par les forces allemandes tourna au désastre : les échanges de tirs et d’explosifs aboutirent à l’exécution des neuf otages israéliens restants.
Cinq des terroristes furent abattus, tandis que trois furent capturés vivants. Ceux-ci furent néanmoins relâchés quelques semaines plus tard, après le détournement d’un avion de la Lufthansa par un autre commando terroriste. L’échec de l’opération marqua durablement l’image de l’Allemagne, accusée d’impréparation et de laxisme.
Le massacre fit 11 morts parmi les membres de la délégation israélienne, tous des sportifs ou entraîneurs :
Un policier allemand, Anton Fliegerbauer, trouva également la mort.
Les funérailles en Israël, marquées par une émotion nationale immense, soulignèrent la vulnérabilité d’Israël face au terrorisme international. Plusieurs familles furent brisées, comme celle de Weinberg, dont le fils Guri interpréta plus tard son père dans le film Munich de Steven Spielberg.
Face à ce drame, la Première ministre israélienne Golda Meir ordonna le lancement de l’« Opération Colère de Dieu », menée par le Mossad. L’objectif était de traquer et d’éliminer un à un les responsables et soutiens de l’attentat, ce qui fut accompli. Tous les terroristes ont été tués.
Cette campagne, menée en Europe et au Moyen-Orient, illustra la détermination d’Israël à ne plus laisser impunis ceux qui s’attaquent à ses citoyens.
En Allemagne, l’affaire eut des répercussions politiques majeures : la police fut sévèrement critiquée pour son amateurisme, et le pays créa par la suite des unités d’élite spécialisées dans l’antiterrorisme, comme le GSG 9.
Plus tard, des enquêtes révélèrent que des néo-nazis allemands, notamment Willi Pohl, avaient aidé les Palestiniens à préparer l’opération, en leur fournissant des faux papiers et des armes.
Aujourd’hui, 53 ans après, le souvenir de Munich reste vif. Le ministère israélien des Affaires étrangères rappelle régulièrement que cette attaque fut le symbole de la haine visant les Israéliens simplement parce qu’ils étaient israéliens.
Dans un communiqué récent, il a établi un parallèle entre les otages israéliens assassinés à Munich et ceux encore détenus par le Hamas à Gaza, soulignant une continuité du terrorisme contre Israël.
Le massacre de Munich fut plus qu’un crime contre des sportifs : il révéla au monde la montée d’un terrorisme international prêt à exploiter les grandes scènes médiatiques.
Pour Israël, il confirma une conviction douloureuse : la survie de ses citoyens dépendrait avant tout de sa propre force et de sa capacité à agir, sans attendre la protection d’autrui.
Cet événement, qui a marqué l’histoire des Jeux olympiques demeure pour moi un symbole tragique : de la nécessité constante pour Israël de garantir lui-même sa sécurité.
Cet événement est un véritable sacrilège, aucun sanctuaire ne devrait être atteint, surtout pendant un évènement qui célèbre la Paix et la Fraternité de tous les Hommes sur Terre...
Quelques mois plus tard, le jour de Kippour, je me trouvais dans l'école israélienne d'Abidjan, et j'apprenais alors que de nouveau, Israël était attaqué par surprise sur tous les fronts : jordaniens, syriens et égyptiens, le Guerre du Kippour avait commencé.
Cet article est personnel, je ne prétends pas être ni un scientifique, ni un historien, ni un professionnel du journalisme...
C'est délicat de témoigner quand on est un profane, mais dans ce blog, j'exprime en général un coup de coeur
d'après l'actualité , et le lecture de ma revue de presse internationale quotidienne
🇬🇧 English
I was packing my bags on September 5, 1972, preparing my UTA airline tickets to Abidjan in order to fulfill my military service obligations, when suddenly, on Europe 1, my favorite radio station at the time, a breaking news flash burst out: “Black September attack and hostage-taking of Israeli athletes at the Olympic Village during the Games.” An impossible sacrilege in a space of Peace and Love… I was stunned.
On September 5, 1972, the Munich Olympic Games became the stage of an unprecedented terrorist attack. Eight members of the Arab group Black September, affiliated with the Palestine Liberation Organization (PLO), infiltrated the Olympic Village.
Armed with assault rifles and grenades hidden in sports bags, they climbed over a fence and entered the apartments of the Israeli delegation. Their goal was clear: to capture hostages in exchange for the release of 236 Palestinian terrorists held in Israel.
In the first minutes, they killed two Israelis: wrestling coach Moshe Weinberg and weightlifter Yossef Romano. Nine other athletes and coaches were held hostage.
For nearly 24 hours, a dramatic standoff opposed the terrorists to the West German police, ill-prepared to handle such a crisis. Negotiations dragged on until a transfer of the hostages to the Fürstenfeldbruck airbase, near Munich, was organized for a supposed flight departure.
But the German rescue attempt turned into disaster: gunfire and explosions led to the execution of the nine remaining Israeli hostages.
Five of the terrorists were killed, three captured alive—but released only weeks later after another Palestinian commando hijacked a Lufthansa plane. The failed operation left a lasting stain on Germany, accused of unpreparedness and laxity.
The massacre claimed 11 lives among the Israeli delegation, all athletes or coaches. A German policeman, Anton Fliegerbauer, was also killed.
The funerals in Israel, marked by immense national grief, highlighted Israel’s vulnerability to international terrorism. Several families were shattered, like that of Weinberg, whose son Guri later portrayed his father in Steven Spielberg’s Munich.
In response, Israeli Prime Minister Golda Meir ordered the launch of Operation Wrath of God, conducted by the Mossad. Its mission: to track down and eliminate one by one those responsible for the attack. The operation succeeded—every terrorist involved was killed.
This campaign, carried out across Europe and the Middle East, illustrated Israel’s determination never again to leave unpunished those who harm its citizens.
In Germany, the event had major political repercussions: the police were heavily criticized for their amateurism, and the country later created elite counterterrorism units such as GSG 9.
Investigations later revealed that German neo-Nazis, including Willi Pohl, had assisted the Palestinians in preparing the operation by providing fake documents and weapons.
Today, 53 years later, the memory of Munich remains vivid. Israel’s Ministry of Foreign Affairs regularly recalls that this attack symbolized hatred against Israelis simply because they were Israelis. In a recent statement, it even drew a parallel between the murdered Israeli hostages in Munich and those still held by Hamas in Gaza, underlining a tragic continuity of terrorism against Israel.
The Munich massacre was more than a crime against athletes: it revealed to the world the rise of international terrorism ready to exploit major media stages. For Israel, it confirmed a painful conviction: the survival of its citizens would depend above all on its own strength and its capacity to act—without relying on the protection of others.
This event, which scarred Olympic history, remains for me a tragic symbol: the constant necessity for Israel to guarantee its own security.
It was a true sacrilege—no sanctuary should ever be desecrated, especially during an event that celebrates Peace and the Brotherhood of all humanity.
A few months later, on Yom Kippur, I was at the Israeli school in Abidjan when I learned that once again, Israel was attacked on all fronts: Jordanians, Syrians, and Egyptians— the Yom Kippur War had begun.
© 2025 JBCH. All rights reserved. Reproduction prohibited without permission.
This article is personal. I do not claim to be a scientist, historian, or journalist. It is delicate to testify as a layman, but in this blog, I generally express heartfelt reactions inspired by current events and my daily international press review.
🇪🇸 Español
El 5 de septiembre de 1972 estaba haciendo mis maletas y preparando mis billetes de avión de la compañía UTA para Abiyán, con el fin de cumplir con mis obligaciones del servicio militar, cuando de pronto, en Europa 1, mi emisora de radio favorita en esa época, sonó un boletín especial: “Ataque de Septiembre Negro y toma de rehenes de atletas israelíes en la Villa Olímpica durante los Juegos.” Un sacrilegio imposible en un espacio de Paz y Amor… Me quedé paralizado.
El 5 de septiembre de 1972, los Juegos Olímpicos de Múnich fueron escenario de un ataque terrorista sin precedentes. Ocho miembros del grupo árabe Septiembre Negro, afiliado a la Organización para la Liberación de Palestina (OLP), se infiltraron en la Villa Olímpica.
Armados con fusiles de asalto y granadas escondidas en bolsas de deporte, saltaron una valla y penetraron en los apartamentos de la delegación israelí. Su objetivo era claro: capturar rehenes para exigir la liberación de 236 prisioneros palestinos en Israel.
En los primeros minutos asesinaron a dos israelíes: Moshe Weinberg, entrenador de lucha, y Yossef Romano, levantador de pesas. Otros nueve atletas y entrenadores fueron tomados como rehenes.
Durante casi 24 horas, se desarrolló un dramático pulso entre los terroristas y la policía de Alemania Occidental, mal preparada para manejar una crisis de este tipo. Las negociaciones se estancaron hasta que se organizó un traslado de los rehenes a la base aérea de Fürstenfeldbruck, cerca de Múnich, para un supuesto vuelo.
Pero el intento de rescate alemán resultó un desastre: los tiroteos y explosiones llevaron a la ejecución de los nueve rehenes israelíes restantes.
Cinco de los terroristas fueron abatidos, mientras que tres fueron capturados vivos. Sin embargo, fueron liberados pocas semanas después, tras el secuestro de un avión de Lufthansa por otro comando palestino. El fracaso marcó profundamente la imagen de Alemania, acusada de impreparación y negligencia.
La masacre dejó 11 muertos de la delegación israelí, todos atletas o entrenadores. También murió un policía alemán, Anton Fliegerbauer.
Los funerales en Israel, cargados de una enorme emoción nacional, subrayaron la vulnerabilidad de Israel frente al terrorismo internacional. Varias familias quedaron destrozadas, como la de Weinberg, cuyo hijo Guri interpretó más tarde a su padre en la película Munich de Steven Spielberg.
Frente a esta tragedia, la primera ministra israelí, Golda Meir, ordenó el lanzamiento de la Operación Ira de Dios, dirigida por el Mossad, con el objetivo de localizar y eliminar uno a uno a los responsables. Todos los terroristas fueron finalmente eliminados.
Esta campaña, llevada a cabo en Europa y Oriente Medio, mostró la determinación de Israel de no dejar nunca impunes a quienes atacan a sus ciudadanos.
En Alemania, el caso tuvo importantes repercusiones políticas: la policía fue duramente criticada por su amateurismo, y el país creó posteriormente unidades de élite antiterroristas como el GSG 9.
Más tarde, investigaciones revelaron que neonazis alemanes, entre ellos Willi Pohl, habían ayudado a los palestinos a preparar la operación, proporcionándoles documentos falsos y armas.
Hoy, 53 años después, el recuerdo de Múnich sigue vivo. El Ministerio de Asuntos Exteriores de Israel recuerda regularmente que este ataque fue símbolo del odio contra los israelíes simplemente por ser israelíes. En un comunicado reciente, incluso estableció un paralelo entre los rehenes asesinados en Múnich y los aún detenidos por Hamás en Gaza, subrayando la continuidad del terrorismo contra Israel.
La masacre de Múnich fue más que un crimen contra deportistas: reveló al mundo el auge de un terrorismo internacional dispuesto a explotar los grandes escenarios mediáticos. Para Israel, confirmó una dolorosa convicción: la supervivencia de sus ciudadanos dependería, sobre todo, de su propia fuerza y capacidad de actuar, sin esperar la protección de otros.
Este evento, que marcó la historia olímpica, sigue siendo para mí un símbolo trágico: la necesidad constante de que Israel garantice por sí mismo su seguridad.
Fue un verdadero sacrilegio: ningún santuario debería profanarse, y menos aún durante un acontecimiento que celebra la Paz y la Hermandad de todos los hombres en la Tierra.
Algunos meses más tarde, el día de Kipur, me encontraba en la escuela israelí de Abiyán, cuando supe que de nuevo Israel era atacado por sorpresa en todos los frentes: jordanos, sirios y egipcios. La Guerra de Kipur había comenzado.
© 2025 JBCH. Todos los derechos reservados. Reproducción prohibida sin autorización.
Este artículo es personal. No pretendo ser científico, historiador ni periodista profesional. Es delicado testimoniar siendo profano, pero en este blog suelo expresar un “coup de cœur” a partir de la actualidad y de la lectura de mi prensa internacional cotidiana.
🇮🇱 תרגום לעברית
ביום 5 בספטמבר 1972 ארזתי את מזוודותיי והכנתי את כרטיסי הטיסה שלי מחברת UTA לאבידג’אן, כדי לצאת למילוי חובותיי בשירות הצבאי, כאשר לפתע, בתחנת הרדיו האהובה עליי באותה תקופה – אירופה 1 – פרץ מבזק חדשות מיוחד: “פיגוע של ספטמבר השחור ולקיחת בני ערובה ישראלים בכפר האולימפי במהלך המשחקים.” חילול בלתי אפשרי של מרחב שלום ואהבה… נותרתי המום.
ב-5 בספטמבר 1972 היו משחקי מינכן האולימפיים זירת פיגוע טרור חסר תקדים. שמונה חברים מהקבוצה הערבית ספטמבר השחור, הקשורה לאש״ף, הסתננו אל הכפר האולימפי.
חמושים ברובים וברימונים שהוסתרו בתיקי ספורט, הם חצו גדר ונכנסו לדירות המשלחת הישראלית. מטרתם הייתה ברורה: לחטוף בני ערובה כדי לדרוש את שחרורם של 236 מחבלים פלסטינים הכלואים בישראל.
בדקות הראשונות נרצחו שני ישראלים: משה ויינברג, מאמן ההיאבקות, ויוסף רומנו, מרים המשקולות. תשעה ספורטאים ומאמנים נוספים נלקחו כבני ערובה.
כמעט יממה שלמה התנהל עימות דרמטי בין המחבלים לבין משטרת גרמניה המערבית, שלא הייתה ערוכה להתמודדות עם משבר כזה. המשא ומתן נמשך, עד שבסופו הוחלט להעביר את בני הערובה לבסיס האווירי פירסטנפלדברוק, ליד מינכן, כביכול לצורך טיסה.
אך ניסיון החילוץ הסתיים באסון: חילופי אש ופיצוצים הובילו להוצאה להורג של תשעת בני הערובה שנותרו בחיים.
חמישה מהמחבלים חוסלו, ושלושה נתפסו בחיים – אך שוחררו שבועות ספורים לאחר מכן בעקבות חטיפת מטוס לופטהנזה בידי חוליה פלסטינית אחרת. הכישלון הותיר כתם כבד על גרמניה, שהואשמה בחוסר מוכנות וברפיון.
הטבח גבה את חייהם של 11 מבני המשלחת הישראלית, כולם ספורטאים או מאמנים. שוטר גרמני אחד, אנטון פליגרבאואר, נהרג גם הוא.
הלוויות בישראל, שעמדו בסימן אבל לאומי כבד, המחישו את פגיעותה של ישראל מול הטרור הבינלאומי. משפחות רבות נשברו, כמו זו של ויינברג, שבנו גורי גילם לימים את דמות אביו בסרטו של סטיבן ספילברג מינכן.
בתגובה, הורתה ראש הממשלה גולדה מאיר על פתיחת מבצע זעם האל, שנוהל על ידי המוסד, שמטרתו הייתה לאתר ולחסל אחד לאחד את האחראים והמסייעים. המשימה הושלמה – כל המחבלים חוסלו.
מבצע זה, שנוהל ברחבי אירופה והמזרח התיכון, המחיש את נחישותה של ישראל שלא להותיר עוד פגיעה באזרחיה ללא עונש.
בגרמניה היו לאירוע השלכות פוליטיות קשות: המשטרה ספגה ביקורת חריפה על חובבנותה, ולאחר מכן הוקמו יחידות עילית ייעודיות ללחימה בטרור, כמו GSG 9.
חקירות מאוחרות יותר חשפו כי נאצים גרמנים לשעבר, בהם וילי פוהל, סייעו לפלסטינים בהכנת המבצע, בין השאר באספקת נשק ותעודות מזויפות.
היום, 53 שנה אחרי, זיכרון מינכן עדיין חי. משרד החוץ הישראלי מזכיר שוב ושוב כי הפיגוע היה סמל לשנאה כלפי ישראלים – רק משום שהם ישראלים. בהצהרה אחרונה אף הושווה בין בני הערובה שנרצחו במינכן לבין אלה שעודם מוחזקים בידי חמאס בעזה, דבר הממחיש את רציפות הטרור נגד ישראל.
טבח מינכן היה יותר מפשע נגד ספורטאים: הוא חשף לעולם את עליית הטרור הבינלאומי המוכן לנצל במות תקשורתיות גדולות. עבור ישראל זו הייתה תובנה כואבת: הישרדות אזרחיה תלויה בראש ובראשונה בכוחה וביכולתה לפעול בעצמה – מבלי להמתין להגנת אחרים.
אירוע זה, שציין פרק טראגי בהיסטוריה האולימפית, נותר עבורי סמל כואב: הצורך המתמיד של ישראל להבטיח בעצמה את ביטחונה.
זה היה חילול ממשי – שום מקדש לא אמור להיפגע, בוודאי לא באירוע שמטרתו לחגוג שלום ואחוות עמים.
חודשים ספורים מאוחר יותר, ביום הכיפורים, ישבתי בבית הספר הישראלי באבידג’אן, כששוב שמעתי שישראל הותקפה בהפתעה מכל החזיתות – ירדנים, סורים ומצרים. מלחמת יום כיפור החלה.
© 2025 JBCH. כל הזכויות שמורות. חל איסור על העתקה ללא רשות.
מאמר זה אישי. איני טוען להיות מדען, היסטוריון או עיתונאי מקצועי. קשה להעיד כאדם פשוט, אך בבלוג זה אני מביע לרוב תגובות מהלב בהשראת האקטואליה וקריאת עיתונותי הבינלאומית היומיומית.
Aucun commentaire:
Enregistrer un commentaire